מקרא
שמות פרק ל
(לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים בשמים הנזכרים בשמן המשחה והם מור קנה וקנמון וקדה[1] ותקח עוד שלושה דברים שאינם בשמים אלא שרפים - נָטָף שרף, כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמו"ן הנקרא בלשון חכמים (שם) קטף, ושמא קראוהו קטף בעבור ששוברין ענפיו בימי החום וּשְׁחֵלֶת צפורן היוצא מן הים[2] והוא מכסה של רמש הים שהוא בטבעו עז ויש לו ריח טוב וְחֶלְבְּנָה כמו דבש שחור וריחו רע והוא שרף אילנות בערי יון הנקרא גלבנ"ו סַמִּים עוד שלושה בשמים שקיבל משה רבינו בסיני והם שבלת נרד וכרכם והקושט[3] וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל כמשקלו של זה כך משקלו של זה וכן שנינו הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה[4] וכל אחד, ירוקח בפני עצמו במשקל שוה מה שאין כן בבשמים ואחרי כן יעורבו יחד[5]:
(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח שילקט כל אחד מהסמים זה מזה ויעשה מהכל מורכב אחד מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ שיהיה כל אחד מהסמים כתוש כפי הראוי לו[6] מְמֻלָּח שיהא מלוח במלח סדומית[7] ויש מפרשים מעורב היטב[8] על ידי שיהיו שחוקים מאד ויהיו נמוחים מאד ולא יוכר סם מהם[9] טָהוֹר מנוקה מכל פסולת. והוצרך לזה מפני שההקטרה היתה נעשית בעצם הבושם, אבל בשמן המשחה לא הוצרך לזה מפני שלא היו גרמי הבשמים מעורבים בשמן כלל[10] קֹדֶשׁ בשעת העירוב יהיה קודש[11]:
(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק לאחר העירוב. וכל יום נוטלין מעט ושוחקין לצורך היום[12] וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת ביום הכפורים בקדש הקדשים ויקטיר ממנה בכל יום בְּאֹהֶל מוֹעֵד על המזבח הפנימי[13]אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
(לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לפי מתכונת ומשקל סממניה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם ולפיכך העושה קטרת מאחד עשר סממניה לפי משקלה שנצטוינו בו כדי להקטיר אותה להריח בה אע"פ שלא הריח חייב כרת ומלקות על עשייתה אם עשה במזיד ובשוגג מביא חטאת וי"א שאפילו אם עשה מארבעת סממניה המפורשים בתורה שהם נטף ושחלת וחלבנה כמשקלם והוסיף סממנים אחרים כמשקל שריחם טוב ומעלים עשן שמתמר ועולה כמקל ואינו מתחלק לכאן ולכאן חייב כנ"ל ואע"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו לפי משקלה היחסי חייב כנ"ל[14] קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיקֹוָק:
(לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ אבל עשאה להתלמד בה או למוסרה או למוכרה לציבור או לכל צורך אחר פטור וכן אם הריח בקטורת שנעשית בקודש ומשל קודש ולא עשאה אינו חייב כרת[15] אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש שחייב מעילה[16] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: ס
שמות פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) רְאֵה התבונן על הטובה שאני עושה בזה שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זה מזה. ועתה הנה - קָרָאתִי בְשֵׁם אומן אחד שבו יכלול הכל והוא ישגיח על כל מיני אומניות והוא[17]- בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם[18]:
(ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן[19] בְּחָכְמָה מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד וּבִתְבוּנָה מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד וּבְדַעַת רוח הקדש[20] וּבְכָל מְלָאכָהלדעת כל המלאכות הנזקקות למשכן:
(ה) וּבַחֲרֹשֶׁת אומנות אֶבֶן לְמַלֹּאת חרישת האבן לעשות בו פתוחי חותם. וגם חכמת הקביעה בזהב והיינו למלאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה לא שכל וידיעה לבד ולהראות לאחרים איך לעשות אלא גם אומנות היד שיהא עושה בעצמו[22]:
(ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי הוספתי[23] חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
(ז) אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת לצורך לוחות העדות[24] וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל הפרוכת והמסך והקרשים והבריחים[25]:
(ח) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ לא מצינו בשום כלי שבמשכן שנקרא טהור רק המנורה והשולחן בפרשת אמור והטעם לפי שלא היה עליהם שום מתן דמים[26] וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(ט) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ:
(י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לשון פליט ושריד מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות בשעת המסעות[27] והיה שם בגד תכלת שהיו מכסין בו הארון, ובגד ארגמן שהיו מכסים בו המזבח ובגד שני שהיו מכסין בו את השולחן[28] וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(יא) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים שנעשתה לַקֹּדֶשׁ לצורך הקטרה בקדש[29] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ: פ
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אף על פי שאתם עוסקים במלאכת המשכן אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ ואל תדחה שבת מפניה[30] כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם[31] לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:
(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת. לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת שיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה[32] לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם השבת אות וסימן לחידושו של עולם והיא האות על כך -[33] כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: ס
נביא
מלכים א פרק ח
(כו) וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי תראה שלא תובטל המלכות לעולם, והוא ע"י שתשגיח שבניו לא יסורו מדרכי ה' באופן שלא תהי' עילה לביטול ההבטחה ששרשה מצד חסדי ה':
(כז) כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ האם אמת הדבר שישב אלהים בבית העשוי על ארץ, בתמיה הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:
(כח) וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְקֹוָק אֱלֹהָי לזאת פנה נא אל תפלתי, מה שאתפלל על עיקר כוונת תועלת הבית, ובמה יקרא בית ה' לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם:מ
(כט) לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה שיתמיד ה' להשגיח בעיני ה' המשוטטות שישמע תמיד התפלות שיתפללו בבהמ"ק:
(ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ:
(לא) אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ בדבר ממון וְנָשָׁא בוֹ אָלָה שבועה לְהַאֲלֹתוֹ לחייבו שבועה וּבָא אָלָה ובא להשבע לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:
(לב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: ס
(לג) בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב בגלל אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בתשובה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ כמודים על הרעה שהיה בצדק בעבור עונותיהם וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:
(לד) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם: ס
(לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם שמקבלים עליהם לשוב מחטאתם אחר שתענם ותודיעם החטא:
(לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה: ס
(לז) רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן לקות הזרע טרם נגמר בשולו יֵרָקוֹן הכספת פני התבואה, ונהפך לירקון אַרְבֶּה חָסִיל סוג של ארבה כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר כלומר יצור לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו או שיהיה כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה:
(לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ מה שחטא לבדו או מה שמצטרך לו לבדו וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:
(לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ תעשה שאלתו וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו כפי כל הדרכים ששאל אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם:
(מ) לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ בראותם שעם התפלה והתשובה הלכה לה הצרה, ידעו שיד ה' עשתה:
כתובים
(א) וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ מאה מדינות ביבשה כגימטריא של מס וְאִיֵּי הַיָּם עשרים ושבע מדינות על איי הים ובהטלת המסים הכבדים גרם לכל נתיניו להתרושש וכולם נעשו בימיו עניים אמנם כל זאת לשאר העמים אבל לעם אסתר – היהודים שם אותם חפשים בעולם ולא שילמו מיסים אלו והעביד להם את כל העמים והממלכות:
(ב) שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות לפרסם את הנס בקריאת המגילה ולעשות את ימי הפורים לימי משתה ושמחה שלחו לה חכמים קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שיאמרו שמחים אנו במפלתם (וכמו ששמענו בימינו כמה רשעי אומות העולם אומרים ממש דבר זה על חג הפורים) שלחה להם חזרה הרי - וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ חוזקו וּגְבוּרָתוֹ של אחשורוש וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס וא"כ אין חשש או סיבה שרק בגלל כתיבת המגילה או קביעת הפורים תתעורר קנאתם ואין אנו מתגרים בהם על ידי כך:
(ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שר על כל העמים גזבר וזקן היהודים ובכל העולם נשמע שמעו וכל המלכים יראים מפניו וְגָדוֹל בתורה לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו ולא לכל אחיו שפרשו ממנו קצת מחברי הסנהדרין כי נעשה קרוב למלכות ולכן היה בטל קצת מתלמודו אמנם לא היתה לו ברירה מכיון שהיה עסוק בלהיות - דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם מטיב עם האומות ודובר איתם שלום כדי שאחרי מותו לא ינקמו בזרעו ומזה הגיע שלום - לְכָל זַרְעוֹ:
סליק מגילת אסתר ופירושה בעז"ה הנותן לנו דעת ושמחה
וימי הפורים האלו לא יעברו ממנו ומזרענו עד עולם בשמחה ובאחדות ובדביקות בתורה אמן
משנת ההלכה
שלושים יום קודם החג
א. שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום ומצוה להתחיל מיום הפורים בעצמו והוא מתקנת חכמים הראשונים בזמן שבית המקדש היה קיים שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל דהיינו שמפורים ואילך ידרשו הלכות פסח ומחמשה באייר ואילך ידרשו הלכות עצרת ומי"ד באלול ואילך ידרשו הלכות החג לפי שכל אחד ואחד הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה וכל קרבן צריך להיות נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן ויהיה להם שהות כל שלשים יום.
ב. ותקנה זו לא נתבטלה מישראל אף לאחר שחרב בית המקדש שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון. והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון. ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות לפי שהכל כתוב בספר. מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה.
ג. ואע"ג שיש חולקים וסבורים שאין חיוב זה בשאר מועדים שלושים יום קודם מכל מקום בפסח כולם מודים שצריך להתחיל שלושים יום קודם משום שיש בהם הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושים אותם כהלכותיהם קודם פסח אין להם תקנה בפסח.
[1] ספורנו
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] ספורנו
[7] אבע"ז. וכתב הרמב"ן "ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם".
[8] כמנהיגי ספינות בים שקורין מלחים מפני שמערבים המים בלכתם. רשב"ם
[9] רמב"ן לדעת הת"א
[10] ספורנו
[11] העמק דבר
[12] העמק דבר
[13] רמב"ן
[14] אלה המצוות לא תעשה פה
[15] שרק גבי שמן המשחה איתא ואיש אשר יתן וכו' אבל בקטורת הלאו נאמר רק בעשייתה "לא תעשו". ערוך השולחן העתיד כלי המקדש סי' יט סעי' כו.
[16] אלה המצוות שם
[17] העמק דבר
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] רש"י
[21] ת"י
[22] העמק דבר
[23] ת"י
[24] רש"י
[25] אבע"ז
[26] חזקוני
[27] חזקוני
[28] רבינו בחיי
[29] רש"י
[30] רבינו בחיי
[31] ספורנו
[32] אבע"ז. רבינו בחיי
[33] רבינו בחיי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה