מקרא
שמות פרק כד
(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אחרי צוותך את כל המשפטים הנזכרים[1] אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הנגש בשם, ואם ידבר אליו לנכח ג"כ היה צריך לבאר ונגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכנוי בו, ולפיכך אמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור[2] אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק כל הציוויים שנצטוו אחר עשרת הדיברות וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים אשר שם לפניהם וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה כי מאמינים אנו בדבריך, ואז אמר לו ה', אמור להם שובו לכם לאהליכם, כאשר מפורש במשנה תורה (דברים ה, כז) ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה[3]:
(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק כל המצוות והמשפטים הנ"ל[4] וי"א שכתב מבראשית עד מתן תורה[5] וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בכורי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכיון שעדיין לא נבנה המשכן ולא נתקדשו הכהנים בני אהרון[6] וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים הסתפקו בגמ' אם פרים מתייחס גם לעולות או רק לשלמים ועולות היו כבשים[7]:
(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם מהשלמים והעולות וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת כלים עגולים ובכלים אחרים שם חצי השני של הדם[8] וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית הוא מה שנזכר למעלה ויכתוב משה את דברי ה' ועליו יכרתו את הברית[9] וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה מה שדיבר וְנִשְׁמָע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים[10]:
(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית שחציו על המזבח לה' וחציו עליכם כדרך כורתי ברית[11] אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל כמו שנצטוה לעיל בתחילת הפרק[12]:
(י) וַיִּרְאוּ במראה נבואה אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת לובן[13] הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם כמראה הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר כשהשמים ברורים ללא עננים[14]:
(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים לֹא שָׁלַח יָדוֹ מכיון שנזהרו לא לעלות אל ה' פן יפרץ בם וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה וַיִּשְׁתּוּ שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה[15]: ס
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם כלומר תתעכב שם ארבעים יום עד ש - וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי חוזר על הלוחות לְהוֹרֹתָם חוזר על התורה והמצוה[16] לימדך שהתורה והמצוות מסלול ודרך לשוב הנפש לשורשה, וזהו להורותם כלומר להורותם הדרך לעולם הבא[17]:
(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול[18] וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים ויהושע המתין לו עד רדתו בתחתית ההר והיה ניזון מן המן[19]:
(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה בעבורנו ובמקומנו במחנה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים הקשים אשר בדרך כלל יקריבון אלי[20] יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן שיעלה ממקום שעלה בשפולי ההר אל ראש ההר ויקרב אל מקום הכבוד ונעשה לו שביל בענן ללכת בו[21]:
(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מעלות השחר שבעה בסיון עד עלות השחר של שבעה עשר בתמוז[22]: פ
סליק פרשת משפטים
נביא
מלכים א פרק ב
(כו) וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת עיר הכהנים לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה שהרי מרדת במלכות וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי יְקֹוִק לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי:
(כז) וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיקֹוָק לְמַלֵּא אֶת דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה בעוד היה המשכן בשלה, דבר ה' על בית עלי, שיוקח מהם כהונה הגדולה, ואביתר היה מבני עלי: פ
(כח) וְהַשְּׁמֻעָה מה שהרג את אדוניה וגרש את אביתר בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה הרגיש היותו אשם משני צדדים האחד כי נטה אחרי אדניהו להמליכו בזולת עצת דוד והשני כי לא נטה אחרי אבשלום להצילו מן המות כמו שצוהו דוד וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְקֹוָק וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:
(כט) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְקֹוָק וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ:
(ל) וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא היות חשב כי כן דעת המלך, להוציאו בערמה ולהמיתו, שלא לטמא מקום הארון וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי:
(לא) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי:
(לב) וְהֵשִׁיב יְקֹוָק אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ שלא שפכו דם נקי כמו ששפך הוא וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת תכניתו של יואב להרוג את אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה:
(לג) וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם יְקֹוָק:
(לד) וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר שהיה לו בית במדבר לזון שם אורחים עוברים ושבים והיה בית צדקה וחסד ושם נקבר לזכר מעשים טובים שלו:
(לה) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר:
(לו) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם כי ביתו עד אז היה בבחורים וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה:
(לז) וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן שלא הקפיד רק אם יעבור נחל קדרון שדרך שם היו הולכים לבחורים יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ:
(לח) וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים: ס
(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת:
(מ) וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת:
כתובים
אסתר פרק ד
(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ ששליחי המלך נושאי הספרים הביאו את הגזירה אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד אמירת קינות שַׂק ללבוש וָאֵפֶר לשים על הראש יֻצַּע לָרַבִּים:
(ד) ותבואינה וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ שמרדכי הולך ברחובות העיר לבוש שק וזועק זעקות גדולות ומרות וַתִּתְחַלְחַל מלשון חיל - פחד הַמַּלְכָּה מְאֹד והיתה מעוברת והפילה וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי מעל השק או- וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:
(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ יש אומרים שזהו דניאל[23] אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה שמרדכי עושה וְעַל מַה זֶּה מה הסיבה לכך:
(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר שהיתה הומה מאדם ואפילו במקום זה לא התבייש מרדכי ללכת בלבוש שק ולזעוק לה' אע"ג שגם היה - אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ שלא כרע להמן ולע"ז שעל לבו וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף פירוש הכסף היינו הסיבה אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בעבור בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:
(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם כי שושן הייתה מרכז הגזירה כי שם גרו רוב היהודים נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:
(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:
(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי שלא יגרה ריב עם המן:
משנת ההלכה
עשרת הדברות
לא תחמוד ולא תתאווה
א. כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו בין איש בין אשה ואפילו של חרש שוטה וקטן או כל דבר שאפשר לו לקנות ממנו והוא אינו רוצה למכרו והכביד עליו ברעים או הפציר בו בדברי תחנונים עד שהוא בוש להשיב פניו כיון שלקחו ממנו. אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (שמות כ' ט"ז) לא תחמד ואם הכריח את חבירו למוכרו נקרא חמסן.
ב. וכן החומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם יבקש דבר מה מחמת כבודו ימלאו מבוקשו אסור לשאול מעם רעהו למכור לו או לתת לו דבר מהאלא אם כן יודע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו (שערי תשובה שער ג אות מג).
ג. ולפיכך אסור לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו ואפילו יתן לנו במתנה כגון להפציר בחבירו שיתן לו דבר מאכל או כל כיו"ב כשבעצם אינו רוצה ליתן (חינוך לח ושערי תשובה שם)
ד. דבר זה מצוי מאד באדם שמעשן ואינו מוצא סיגריה אלא ע"י שיפציר בחבירו ואם יעשה כן עובר בלא תחמוד ואפילו אם לא יפציר אבל יתאוה בלבו ויחשוב איך יוכל לקבלה מחבירו עובר בלא תתאוה וכדלקמן.
ה. אמנם אם מתרצה חבירו מיד אין בו משום לא תחמד ולכן המבקש שני פעמים ועי"ז נתרצה המוכר אינו בכלל מפציר ואינו עובר בלאו זה (שו"ת בצל החכמה ח"ג סי' מג)
ו. ונראה שאם אינו מפציר בו אלא מציע מחיר מוגזם עבור החפץ ומחמת זה מתרצה המוכר למוכרו לו שאינו עובר בלא תחמד[24]
ז. ואפילו בדבר מצוה יש בו משום לא תחמד כגון שחומד אתרוג שקנה חבירו ומפציר בו הרבה כדי למכרו לו עובר משום לא תחמד (שם)
ח. אבל בדבר שחייב חבירו ליתן לו מן הדין אין בו משום לא תחמד ואפילו אם מפציר בו הרבה כדי שיתנו לו[25] (שם)
ט. אינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד. (רמב"ם גזלה ואבדה פ"א ה"ט שו"ע חו"מ שנט סעי' י)
י. החומד אשת חבירו[26] והפציר בו לגרש את אשתו ומחמת זה גירשה, ולקחה אח"כ לאשה עובר על לאו זה (מנ"ח שם אות ז)
יא. החומד דבר של גוי[27] אינו עוברבלאו זה (מנ"ח ל"ח ותט"ז שו"ע הרב או"ח ת"מ בקונ"א ס"קי א ועיין פמ"ג או"ח תר"ד ס"א במשב"ז)
יב. י"א[28] שאף בשאלה ושכירות כגון שמפציר בחבירו להשאיל לו או להשכיר לו דבר מה יש בו משום לא תחמד וי"א[29] דאין בזה לא תחמד.
יג. אסור לחמוד אפילו פחות משווה פרוטה אמנם אפשר שאינו עובר על הלאו באופן זה. (מנ"ח שם אות ה).
יד. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. גם כל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם. (חינוך לח ומנ"ח ח).
טו. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר (דברים ה' י"ח) לא תתאוה והוא אזהרה שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין, או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר (דברים ה', י"ה), ולא תתאוה בית רעך ואין תאוה אלא בלב בלבד: (שם ה"י ושם וחינוך תטז) וי"א[30]שעובר בלאו זה אף בדברים שאי אפשר לו לקנותן ממנו
טז. ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים ברצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב שחשבהו חכמים במסכת אבות (פ"ב מ"ט): (חינוך שם)
יז. ואם מתאוה בלבו וחומד מה שיש לחבירו אבל אינו מחשב בלבו איך להשיג מחבירו חפץ זה אינו עובר בלאו זה אבל מידת חסידות היא שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש ביד חבירו (ערוה"ש שנט סעי' ח) ולפיכך גם המקנא במה שביד חבירו אינו עובר על לאו זה.
יח. התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים צא ולמד ממעשה אחאב ונבות: (שם ושם יא)
יט. הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה ואם גזל עבר בשלשה לאוין: (שם ושם יב)
כ. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. גם כל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם. (חינוך תטז).
כא. המתאוה דבר של עכו"ם אינו עובר בלאו זה. (מנ"ח ל"ח ותט"ז שו"ע הרב או"ח ת"מ בקונ"א ס"קיא ועיין פמ"ג או"ח תר"ד ס"א במשב"ז).
כב. אסור להתאוות אף פחות משווה פרוטה.
כג. חתן שמכביד על חותנו קודם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, אף על פי שחותנו ממלא מבקשו, עובר החתן על לאו זה דלא תחמד אבל קודם שגמרו התנאים יכול לבקש ככל רצונו שכך הוא דרך משא ומתן. (ספר המצות הקצר חלק לא תעשה אות מ' ושמירת הלשון ח"ב חתימת הספר פרק ד).
כד. החומד ללמוד חכמה שביד חבירו כגון שראובן למד איזה חכמה או אומנות ושמעון חמד בלבו אותה מלאכה והשתדל הרבה והפציר בו והרבה עליו רעים עד שהסכים ראובן ללמדו אותה חכמה אינו עובר בלאוין אלו (ערוה"ש שם סעי' י).
כה. דבר העומד למכירה אין בו משום לאו דלא תחמוד ולא תתאוה אבל בסוחר שדרכו למכור ועתה מאיזה סיבה שהיא אינו רוצה אם מפציר בו עובר בלא תחמוד ולא תתאוה (שו"ת שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות סי' יט).
כו. צ"ע אי החומד או מתאווה משרה שביד חבירו עובר בלאוין אלו (משפטי השלום[31] פי"ב סוס"ק ו).
[1] רמב"ן
[4] אבע"ז רמב"ן
[6] ת"י
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ספורנו
[10] רשב"ם
[12] ספורנו
[21] מלבי"ם
[22] חזקוני
[23] ולדעת האבן עזרא זהו דעת יחיד כי כנראה דניאל לא חי עד לימי מלכות אחשורוש כי כבר בימי כורש היה מאוד זקן וגם בגלל שהרי היה חכם גדול ואיש חשוב ולא יכול להיות שלעת זקנותו הורידו אותו מגדולתו לעשותו משרת ושליח.
[24] שהרי מוכח שרוצה חבירו למוכרו לו ואינו בע"כ ואע"ג שמוכח שהוא מחמת דוחק ממון עכ"פ זהו דרך מכירה דמוכר עצב ולוקח שמח וכדאיתא בברכות ה ע"א ועיי"ש ברש"י ד"ה המוכר עצב שאפילו בדבר חשוב דרך למוכרו מחמת דוחקו וכ"מ בשמירת הלשון ח"ב חתימת הספר פרק ד שמותר לחתן קודם גמר התניאם לבקש והכביד על חותנו כרצונו משום דכך הוא דרך משא ומתן אע"ג ששם הוא ודאי מחמת דוחקו כיון שרוצה להשיא את בתו וכ"ש כאן שאינו דוחק בו אלא רק מציע לו מחיר שלא יוכל לסרב לו מחמת זה
[25] כגון עני המבקש צדקה או מי שאין לו מצה ומפציר בחבירו שיתנו לו שחייב הוא ליתן לו כדי שיוכל לקיים המצוה וכיו"ב
[26] עיין בערוה"ש שנט סעי' יא שביאר שאינו עובר בלא תחמוד בחומד פנויה אפילו קטנה שברשות אביה
[27] כי רעך כתיב והוא למעוטי גוי בכמה מקומות בש"ס, הכא נמי. וממעטינן בכל מקום מרעך גוי וגם הקדש (ב"מ פ"ז ע"ב) ועל כן אינו עובר על הקדש ואף גזל גמור יבואר אי"ה לקמן (מצוה רכ"ד אות ד') דיש שיטות אם ישראל מוזהר על של גוי, ועל לאו זה ודאי אינו מוזהר, דכתיב לרעך, וזה פשוט מנ"ח שם ותטז אות א
[30] בסמ"ע סי' שנט ס"ק יח
[31] לר' יצחק אייזיק סילבר שיצא לאור שנת התשס"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה