מקרא
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת קצה או חלק שָׂדְךָ לִקְצֹר אלא תניח מעט בסוף השדה לעניים וְלֶקֶט קְצִירְךָ שבלים שנושרים בעת הקצירה לֹא תְלַקֵּט אלא תניח לעניים:
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל כלומר כשתבצור כרמך לא תבצור העוללות שהם הקטנים שאינם נראים כאשכולות, ונקראו עוללות לפי שהן לשאר האשכולות כעולל – תינוק - לאיש, ואסור לו לבעל הכרם לבצרם אלא באין עניים ובוצרים אותן לעצמן וּפֶרֶט הגרגרים הנופלים והנפרדים כַּרְמְךָ מהענבים לֹא תְלַקֵּט אלא[1] לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ לא תגנבו ממון בסתר וְלֹא תְכַחֲשׁוּ הוזהרנו שכל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו[2] זו אזהרה לכפירת ממון[3] וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ הוזהרנו שלא לישבע לכפור בממון המוטל עלינו להחזיר או לשלם כגון פקדון אבידה או הלואה[4]:
(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא שנשבענו על אף שאין לנו מכך של נגיעה ממונית באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר וכן הוזהרנו שלא נישבע על דבר שהיה לומר שלא היה או שלא היה שהיה[5] וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ איזה הוא עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים ואפילו כל שהוא וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה ועל זה נאמר לא תעשק את רעך ולא רק במה שבא לידו מידי חברו אלא אף מה שחייב לו מחמת שהוא שכרו כגון מי שאינו משלם שכר שכיר הרי הוא בכלל לאו זה[6]וְלֹא תִגְזֹל הוזהרנו שלא ליטול ממון שאינו שלנו בחזקה[7] לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר הוזהרנו לשלם לפועל בזמנו ולא להלין את שכרו אצלינו[8]:
(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ הוזהרנו שכל המקלל אחד מישראל בהזכרת שם שמים עובר בל"ת שנאמר לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו עובר בל"ת על קללתו וכ"ש השומע ומצטער בקללתו[9] וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל הוזהרנו שכל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו או שהכשיל אדם בעבירה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו[10] וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
נביא
ישעיהו פרק סו
א. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי - הלא השמים כבייכול, הם כסא יְקֹוָק,וְהָאָרֶץ, הֲדֹם רַגְלָי - והארץ כבייכול, כשרפרף למרגלותיו של יְקֹוָק, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי - א"כ, טיזה בית תוכלו לבנות שיהיה ראוי לי, וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי - ואיזה מקום תבנו שיהיה ראוי שאנוח בו. (ר"ל, אין לי צורך במקדש, כשאינכם מתקנים מעשיכם ומיישרים את ליבכם אלי)
ב. וְאֶת כָּל אֵלֶּה - השמים והארץ, יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְקֹוָק - ע"י שנעשו על יָדִי הם קיימים, ולא קדומים כמוני,וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי - ועם כל זה, אתבונן על השפלים העניים, שבורי הרוח, ואל החרדים לעשות מצוותי. (ולא אל אלו המקריבים לי קרבנות, וליבם רחק ממני)
ג. שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ - רשע, השוחט את השור לְפָנַי, נחשב לפָנַי כמכה איש (ששפך דם נקי), זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עוֹרֵף כֶּלֶב - והזובח לְפָנַי את השה, מאוס הדבר לְפָנַי, כאילו ערף את הכלב, (עריפה - כריתת הראש מאחורי הצואר),מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר - ואם יעלה מנחה לְפָנַי, יהיה מאוס בעיני, כאילו זרק לְפָנַי דם חזיר,מַזְכִּיר לְבֹנָה - וכשיקטיר לבונה לפני,מְבָרֵךְ אָוֶן - כאילו מברך את יְקֹוָק בדבר גזל גַּם הֵמָּה - אלו המקריבים לפָנַי שור, שה, מנחה ולבונה, - הרעות של המכה איש, עורף כלב, זורקי דם חזיר ומברך און, (ואין קרבנותיהם לרצון לפני) וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה - וחפצים בשיקוצים ובדברים המתועבים לפני.
ד. גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם - גם אני אבחר להתעולל בהם (כמו:"...כי התעללת בי...", במדבר כב' כט' ; להתלוצץ עליהם, כדרך שהם עשו צחוק מעבודתי ובחרו ללכת אחר שרירות ליבם),וּמְגוּרֹתָם, אָבִיא לָהֶם - ומהחרב והרעב שהיו יראים, אביא עליהם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ - מפני שקראתי ודברתי אליהם ע"י נְבִיאַי לשוב אלי,
ולא שמעו, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ.
ה. שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק, הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ - הממהרים בחרדה לשמוע אל דבר יְקֹוָק, אָמְרוּ אֲחֵיכֶם, שׂנְאֵיכֶם, מְנַדֵּיכֶם - אחיכם הרשעים, השונאים ומנדים אתכם, (המרחיקים אתכם), אמרו לכם: לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְקֹוָק - בגדולתנו מתרבה כבוד יְקֹוָק בעולם. וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ - תשובת הנביא: לא כדבריהם, אלא בשמחתכם אנו נראה, והם הרשעים יבושו ויכלמו.
ו. קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר - קול המִיָה יֵצֵא מהעיר ירושלים, קוֹל מֵהֵיכָל - הקול יֵצֵא מההיכל שבמקדש, קוֹל יְקֹוָק, מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו - קול מאת יְקֹוָק, שמשלם גמול לכל אויביו. (גוג ומגוג)
כתובים
ואחר שחושבת ומדמיינת הרעיה את כל זה, אומרת לעצמה
(יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ אני כל הזמן חושבת על דודי, ויודעת אני שהוא משתוקק אלי.
והנמשל הוא שכאילו אומרת כנסת ישראל שמאז שהיא יודעת שהיא עמו של הקב"ה היא בטוחה שהוא לא יחליפה בשום אומה:
[הרעיה משדלת את הדוד להיות עמה]
אומרת הרעיה
(יב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים בוא דודי נצא שנינו לבד לשדה ונלון בכפרים מחוץ לעיר. (שהרי אין היא נהנית מהנוף אלא יחד עם דודה).
והנמשל הוא שכאילו אומרת כנסת ישראל אל הקב"ה לך ותשגיח במעשיהם של האנשים בכפרים שהם לא חכמים כאנשי העיר כי אין להם ממי ללמוד:
(יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים ובבוקר לפני שיהיה חם בחוץ נשכים לטייל בכרמים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן נראה אם כבר יצא פרח הגפן פִּתַּח הַסְּמָדַר ואם נפתחו פרחי הסמדר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים ואם יצא פרח הרימון שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ שם אתן את אהבתי לך.
והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה שילך לבתי כנסת והמדרש לראות האם הת"ח הפריחו את חכמת התורה ומעשים טובים ושם תראה כמה כנסת ישראל משבחת ואוהבת את הקב"ה:
(יד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ צמח הדודאים כבר נתן את ריחו הטוב וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים ועל פתח הפרדס יש מיני פירות מתוקים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים פירות שצמחו עכשיו וגם פירות שצמחו מזמןדּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ דודי, שמרתי לך את הפירות.
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל שהרי אפילו עמי הארצות שהם דומים לדודאים בכל זאת הם נתנו ריח לעסוק במצוות ולכן יש בהם הרבה זכויות והכל נעשה לכבוד שמך ואם כך נעשה אצל עמי הארצות, אז בודאי שימצא עוד כמה וכמה אצל החכמים והתלמידים:
משנת ההלכה
תענית בכורים
א. מנהג קדום בכל תפוצות ישראל שהבכורות מתענים בערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות במצרים[11].
ב. חלוקים המנהגים בתענית זו; יש אומרים שהכל בכלל התענית, בין שהוא בכור מאב ובין שהוא בכור מאם, בין בכור זכר ובין בכורה נקבה, ואפילו אם אין בכור בבית - גדול הבית מתענה, שכן בבתי מצרים אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב) ואם לא היה שם בכור, מת גדול הבית. וכך גם נתפשט המנהג שהנקבות הבכורות אינן מתענות אלא הזכרים[12].
ג. ונוהגין שהאב מתענה במקום בנו הקטן שהוא בכור:
ד. האב שמתענה במקום בנו בכור, והוא עצמו גם כן בכור, תעניתו עולה עבור בנו וגם עבור עצמו. ויש מחמירים בדבר ומטילים במקרה זה על האם שתתענה במקום בנה הקטן שהוא בכור.
ה. נוהגים להקל בתענית בכורים ואוכלין בה סעודת מצוה, כגון ברית מילה וסעודת סיום. ובדורותינו פשט המנהג בהרבה קהילות שאחרי תפילת שחרית עורכים בבית התפילה סעודת סיום ואוכלים בה כל הבכורות הנמצאים שם, ועל ידי כך מותרים לאכול כל היום גם אכילה של רשות.
סדר היום
ו. בערב פסח מקדימים לתפילת שחרית כדי שיספיקו לגמור אכילת חמץ במועד, עד סוף שעה רביעית מן היום, וכמו שיֵאמר להלן.
ז. בקהילות אשכנז אין אומרים 'מזמור לתודה' בתפילת שחרית של ערב פסח, לפי שמזמור זה כנגד חיָּבים בקרבן תודה נאמר, ובערב הפסח לא היה במקדש קרבן תודה[13]. ובקהילות ספרד יש נוהגים לומר 'מזמור לתודה' גם בערב פסח
ח. משהגיע סוף זמן אכילת חמץ אסור לאכול חמץ ולנוהגים איסור בקטניות אסור לאכול אף קטניות למ"א הזמן הוא 10:00 והגר"א הזמן הוא 10:32
ט. סוף זמן שריפת חמץ למ"א 11:19 ולגר"א 11:34 משעה זו אסור אף ליהנות מהחמץ כגון למוכרו לגוי או לסוכו על בשרו לצורך תענוג החל מחצות אסור החמץ באכילה מדאורייתא ויש לצחצח שיניים קודם לכן בכדי שלא יישאר אף פירור מצץ בין השיניים ומן הראוי להחמיר לצחצח כבר קודם זמן שריפת החמץ
י. אף על פי שבִּטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שריפת החמץ. לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי ידוע לו, ולא על זה שהשאיר למאכלו, ולפי שיש לחשוש פן ואולי יתגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ויפול במקום המוצנע וישָּׁאר שם בפסח ויעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לכך תקנו שֶׁיַּחזור ויבטלו.
יא. בביטול זה השני, הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה' (שראיתיו, ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו), לפי שעכשָׁו הוא מבטל כל החמץ שיש לו.
יב. שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, בכדי לקיֵּם מצוַת שרפה בחמץ שלו.
יג. מי ששכח או נאנס ולא בדק את החמץ ולא בטלו עד תחילת שעה ששית מיום ארבעה עשר, ובא לבדוק עכשָׁו - הריהו בודק אחריו ומבערו אבל אינו מבטלו, כיון שמשעה זו החמץ כבר אסור עליו בהנאה ואינו שלו, ואין אדם יכול לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו.
מלאכה בערב פסח
יד. חמור הוא ערב פסח מכל ערבי שבתות וחגים, שהוא אסור בעשיַּת מלאכה מחצות היום ואילך. ואילו קודם חצות, מקום שנהגו לעשות בו מלאכה - עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין בו מלאכה כל היום.
טו. אין אסור משום מלאכה בערב פסח, אלא כשהוא עושה להשׂתכר בה, או כשעושה לעצמו והמלאכה היא מלאכה גמורה, כגון התופר בגדים חדשים ממש, אבל מתקן הוא בגדיו ליום טוב.
טז. דבר האבד - מותר לעשות בו מלאכה בערב פסח, וכן כל המלאכות שמותרות בחול המועד, מותרות גם בערב פסח.
יז. נוטל אדם צפרניו וחייב להסתפר בערב פסח קודם חצות. ובדיעבד, מותר ליטול צפרנים גם אחר חצות. ולהסתפר אחר חצות מותר רק על ידי ספר נכרי אבל לא על ידי ספר ישראל, אפילו בחנם.
יח. אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בערב פסח, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם.
יט. הרבה נוהגין איסור באכילת מצה עשירה בערב פסח משעת איסור אכילת חמץ. ומן הדין אסור משעת שריפת חמץ, אבל אוכל מעט פֵּרות וירקות או בשר ודגים, ובלבד שלא ימלא כרסו מהם אלא ישאר רעב למצה בערב.
כ. אסור לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה, כל יום ערב פסח. וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו מצה:
כא. מצה שנאפתה כתיקונה ואחר כך פררה לפרורים ולש אותם ביין ושמן, אסור לאכלה בערב פסח. ויש מקלים במצה שֶׁבִּשלהּ או טִגנהּ בערב פסח. אף על פי שבתחילת עשיָּתה היתה ראויה למצת מצוה. וכל שכן אם בשלה יום לפני כן.
אפיַּת מצת מצוה
כב. מנהג ישראל כשרים המחבבים את המצוות, שאף על פי שכבר הכינו להם מצות לכל ימי הפסח, ועשו אותן בכל דקדוקי ההכשר וההידור, הרי הם נכנסים בטורח גדול מאד וחוזרים ואופים להם בערב פסח אחר שש שעות מן היום, (ויש אומרים: אחרי שש שעות ומחצה), 'מצת מצוה', כלומר, שלש המצות שעליהם יברכו על אכילת מצה בליל הסדר.
כג. ולמה בבין הערביִם של יום ארבעה עשר - כדי שתהא מצתם במקום קרבן פסח ששחיטתו ועשיָּתו אחר חצות
המשך דיני ומנהגי ליל הסדר
מרור
כד. מצוה מן התורה לאכול מרור יחד עם המצה וקרבן הפסח ומשחרב בית המקדש ובטלו בעוונותינו הקרבנות חייבים אנו לאכול אף ללא הקרבת קרבן הפסח ולדעת רוב הפוסקים חיובו אינו אלא מדרבנן
כה. את המרור אוכלים לאחר אכילת המצה
כו. יש ללעוס את המרור כדי להרגיש בפה את טעמו ומי שבלע את המרור ולא הרגיש בפיו את טעמו לא יצא ידי חובה
כז. קודם שאוכל את המרור יטבלנו כולו בחרוסת ויש שאין מטבלים אלא מקצתו ויברך "על אכילת מרור" ובברכה זו יכוין לפטור גם את המרור שבכורך ולפיכך אין לדבר דברים שאינם מענין המרור או הכורך עד לאחר אכילת הכורך
כח. אין חייב לאכול את המרור בהסיבה אמנם אם רוצה רשאי לעשות כן ויש שהקפידו דוקא שלא להסב
כט. לכתחילה ייקח דוקא "חסה" לצורך אכיל המרור, ויש להקפיד שלא ייכמשו העלים ולכן כדאי לאחסנה במקרר עד זמן אכילתה
ל. הנוהגים לאכול "חריין" יש להם לחתכו או לרסקו לפני כניסת החג כדי שיפיג מעט את חריפותו ויאחסנו אותו בכלי סגור עד זמן אכילתו
לא. שיעור אכילת המרור הוא כשיעור כזית ושיעור זה בואר לעיל באכילת המצה ולכתחילה יאכלנו בבת אחת ואם אינו יכול יאכלו בשיעור כדי אכילת פרס כמבואר לעיל בדיני המצה
לב. יש להזהר שלא לאכול את המרור לאחר חצות
כורך
לג. לאחר אכילת מרור, נוטל המצה התחתונה ('ישראל') ובוצעה וכורך המרור עמה - שיעור כזית מן המצה וכן שיעור כזית מן המרור. וכן הוא מחלק כך לכל המסובים אם יש במצה שלו כדי לחלק, או שלוקח כל אחד מן המצה השמורה שלו וכורך עם המרור, והוא שנקרא בסדר הלילה 'כורך'.
לד. אין מברכין שום ברכה על אכילת 'כורך'. שכבר נפטרו המצה והמרור בברכות שברך על אכילת כל אחד לעצמו. ואומר לפני האכילה את הנוסח הכתוב בהגדה: 'זכר למקדש כהלל' (או נוסח אחר, כל אחד כמנהגו) - ואוכל בהסבה,
לה. מצוה מן המובחר שלא להסיח בדברים אחרים בין אכילת מצה ומרור ל'כורך', כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם על הכריכה.
לו. וענין כריכה זו, כדי לעשות זכר לאכילת מצה ומרור כפי שהורה הלל הזקן. שבזמן המקדש, שאכילת המרור היא מצוה מן התורה - צריך לאכלו מכורך עם המצה. שכך מפרש הלל את הכתוב (במדבר ט): עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - עם מצות ומרורים בבת אחת. הינו, מכורכים יחד. שכן לדעתו, מצוות אינן מבטלות זו את זו.
לז. אמנם בזמננו, שאין קרבן פסח, ואכילת מרור היא מדברי סופרים, ואין חיָּב מן התורה אלא באכילת מצה בלבד (ראה לעיל 'מצוות הלילה בזמן הזה' עמ' רמו) - אי אפשר היום לקיֵּם מצוַת אכילת מצה בכריכה עם המרור, אפילו לא לדעת הלל, לפי שבא המרור (שמִּן התורה אינו מצוה כיום) ומבטל את טעם המצה בפיו, והרי זה כאילו אוכל את המצה בתערובת עם מאכל אחר שאינו מצוה.
שלחן עורך
לח. לאחר אכילת הכורך יאכל את הסעודה בשמחה ובנחת דרך שררה וחרות ולא ירבה באכילה יתר על המידה בכדי שישאר לו מקום לאפיקומן לאוכלו "על השובע" ולא יאכלו אכילה גסה.
לט. מנהג רוב הקהילות שאין אוכלים בשר צלי בלילה זה. בין בשר עוף ובין בשר צאן ובקר. ולמנהג כולם אין לאכול את הזרוע המונחת בקערה בלילה זה.
מ. אין חובה להסב בשעת הסעודה ואם עשה כן הרי זה משובח.
צפון
מא. בזמן הזה שבעוונותינו הרבים אם לא זכינו עדיין להגאל ולא יהיה לנו קרבן פסח תקנו חז"ל שנאכל כזית מצה בסוף הסעודה "אפיקומן" בין איש ובין אשה זכר לקרבן פסח. ועורך הסדר אוכלה מהחצי הגדול שבצע ב"יחץ".
מב. לכתחילה טוב לאכול שני כזיתים אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עמו ויש שנהגו שאין נשים מחמירות בכך
מג. את האפיקומן יש לאכול בכדי אכילת הפרס ושיעורו וכן שיעור כזית נתבאר לעיל בדין שיעורי המצוות.
מד. אין לשרות או לטבל את האפיקומן.
מה. וחובה לאכלו בהסיבה שכח ולא היסב אם לא בירך ברכת המזון יחזור ויאכל בהסיבה.
מו. מצוה לאכול את האפיקומן על השובע כלומר שהוא שבע אבל עדיין קצת תאב לאכול.
מז. לכתחילה יש לאכול את האפיקומן סמוך לשלחן אחד ואין לעבור בעת אכילתו משלחן אחד לשני ואפילו שניהם באותו חדר שאפיקומן זכר לפסח ופסח אינו נאכל בשני מקומות לפי שנאמר "בבית אחד יאכל".
מח. אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה של אפיקומן שהוא מצוה ע"י טעם אותו מאכל ובדיעבד אם אכל אחריו שום דבר יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן.
מט. וכן אין לשתות שום משקה משכר ולכתחילה אם צמא ישתה רק מים אך אם יש לו צורך גדול רשאי לשתות גם תה, קפה, או משקאות קלים.
נ. יש להזהר לסיים את אכילת האפיקומן קודם חצות אך אם לא הספיק יאכלנו אף לאחר חצות. וטעם הדבר שבגמרא מובא שלדעת ר' אלעזר בן עזריה פסח מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות והוא הדין מצה שהוקשה לפסח ור' עקיבא חולק עליו וסבר שפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה וממילא ה"ה מצה זמנה מן התורה הוא כל הלילה ונחלקו הראשונים אם הלכה כראב"ע או כר"ע ומשום זה החליטו הרבה אחרונים שאף שבודאי חייב לאכול מצה אף כשאיחר לאחר חצות דשמא הלכה שמן התורה זמנו כל הלילה צריך לכתחילה לאכלו קודם חצות
נא. אמנם אם רואה שלא יספיק או שיצטרך לאכול סעודתו בבהילות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה לשם אפיקומן. ואם לאו אינו אל מצה סתם שאוכל וימתין עד לאחר חצות וימשיך ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע שעד חצות יצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים שודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ולדעתו כבר כלה זמן המצוה בחצות, ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני. ואחריו לא יאכל.
ברך
נב. מצוה מו המובחר לברך בשלושה לפחות בכדי שיוכלו לזמן, ונהגו שבליל הסדר בעל הבית מזמן.
הלל
נג. ישנם המשתדלים לומר את ההלל בשלושה כדי שהגדול שבהם יאמר "הודו" ושני האחרים יענו אחריו, אמנם אם אין שלושה אנשים רשאי לצרף את אשתו ובניו הקטנים.
נד. טוב לאחוז כוס רביעת בידו בעת אמירת ההלל.
נה. לכתחילה יש לסיים את ההלל וברכתו עד חצות אמנם אין הדבר מעכב.
נו. גם נשים חייבו באמירת ההלל.
נרצה
נז. לאחר הברכה האחרונה על כוס רביעית נוהגים לומר פיוטים בעניני הגאולה ושבח לבורא יתברך כל קהילה כמנהגה ענין גדול לזמר ולשיר את שיר השירים
נח. ומי שיש לו כח חייב לעסק בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ויעשה כן עד שיירדם.
חסל סידור פסח וכאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו
[1] רבינו בחיי
[2] ונראה שמכחש לעכו"ם אינו עובר בלאו זה שהרי נאמר בעמיתו וכמש"כ בחידושי הריטב"א חולין צד ע"א "וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט גוי, ההיא אדלא תכחשו ולא תשקרו קאי, ובמקום שאין חילול השם בדבר" וכן הוא ביראים סי' קכד [דפוס ישן - רנה] ד"ה נ"ל לפרש וא"כ אם מכחש בגוי מחמת שרוצה להשתמט ממנו עד שיהיה לו מעות ואין חילול השם כגון שהגוי מסופק בדבר וסומך על דברי הישראל יהיה מותר ואין עובר משום לאו זה
[3] אלה המצוות רמח
[4] שם רמט
[5] שם סא
[6] אלה המצוות ל"ת רמז
[7] שם רמה
[8] שם רלח
[9] שם שיז
[10] שם רצט
[11] ובדין היה לעשות הזכר ביום הנס, היינו בחמשה עשר, שכן מכת בכורות בליל חמשה עשר היתה, אלא שבחמשה עשר כבר נכנס החג ואין מתענין בחג. ועוד, שכל עיקר הנס שנעשה לבכורי ישראל במצרים שנצולו מן המות, היה על ידי שנכנעו תחילה לה' והודו ואמרו כי רק לה' הגדולה והגבורה והממלכה, שלא כבכורי המצרים שגאותם מלאה לבם לאמר: אני, ואפסי - עוד; נמצא שתענית זו שהבכורות מתענים היום בארבעה עשר, היא זכר לאותה ההכנעה שנכנעו בכורי ישראל בארבעה עשר וקבלו עליהם עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, שכל המתענה ממאכל וממשתה, לבו נכנע לקדוש ברוך הוא:
[12] וכנגדם בבתי ישראל אין בית שלא היה שם נס וצריכים לעשות לו זכר. ויש אומרים שאין מתענים אלא בכורים ממש וזכרים בלבד
[13] שקרבן תודה - על החמץ הוא בא (בין לחמי תודה שבאו יחד עם הקרבן, גם של חמץ היו) ולא הקריבוהו בערב פסח שמא לא יספיקו לאכול חמצו בשעת ההתר, ויבוא לידי נותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה