לרפואת דוד צבי בן שולמית
מקרא
שמות פרק כח
(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט נקרא משפט מכיון שבו מודיע משפטם של ישראל שמכוסים מעיני הדיינים וסדרי מלחמותיהם אם יצאו למלחמה ואם ינצחו ומכפר על הדיינים שקלקלו דיניהם[1] מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב בציוריםכְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד באותם הציורין של מעשה אפוד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ אורג בגד מעשה חושב מן התכלת ומן הארגמן ותולעת שני ושש, והיה לוקח חוט אחד של זהב ונותנו על ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחד, וכן היה עושה חוט אחד של זהב עם ששה של ארגמן וחוט אחד של זהב עם ששה של פשתן, וזהו שכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, עשרים ושמונה חוטין שכתוב (שמות לט, ג) וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מלמד שחוט של זהב כפול בתוכם[2]:
(טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל כלומר יהיה רבוע אחר שנכפל[3] זֶרֶת הוא מידה כשיעור רחוק אגודל מן אצבע קטנה באצבעות מפוזרות[4] אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ אורכו של חושן שתי זרתות ורוחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע[5]:
(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ גומות להושיב את האבנים[6] מִלֻּאַת אֶבֶן[7] אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן קבועים בו ארבעה טורים אבן וכל אבן ואבן היה מרובע, ומפתח שמות שנים עשר שבטים על שתים עשרה אבנים ומלבד שנים עשר שבטים שהיו כתובים על שתים עשרה אבנים הללו היו כתובים שמות האבות אברהם יצחק יעקב ושבטי ישורון כסדר הזה טוּר אֹדֶם האותיות ראובן והאות א' על אודם פִּטְדָה שמעון והאות ב' על פטדהוּבָרֶקֶת לוי והאותיות רה"ם על ברקת ביחד השם אברהם[8] הַטּוּר הָאֶחָד:
(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ יהודה י' על נופך סַפִּיר יששכר צ' על ספיר וְיָהֲלֹם זבולן ח' על יהלום[9]:
(יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם דן ק' יע"ק על לשם שְׁבוֹ נפתלי ב' על שבו וְאַחְלָמָה גד שבט"י על אחלמה[10]:
(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ אשר יש"ר על תרשיש וְשֹׁהַם יוסף ו"ן על שוהם וְיָשְׁפֵה בנימין על ישפה הרי לך בכל אבן ואבן ששה אותיות להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בשנים עשר שבטים[11] מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו לשון במלואותם כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר[12]:
(כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כשיקדישום המתנדבים יהיה הקדשם לשם כך שיכתבו עליהם שמות השבטים[13] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם כסדר תולדותם היינו כסדר לידת האמהות לאה בלהה זלפה רחל[14] פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ כן המפתח יפתח את האבן של כל אחד מהם על שמו, ולא יחליף לא האבן ולא הכונה מזה לזה[15] תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
(כב) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ אף אלו יהיו מאחיזין לחשן שבהם יהיה תלוי באפוד והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות גַּבְלֻתשתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן שכל גבול לשון קצה מַעֲשֵׂה עֲבֹת מעשה קליעה[16] זָהָב טָהוֹר:
(כג) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד[17]:
(כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב הן השרשת גבלת האמורים למעלה[18] עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית וְנָתַתָּה את המשבצות עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אחת בזו ואחת בזו נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי אֶל מוּל פָּנָיו של אפוד שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל אלא בעבר העליון שכלפי החוץ[19] ועי"כ ייסגר כפל האפוד שהיה מונח כלפי מעלה[20]:
(כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב אחרות וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ התחתונה[21] אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה בצד שכלפי פנים[22]:
(כז) וְעָשִׂיתָ עוד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו בצד אחוריו של כה"ג בקצות התחתונות של כתפות המחוברות מול שפתו העליונה של אפוד שהוא פניו של אפוד, היינו ממול פניו[23] לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ סמוך למקום חבורן באפוד מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד למעלה מן החגורה מעט[24]:
(כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו התחתונות אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד הנתונות בשולי כתפות האפוד אחורי הכהן הגדול בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת שפת החשן התחתונה[25] דבוק עַל אל[26] חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה[27]:
(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם[28]:
(ל) וְנָתַתָּ אֶל בתוך הכפל שב - חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב שם המפורש בן שבעים ושתים אותיות[29] וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות[30] עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס
(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ונחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד[31] הָאֵפוֹד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת ללא שום מין אחר:
(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ כלומר המקום בו מכניס הצואר בְּתוֹכוֹ באמצעיתו למעלה שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג משעת אריגתו יהא פיו עשוי באמצע הבגד ולא יתפור ואח"כ יקרע לעשות לו צוארון[32] כְּפִיכפה שמכניסים בו צואר תַחְרָא שריון[33] יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ ואם קרעו לוקה[34]:
(לג) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב י"א שבין כל שני פעמונים תלוי רימון[35] וי"א שעשה רימון ובתוכו פעמון והפעמון לא היה נראה כלל ונועד הפעמון לקרקש ולהשמיע קול[36]:
(לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלין, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלושים וששה מצד אחר[37]:
(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ שפעמוני זהב נוקשין ומכין זה לזה אעפ"י שבליטת הרימונים ביניהם (לדעה הראשונה לעיל). ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הקב"ה ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם [38] בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת[39]: ס
נביא
מלכים א פרק ו
(כג) וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר החלל בית קודש הקדשים שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עץ ארז שיוצא ממנו שמן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ של כל כרוב:
(כד) וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו כל כנף היה מחזיק חמש אמות, עד שמקצה הכנף הא' עד קצה השני מצפון לדרום היה עשר אמות:
(כה) וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים:
(כו) קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי:
(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף:
(כח) וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב:
(כט) וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע מסובב בציורים פִּתּוּחֵי חקיקת מִקְלְעוֹת ציורים של כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת צורת תמרים וּפְטוּרֵי חבלים של צִצִּים ציורי פרחים מִלִּפְנִים קודש הקדשים וְלַחִיצוֹן להיכל:
(ל) וְאֶת קַרְקַע הַבַּיִת צִפָּה זָהָב לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן:
(לא) וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן הָאַיִל מְזוּזוֹת שהיה מעצי שמן בין האיל כלומר המשקוף ובין המזוזות שהיו לצדדיו חֲמִשִׁית היו מאת הפתח החמשית כי היתה החמשית לדביר והרביעי' להיכל והשלישית לפתח האולם והשנית לחצר הכהני' והראשונה לעזרה הגדולה וזה כי מחוץ לאולם היה חצר הכהנים ומחוץ לחצר הכהנים היתה העזרה הגדולה והנה נזכר חצר הכהנים והעזרה הגדולה בספר דברי הימים:
(לב) וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב ושתי דלתות עצי שמן שעשה לדביר צייר עליהם צורת כרובים ותימורות ופטורי צצים וצפה זהב באופן שירד הזהב על הציורים ההם והם נראו בזהב בתמונה שיעשו בה בעצי שמן:
(לג) וְכֵן עָשָׂה לְפֶתַח הַהֵיכָל מְזוּזוֹת עֲצֵי שָׁמֶן מֵאֵת רְבִעִית כלומר הפתח הרביעית:
(לד) וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים שְׁנֵי צְלָעִים שני צדי הדלת הצד הפנימי והצד החיצון היו עשויין מעשה גלילים בציור וכן הדלת השנית הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים:
(לה) וְקָלַע עוד צייר עליהם כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה היה מרדד את הזהב, להיות מיושר ושוה על חקיקת הציורים אשר על הדלתות, להיות שוקע במקום שקועו, ובולט במקום בליטתו, לבל יבטל הזהב צורות הציורים, אבל יהיה נראה זהב:
(לו) וַיִּבֶן אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית עזרת כהנים שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית שלשה שורות זה על גב זה, בנה באבני גזית כלומר אבנים מסותתות בצורה ישרה וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים ועליהם שורה הרביעית, בנה מארזים כרותות ומחוטבות ביותר, וכסדר הזה בנה אותו עד כלות גבהי הכתלים:
(לז) בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית למלכות שלמה יֻסַּד הונח יסוד בֵּית יְקֹוָק בְּיֶרַח זִו אייר:
(לח) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל מר חשוון הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים שבנה רק שבע שנים שלמות, כי במשך זמן הבנין, חדל לבנותו בשעור החדשים העודפים על שבעת השנים:
כתובים
אסתר פרק ח
(ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:
(ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי והמלך מיאן להשיב את הספרים שכן כתב אשר נכתב ונחתם בטהעת המלך אין להשיב אבל התיירא לומר זאת לאסתר מפני שהיא תתחיל שוב פעם לבכות ולכן -: ס
(ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי כי למרדכי לא התיירא לומר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וא"כ כולם רואים שאני חפץ בכם וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹביהודיים בַּיְּהוּדִים ולכן כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כל כל אשר תכתבו יתקבל באימון אצל כל שרי המדינות ואין צורך להשיב את הספרים ששלח המן:
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ אגרות אחרות שיבואו לפרש את הראשונות ההפך מכוונת המן שכן המן כתב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ולא כתב מי ישמיד וא"כ אפשר לפרש "להשמיד להרוג ולאבד את כל" והכונה "כל האומות" ומי ישמידם "היהודים" ו - עַל תיבת הַיְּהוּדִים שכתובים באיגרות כתבו כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב כי זה לא נאה להחזירו ובעצם להחשיב את כתבי המלך כמזויפים ומרדכי ואסתר חששו לעשות כן כי ידעו שהאומות יאמרו מנין לנ ו לסמוך על אגרות האחרונות יותר מהראשונות ולכן חיכו שבעים יום עד שיחזרו שלוחי המן ואז שלחו ביד אותם שלוחים עצמם את האיגרות האחרונות שאז ודאי יאמינו כולם:
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ באותיות שלה וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ כדיבורה וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:
(י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ מרכוש המלך הָאֲחַשְׁתְּרָנִים סוג של גמלים שרצים מהר בְּנֵי הָרַמָּכִים סוג של פרד שאימו סוסה ואביו חמור שאז יוצא חזק במיוחד ולא מתעייף מהר:
(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם גם אם הם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
משנת ההלכה
דיני פורים
קריאת המגילה
א. מנהג בכל ישראל שבשעת הקריאה פורסין את יריעות המגילה על גבי השלחן, ומקפלין יריעה תחת יריעה כדי שלא תהינה היריעות תלויות למטה מן השלחן דרך בזיון, אבל אין קוראין ממנה כשהיא גלולה לצדדים כשם שקוראים בספר תורה.
ב. טעם למנהג זה, מפני שהמגילה נקראת אגרת, שכן כתיב לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת וגו' ודרך הקורא מתוך האגרת שמחזיקה פתוחה כולה, ועוד שעל ידי שאנו משנים שינוי זה, יש יותר פרסום הנס. ואף על פי שמנהג זה נוהג בעיקר לגבי הקורא ולא לשומע, כבר נהגו רבים שפורסים את מגילותיהם דרך אִגרת, גם בשעה שהם שומעים הקריאה מפי הקורא.
ברכות המגילה:
ג. הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה וברכה אחת אחר הקריאה, ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה.
ד. לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו', לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו'. ואומרים אחר זה נוסח 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב' לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: 'חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו' וגם חרבונה זכור לטוב'. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים 'אשר הניא' וכו'.
ה. כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת 'שהחיָנו' שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך 'שהחיָנו' על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים.
ו. הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו - מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור.
ז. מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה - מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו.
ח. קודם שמברך ברכת 'הרב את ריבנו' שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
ט. אשה אינה מוציאה את האנשים וי"א שחיובה שונה משל האנשים שנשים אין חייבות אלא בשמיעה וגברים חייבים אף בקריאה ולכן הקורא לנשים או אשה הקוראת לעצמה תברך "לשמוע מקרא מגילה" ולדעתה הגר"א מברכת כברכת הגברים[40] ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה.
י. אשה יכולה להוציא את חבירתה. וי"א שיכולה להוציא קטנים
יא. לכתחילה לא תקרא אשה אפילו לעצמה אלא תשמע מאנשים ואם אין לה ממי לשמוע תקרא לעצמה ממגילה כשירה ואפילו בלא טעמים ותברך כנ"ל.
יב. בן י"ד אין מוציא בן ט"ו בקריאתו וכן בן ט"ו אינו מוציא בן י"ד בקריאתו
[1] ת"י ועין מלבים שכתב "המשפט הוא הבירור בין שני צדדי הספק, שני אנשים נגשים לריב, והמשפט מברר מי הצודק כמו שמבואר אצל הבדל לשונות ריב, דין, משפט, ולפני האורים יגישו שני צדדי הספק, כמו האלך למלחמה אם אחדל, והם מבררים מי הצודק".
[2] רבינו בחיי
[3] מלבי"ם
[4] ופליגי בזה תלמודא דידן עם תלמוד הירושלמי, דלירושלמי זרת הוא שליש אמה, ולבבלי הוא חצי אמה, ואין מחלוקותם במציאות רק באיכות המדידה, כי כשמודדין מאגודל לזרת בשוה כשפושטין היד היה שליש אמה, ואם תמדוד מאגודל לזרת דרך שאר ראשי אצבעות ותמדוד עקום כמו הראשי האצבעות אז מאגודל לזרת חצי אמה (הגר"א בפי' למשנה ב' פ"ג דערלה, ע"ש דברים נכונים בזה). הכתב והקבלה.
[5] רבינו בחיי
[6] רש"י
[7] ורמב"ן פרשת תרומה פי' מלואת אבן שיהיו אבנים שלמות שנבראו כך ולא גזוזות ממחצב גדול וכמ"ש בסוטה (דף מ"ח) אבנים הללו אין חופרים עליהם באיזמל דכתיב במלואותם
[8] רבינו בחיי
[9] רבינו בחיי
[10] רבינו בחיי
[11] רבינו בחיי ועיין מלבי"ם שכתב לדעת רש"י למעלה היה הסדר כסדר שנולדו, ובא יששכר וזבולן אחר אשר ונפתלי, ולדעת הרמב"ם היה הסדר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן דן ונפתלי גד ואשר יוסף בנימין, ותראה שבתרגום יונתן סדרם כסדרו של רש"י ובתרגום ירושלמי סדרם כסדרו של הרמב"ם, וכן סדרם רבינו בחיי, ולסדר הזה היה לשם אבנו של דן, ולא לסדרו של רש"י, ולפ"ז סותר א"ע למ"ש (שופטים י"ט כ"ט) שהיה שם דן על לשם
[12] רש"י. ועיין בהעמק דבר שכתב - למעלה מן הזהב היה כמו מזלגות התופסים את האבן שלא ישמט מן הגומא.
[13] ספורנו
[14] חזקוני
[15] ספורנו
[16] רש"י
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] מלבי"ם
[21] חזקוני
[22] ונראה הטעם כי בכפלי החשן נתן את האורים ואת התומים שיתבאר (בפסוק ל'), וא"כ בודאי היה מקופל באופן ששני קצות הכפל הפתוחים יהיה לצד מעלה, שאם יהיו למטה או אל אחד משני הצדדים יפלו מתוכו האורים והתומים הנתונים בין הכפלים, וע"כ ששני הכפלים הפתוחים היו כלפי מעלה, ובזה הלא יפול צד העליון הנכפל ויפתח לצד מטה, וע"כ היו הטבעות העליונות בצד מעלה, וכשחברם אל משבצות האפוד משני הצדדים סגרו את כפל החשן שלא יפתח והאוה"ת היו שמורים בתוכו, משא"כ למטה ששם היה מקום הכפל הסתום נתנו הטבעות בצד מטה שבזה נתחבר יותר אל האפוד מלמטה ע"י פתיל התכלת. מלבי"ם
[23] חזקוני
[24] רש"י
[25] חזקוני
[26] רש"י
[27] אבל אם אינו דרך קלקול משמע שאינו לוקה אלה מצוות ל"ת פז
[28] ספורנו
[29] כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם - והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א) היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג:) או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. רמב"ן. ועיין מאירי יומא עג: והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות כנגד פניו והוא מצרפן ומשיב רדוף כי השג תשיג והצל תציל או עלה כי מחר אתנהו בידך או כל שנראה לו בצירוף האותיות הנראות לו כבולטות ויש שחלק בגמ' לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן צריך לטרוח.
[30] רש"י
[31] רמב"ן
[32] רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[33] ת"א
[34] אלה המצוות ל"ת פח
[35] רש"י
[36] רמב"ן
[37] רמב"ן
[38] רשב"ם
[39] צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו ובפרקי היכלות ידוע זה הענין והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים והזהיר זה בכ"ג למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב ז), כי ההדיוטים (לא) יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב. רמב"ן.
[40] וכן דעת הטו"א והחיד"א כתב כן לנוהגים כדעת מרן בשו"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה