פרשת תרומה יום א'

מקרא

שמות פרק כה

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני[1]

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר[2]:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה הפרשה ממונם[3] מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ ולא בחזקה[4] תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחשן, ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י"ג דברים האמורים בענין[5] אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר[6] וּנְחֹשֶׁת:

(ד) וּתְכֵלֶת כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר וְאַרְגָּמָן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן שהוא קרוב לאדום[7] וְתוֹלַעַת צמר צבוע נקרא תולעת ויהיה צבוע ב - שָׁנִי אדום וְשֵׁשׁ פשתן וְעִזִּים מטוה של שער עזים[8]:

(ה) וְעֹרֹת אֵילִם שאחרי עיבודם מְאָדָּמִים צבעו אותם באדום[9] וְעֹרֹת תְּחָשִׁים ודרשו חז"ל בפרק במה מדליקין (שבת כח ע"ב) תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו[10]וַעֲצֵי שִׁטִּים במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים. ועץ קל וחלק ונאה היה[11]:

(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד[12] בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וגם -  וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים סמים הם שם כולל לבשמים ובשם בשמים נקראו הסמים המיוחדים והמובחרים[13]:

(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן וְאַבְנֵי מִלֻּאִים שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום[14] לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה[15] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו שהראהו ממש התבנית[16] וְכֵן תַּעֲשׂוּ כולכם בזריזות וחריצות[17]: ס

(י) וְעָשׂוּ ירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר[18] אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:

(יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ שלשה ארונות עשה בצלאל ב' של זהב וא' של עץ נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא והוא סימן לכתר תורה[19]:

(יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ בולטין מגוף הארון ולא מחוברות[20] אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו פסיעותיו כלומר שהיו סמוך לפסיעות הכהנים שנושאים אותו, רמז לב' דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש, ושיהיה כל אורכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח והטבעות בצפון, אחד בראש המזרחי, ואחד במערבי ושנים בדרום כנגדם, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת[21] וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי מוטות[22] עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם באופן שיצאו משני הצלעות בשוה כראוי למשא[23]:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ ואותם בדים לא היו זזין מעולם מתוך הטבעות[24] והמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו[25]:

(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית[26] אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:   

נביא

מלכים א פרק ב

(מא) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב:

(מב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַיקֹוָק כי שלמה השביעו על הדבר הזה, ועם כי לא הוזכר וָאָעִד בְּךָ התריתי בך להיות נזהר בדבר, ועל שם שדרך המתרה להתרות בעדים, אמר לשון ואעד לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי:

(מג) וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת יְקֹוָק וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ:

(מד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ כאומר אגיד מה גרם לך הסכלות הזה, והוא הדבר אשר אתה ידעת אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי ולפי שלא רצה להוציא בשפתיו הקללות שקלל, אמר אשר ידע לבבך אשר עשית לאבי, ובעבור עונש העון הזה, בא לידך זה הסכלות וְהֵשִׁיב יְקֹוָק אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ:

(מה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ לא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה כי הוא מאת ה' ע"י עונך וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד עוֹלָם:

(מו) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת ומכיון שמתו אויביו - וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה:

מלכים א פרק ג

(א) וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם היה בזה הענין יציאה קצת מדרכי התורה כי לא התירה מהם לבא בקהל כי אם דור שלישי וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד היא ציון עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ אבל אחר שכלה לבנות לה בית העלה אותה מבית דוד כמו שאומר הטעם בדברי הימים כי אמר לא תשב לי אשה בבית דוד כי קדש המה אשר באה אליהם ארון ה' וְאֶת בֵּית יְקֹוָק וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב:

(ב) רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת לשם שמים, כל הרוצה בונה מזבח בראש גגו, או בחצרו כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְקֹוָק עַד הַיָּמִים הָהֵם: פ

(ג) וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְקֹוָק לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר שבזה לא הלך בחקות דוד שלא היה זובח רק על הבמה הגדולה:

(ד) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה שאמר לכל ישראל שאין ראוי להקטיר בבמות ולכן הלכו כולם לגבעון לזבוח שם כי שם היה אהל מועד ומזבח הנחושת ואש מן השמים לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה כלומר גדולה בקדושתה שהיה זה מזבח הנחושת אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא באותו היום:

(ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְקֹוָק אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:

(ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה שמרת במלוכה בידו בקום עליו אדם וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה:

(ז) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן ארז"ל כי בן שתים עשרה היה כשנמשח למלך לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי:

(ח) וְעַבְדְּךָ מלך בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב ומהצורך לחכמה רבה להנהיג עם כזה:

(ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ מבין לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה אי אפשר לשפוט עם כאלה מחכמת לבבי, מבלי עזר מן השמים:

(י) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שלא שאל רק הדבר הזה לבד שהוא קנין החכמה, כי ה' ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת:

כתובים

אסתר פרק ד

(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ ואפילו וְעַם הדרים ב- מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים ולא אוכל להתנצל ולומר לא ידעתי אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית ולא משנה מהו רמת חשיבותו לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב מַטֶה של מלך וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם ובודאי בעוד זמן מועט אקרא אל המלך ואבקש אז על עמי ולמה לי להסתכן ולהכנס עכשיו שלא כדת וספק גדול אם אצליח. וכשיצא התך מאסתר להעביר למרדכי את תשובתה ראהו המן הרשע וגבר כעסו טהרגו ובמקומו נזדמנו שם המלאכים מיכאל וגבריאל:

(יב) וַיַּגִּידוּ מיכאל וגבריאל לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר: פ

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי תחשבי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ ובגלל כך לא תחול עלייך גזירתו של המן מִכָּל הַיְּהוּדִים שהרי הגזירה היא על כל היהודים ואת בכללם:

(יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי מלשון חרש ושקט בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר מהקב"ה באופן אחר ולא על ידך אבל את שחשבת להמלט לבית המלך אז וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת חודש ניסן כשהגזירה נקבעה לחודש אדר הבא הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת ויכול להיות שהגעת למלכות רק לשם ההצלה מהגזירה הקשה:

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לשלוחים לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:

(טז) לֵךְ כְּנוֹס אסוף אֶת כָּל הַיְּהוּדִים והגרים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן כי בגללם באה הגזירה הזאת שהיהודים אשר בשושן אכלו בסעודת אחשורוש וְצוּמוּ עָלַי כדי לתקן את חט המשתה וְאַל תֹּאכְלוּ מצה וְאַל תִּשְׁתּוּ ארבע כוסות שְׁלֹשֶׁת יָמִים י"ד ט"ו ט"ז ניסן ופסח היה לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אפילו שאני בצום ואולי לא אהיה יפה כל כך בעיני המלך אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת התורה, שהרי עד עכשיו לקחני המלך באונס ועכשיו אני באה אליו ברצון וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי התייתמתי מבית אבי אָבָדְתִּי שכאשר אבדתי מבית אבא כך אני אובד ממך שעד עכשיו יכלתי להבעל לך כי נבעלתי לאחשורוש באונס אבל עכשיו שאני נבעלת ברצון אהיה אסורה גם לך:

(יז) שלח לה והרי בהם יום ראשון של פסח, אמרה לו זקן שבישראל בשביל מה הוא פסח, אם אין יהודים ויושמדו כולם מיד שמע מרדכי והודה לדבריה וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי על דת לצום ביו"ט הראשון של פסח וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר מה עשה מרדכי קבץ את התינוקות וענה אותם מלחם ומים והלבישן שק והושיבם באפר והיו צועקים ובוכין ועוסקין בתורה ובעת ההיא היתה אסתר נפחדת מאד מפני הרעה אשר צמחה בישראל ותפשוט בגדי מלכותה ואת תפארתה ותלבש שק ותפרע שער ראשה ותמלא אותו עפר ואפר ותענה נפשה בצום ותפול על פניה לפני ה', ותתפלל ותאמר ה' אלהי ישראל אשר משלת מימי קדם ובראת את העולם עזור נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לענייה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה' הצליחה נא לאמתך הענייה הזאת והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו כי אין לך מעצור להושיע ברב או במעט, ואתה אבי יתומים עמוד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים: ס

משנת ההלכה

דיני הלואה

       א.       מצוות עשה להלוות לעניי ישראל כמו שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך".

        ב.        במצוה זו נאמר גם לאו כמ"ש "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו", וי"א שחייבים בה בכל עת[27]. ונלמדת בכל שכן מהזמן הסמוך לשמיטה[28],  וי"א שעובר על הלאו רק סמוך לשמיטה[29].

         ג.         חובה ומצוה להלוות גם כשהלווה אינו יכול או אינו רוצה לתת משכון, וכתבו הראשונים שמכל מקום אם המלוה ירא שמא לא יפרענו ויפסיד ממונו[30] רשאי שלא להלוותו אלא על המשכון[31] בפרט בזמננו שאין כח לבי"ד לכוף לשלם אף שמלוהו בשטר. בפרט בסכום גדול[32].

        ד.        לדעת החפץ חיים[33] כשהלווה נותן משכון חייבים להלוות אף כשידוע שהלווה לא מקפיד על ממונם של אחרים.

       ה.       אם הלווה הוא איש אלים שאף בהלואה עם משכון יוכל להפסידו אינו חייב להלוותו כלל ובסכום מועט ראוי שילווה לעני מ"מ ויתן לו ע"מ שאם לא יוכל לא ישלם[34] ויוכל אז לנכות את סכום ההלואה מחשבון הצדקה שלו[35].  

         ו.         המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות שיש בצדקה היא מחזיק ביד ישראל ונותן לו הלואה כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות. ואמרו[36]: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה. שזה הנוטל צדקה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למדה זו ואינו בוש בדבר. והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר[37]: אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. שהרי זה בכלל פרס לרעב לחמך האמור שם.  והנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל וחוטא[38].

         ז.         מצוה להלוות אפילו לעשיר גדול שצריך ללוות לפי שעה[39] מפני חולי או כגון שהוא במקום שאין מכירים אותו ונלמד מהפסוק שסתם "אם כסף תלוה את עמי", והכל במשמע. ובכה"ג יש בזה מצוה כהלואה לעני וכל המהנה את חברו בין בממון ובין בשאר דברים בכלל מצות צדקה הוא. וכשאין העשיר דחוק עכשיו למעות אלו של הלואה,  גם בזה יש מצוה של מדת החסד אבל לא מצות הלואה.

       ח.       מי שאינו נצרך ללוות, ולווה כדי להגדיל ממונו נראה שאסור לו לקחת הלואה ובפרט ממעות המיוחדים לגמ"ח[40].

---

[1] רמב"ן

[2] אבע"ז

[3] רשב"ם

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] פי' ר' יוסף בכור שור. ספורנו

[6] רש"י

[7] רש"י

[8] רשב"ם

[9] רש"י

[10] רבינו בחיי

[11] והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ"ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואעפ"י שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמות ורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד. חזקוני.

[12] רש"י

[13] רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] רבינו בחיי

[16] פי' ר' יוסף בכור

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן

[19] רש"י

[20] רשב"ם

[21] רמב"ן. רבינו בחיי

[22] רש"י

[23] העמק דבר

[24] א"כ מהו שנאמר (במדבר פ"ד פס' ו) "ושמו בדיו" והרי לא זזו משם כיון שאורך הבדים היה דק והיו הולכין ובאין בתוך הטבעות פעמים לצד זה ופעמים לצד זה כשהיו נוסעים היו משוים אותם שתהא יציאתם מצד זה שוה ליציאתם מצד זה חציה לכאן וחציה לכאן כדי שיהא טורח המשא שוה לכל הנושאים ולא יקל לנושא מצד הארוך ולא יכבד לנושא מצד הקצר והיו מהדקין אותן שלא יתנדנדו בשעת הלוך ועל זה נאמר ושמו בדיו ובשעת חנייתם היו מפרקין אותו הדוק ומחזירין אותם לישנם ר"ל שהיו מושכין אותן דרך הטבעות להיות רובן יוצא לאחורי הארון ומעוטן לפניו. (מאירי יומא עב:)

[25] אלה המצוות לא תעשה פו

[26] רשב"ם

[27] רבנו יונה בשערי תשובה שער ג סז. ועיין ברמב"ם שהזכיר פסוק זה במלוה פ"א א' ובלח"מ שם.  ועי' סוטה מז ב משרבו צרי עין וכו' רבו מאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך וגו', וכן משמע מסתימות הגמ' (סנהדרין עו: או יבמות סג.–אינו בגרסתנו) שהביא הסמ"ג בריש מצות צג וכל הנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל משמע דמיירי בכל עת, עי"ש, וראה לקמן בשם שו"ע הרב שמה"בליעל" נלמד שמצות הלואה היא גם בלא משכון

[28] דאם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלוות מיראת דבר השמיטה, כ"ש בזמן שלא יפסיד חוב ועי"ש שכתב שיש בזה שני לאוין "השמר" ו"פן", דהשמר ופן הם לאוין –עירובין צו., רבינו יונה שם, וברמב"ם שמיטה פ"ט ל הזכיר סמוך ללאוין הנ"ל גם את העשה "נתון תתן" ולא מנאו במין המצוות –ראה מהריפ"פ ח"א קסח-א, ובסמ"ג רעא כתב דעובר בעשה אך הכל נמנה לאו אחד עי"ש

[29] לשון החינוך  תפ, והרמב"ם לאוין רלא, ושמיטה פ"ט ל וסמ"ג לאוין רעא , וכ"כ להדיא בלח"מ מלוה פ"א  א

[30] שאינו מוחזק בעיניו לגברא פרענא –אהב"ח פ"א סקי"ג

[31] תוס' ב"מ פב: ד"ה במלוה, ועי' רמב"ן שם בפי' ד' הר"ח, רבנו יונה בס' היראה

[32] אהבת חסד פ"א נתיב החסד ס"ק יג

[33] אהבת חסד פ"א ט' בסוגריים

[34] פלא יועץ ערך הלוואה וכדי שלא יעבור על לפני עור יודיע ללוה שאם לא יוכל לפרוע מוחל לו

[35] צדקה ומשפט למהר"י בלוי פרק ב' הערה נז ופרק ה' יב-יג, ופתחי חושן פ"א ס"ק טו*

[36] שבת סג א; רמב"ם מלוה ולוה שם; טוש"ע חו"מ צז א

[37] ישעיה שם ז. רש"י סנהדרין עו ב ד"ה תקרא

[38] שנאמר: פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא דברים שם. סמ"ג עשין צג

[39] דהיינו לפחות מל' יום דליותר מזה משמע בט"ז דאינו מצוה -פתחי חושן פ"א סק"ה

[40] פתחי חושן פ"א סק"ו. ספר חסידים תתרפ שעשיר האומר לעני הלוה לי ומרוויח בזה לעצמו מה שהעני היה יכול להרוויח, או שיש לו ממון ולא רוצה לפגוע בו ואומר אלווה מעני -זה יותר מגזל