מקרא
שמות פרק כ
(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים ראיה זו ענין השגה[1] אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן
היה זה קודם מתן תורה[2], ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת
הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים -
וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ ממקומם לאחור וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק יותר מגבול ההר אשר
הגביל משה:
(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר
אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה חזרו בהם ממה שבקשו
תחלה שישמעו כל התורה מפי ה' בעצמו שלא ע"י אמצעי אחר שראו שאין מוכנים לזה, ויאמרו
דבר אתה עמנו ונוכל לשמוע[3] וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:
(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל
תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם לנסותכם התשמרו מצותיו
כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו בָּא הָאֱלֹהִים לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון
שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם בראותכם כי
הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה[4] לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק אע"פ שכבר הזכיר (פסוק טו) ויעמדו מרחוק, חזר להזכיר, כי מרוב פחדם כאשר
שמעו קול ה', חזרו לאחור ועמדו מרחוק, ומשה היה עושה מעשיהם[5] וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל והנכון לפרש כי ערפל
הוא אור צח בהיר, וביאור המלה ערפל ערוי אפל כלומר שהאופל מעורה ונעדר משם, והוא שם
נאמר על עוצם האור הגדול, כי כשם שהחושך מסתיר הדבר בתוכו שאיננו נראה כן עוצם האור
התקיף החזק של פני הכבוד מסתיר ומונע המסתכל להסתכל בו[6] אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה
כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם אחרי שראיתם בעיניכם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם ואני הוא האדון בשמים ובארץ[7]:
(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי
כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם
צורך אתי אל עזר אחר ואחרי
שהזהיר על האמונה בהם חזר והזהיר וכן אלוקי כסף וזהב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם הזהיר על העשיה[8]:
(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי
לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם,
אבל יספיק מזבח אדמה וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ
וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת
שְׁמִי שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ לא תצטרך למשוך הנהגתי
אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך[9] איני מבקש מכם לא כסף ולא זהב שיכבד עליכם, רק מזבח אדמה
תעשה לי, לשמי, ובו ידור כבודי עמכם, על תנאי שתזבחו לי זבחיך ועולותיך[10]:
(כא) וְאִם כאשר מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי שאצוה אותך לבנות
מזבח אבנים לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית אבנים מסותתות כִּי כאשר חַרְבְּךָ שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי
נקראת כן החרב כי היא מחרבת[11] הֵנַפְתָּ תניף עָלֶיהָ אז[12] וַתְּחַלְלֶהָ:
(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי
כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות (מדרגות) אלא חלק יהא
ומשופע אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך[13] עָלָיו בעבור כי התחיל לצוות במזבח השלים מצותו ולא
איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים[14]: פ
אעתיק פה את דברי הרמב"ן שכתב את סדר
קבלת התורה וזה לשונו
והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים
וקול שופר חזק (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים
משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מ"א יט יא), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל
יט טז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם
בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן
וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא
"זלזלה" או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני
צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול
השופר מאד (לעיל יט יט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול,
ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם
ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק
כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל
הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות:
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה,
כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות
קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו
עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה
האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת
תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו,
כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
סליק פרשת יתרו
נביא
(כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד
יִקַּח הגורן למזבח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בעינו בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים
הם כלים מעץ דשים בהם התבואה וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים הם הכלים שיש בהם עצים
המוכנים לחרישה ולהיישיר כמו דרבן:
(כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ
של היבוסי לַמֶּלֶךְ דוד ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ
יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ יהיה מרוצה לך לקבל
עולותיך ברצון, לשתעצר המגפה:
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה
לֹא אקבלם במתנת חנם, אלא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַיקֹוָק אֱלֹהַי עֹלוֹת
חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ
לַיקֹוָק וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר נתרצה יְקֹוָק לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:
נשלם ספר שמואל בשבח והודיה לא-ל
חזק חזק ונתחזק
כתובים
תהלים פרק
קמט
(א) הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַיקֹוָק
שִׁיר חָדָשׁ לא יהיה מספיק לבנ"י מספיק
בשירים הקיימים לשבח הקב"ה ויחדשו לו שיר כדי לספר את תְּהִלָּתוֹ ששבחו יסופר בִּקְהַל חֲסִידִים: (ב) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו במי
שהגדיל אותו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם: (ג)
יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בפה
ובכלי שיר בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:
(ד) כִּי להם יותר נאוה להלל ולשבח את
הקב"ה בישועה כי רוֹצֶה יְקֹוָק בְּעַמּוֹ יְפָאֵר
עֲנָוִים בִּישׁוּעָה הקב"ה רוצה בעמ"י
יותר מכולם בשל ענותנותם יותר מכל העמים: (ה) יַעְלְזוּ
חֲסִידִים בְּכָבוֹד בעבור הכבוד שמגיע לה' יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם שדרך האדם
כשהוא שוכב זה לנוח אך גם במנוחתם ירננו ויהללו להקב"ה: (ו) וכשיבואו למלחמת גוג ומגוג רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם בגרונם הם
יספרו את גדלות ורוממות ה' וזה יהיה כמו וְחֶרֶב
פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם והתפילה תהיה בפיהם כחרב
בעלת 2 פיפיות שיכולה להרוג משני הצדדים: (ז) לַעֲשׂוֹת
נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּל אֻמִּים שהם
יתווכחו עם מלכיהם למה הוא בא עליהם: (ח) לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם
בְּזִקִּים שרשראות וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל שהמלכים
ייתפסו חיים לתת את הדין: (ט) לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט
כָּתוּב הָדָר והמשפט הזה יהיה להדר לכל חסידי
הקב"ה הוּא לְכָל חֲסִידָיו ולכן הַלְלוּ את יָהּ:
תהלים פרק
קנ
בפרק זה יש שלוש עשרה הילולים רמז לי"ג מידות
(א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל
בְּקָדְשׁוֹ היינו לפי ההנהגה בקדש למעלה מן הטבע, שהיא ההנהגה
ע"י המלאכים ושם קדשו הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ שהיא ההנהגה הסדורה ע"י הרקיע והגלגל והמערכה עפ"י הטבע: (ב) הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו בסיפור
גבורותיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ כרוב
גודל גדלותו כך יהללו אותו בהתאם: (ג) הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר
הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל כלי בעל עשרה נקבים וְכִנּוֹר: (ד) הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב
חליל
ואבוב: (ה) הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע אלו
המצלתיים שמשמיע קול למרחוק הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי המשמיעים
קול תְרוּעָה: (ו) ו- כֹּל מי שיש בו הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ ע"י
התבוננות במעשה האל יתברך ולכן הַלְלוּ את יָהּ:
נשלם ספר תהילים תהלות לאל קודש הילולים
חזק חזק ונתחזק
משנת ההלכה
לא תשא
א.
הוזהרנו מלהישבע שבועת שוא. שבועת שוא היא שנשבע לבטלה ונחלקת לארבע מחלוקות,
האחת שנשבע על דבר הידוע שאינו כן, כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה, ועל האשה שהוא
איש, ולאו שאומר בפי' זה האיש אני נשבע שהוא אשה אלא אפי' אומר סתם אני נשבע שזה אשה
ובאמת הוא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. (רמב"ם
פ"א ה"ד, שו"ע יו"ד סי' רלו סעי' ד וש"ך ס"ק י).
ב.
השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על השמים שהוא
שמים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה[15],
שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה. (שם ה"ב).
ג.
ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלושה בני אדם משאר העם כגון
איש שהוא איש ואבן שהוא אבן. (שם הכ"ב).
ד.
שלישית שנשבע לבטל את המצוה, כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין,
ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים
וכן כל כיוצא בזה. (שם ה"ו).
ה.
רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים
לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה. או שנשבע
שלא יאכל מכל פירות שבעולם[16],
הוי שבועת שוא ומלקין אותו, ואין אומרין יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה
בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל
בכל עת שירצה. נשבע סתם שלא ישן ושלא יאכל, הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם, והוי שבועת
שוא. (שם ה"ז וה"כ ושו"ע סעי' ד).
ו.
כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשא את שם ה'
אלוקיך לשוא, ואם היה מזיד לוקה[17]
ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר הענין חייבתו התורה מלקות[18],
ואם היה שוגג פטור מכלום. (שם ה"ז חינוך מצוה ל).
[1] או יאמר רואים לפי
שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את
האש ועל כן אמר רואים את הקולות. רבינו בחיי.
[2] אמנם עיין
בחזקוני "וכל העם - מכאן עד לא תגלה ערותך
עליו דינו להיות נכתב אחר ולשומרי מצותי, אלא שלא רצה להפסיק בין הדברות"
שדעתו שזה אחרי ששמעו אנכי ולא יהיה מפי הגבורה
[5] אבע"ז
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רמב"ן
[12] רש"י
[13] רש"י
[15] עיין בט"ז
ס"ק ח שהביא מהב"י שה"ה אם ראה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול
לוקה משום שבועת שוא, מפני שדבר ידוע לכל הוא. ולכאורה תלוי זה לפי המקום והזמן,
שהרי בזמן הזה אפילו יורד מטר אינו ודאי שיהיה בזול.
[16] דכיון שאמר
"כל" כולל דגים ופשתן וכיו"ב דברים הנולדים וגדלים זה מזה ודברים
הנקראים פרי מפרי וגידולי קרקע. (באר היטב שם סי' רלב ס"ק ז ועיין ל"ת
סא).
[17] והנה העובר על לאו זה צריך התראה, וכן הוא להדיא בר"מ שם [פ"ה
ה"ב], ואע"פ שהוא דיבור בלא מעשה צריך התראה, דלא כנראה מדברי הכסף משנה
פ"ב מעכו"ם ה"ט גבי מגדף דבדיבור אין צריך התראה, ובר"מ
פ"כ מעדות ה"ד וראב"ד שם. (מנחת חינוך שם אות ו).
[18] והנה בלאו זה אם חזר תוך כדי דיבור אינו חייב, עיין ר"מ פ"ב
משבועות הי"ז. אע"פ שמלשון הר"מ נראה, דדוקא בשבועה להבא שייך תוך
כדי דיבור, אבל בשבועה דלשעבר שעבר העבירה לא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור,
מ"מ מלשון הש"ס נדרים פ"ז ע"א דאמרי בר ממגדף ועובד עבודה זרה
וכו', נראה דבלשעבר ג"כ תוך כדי דיבור כדיבור חוץ מהמנויים, דאלו המנויים
ג"כ כבר עברו ומ"מ היה מהני תוך כדי דיבור אי לאו משום חומרא דהני, הא
בכל מקום מהני, ועיין קצות החושן סי' כ"ח סק"ח. (מנחת חינוך שם אות ט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה