מקרא
שמות פרק כב
(ד) כִּי יַבְעֶר לשון ביעור וכליון שמבער השדה והכרם מן התבואה שבתוכו ומשחית[1] אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם על ידי ש - וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ בהמתו והזיקה על ידי שרמסה את התבורה אב במזיק הנקרא גמ' "רגל". וכן אם - וּבִעֵר השחית את תבואת חבירו על ידי אכילת תבואתו ונקרא בגמ' אב המזיק "שן" בִּשְׂדֵה אַחֵר אבל לא ברשות הרבים שאם עשתה הבהמה כך ברשות הרבים פטור בעליה מֵיטַב שָׂדֵהוּ אם משלם בקרקעות מכיון שאין לו כסף או מטלטלין צריך לשלם מהמשובח שבקרקעותיו[2] וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: ס
(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ על ידי רוח מצויה מחמת שלא שמר עליה המדליק אותה כראוי[3] וּמָצְאָה קֹצִים אעפ"י שדלקה [כבר], שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדיהו, כדי לנקות שדהו מהם, והיו קוצים אחרים סמוכין להם, ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו[4] וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שנקצר כבר אוֹ הַקָּמָה אפילו אם מחוברת אוֹ הַשָּׂדֶה ששרפה את גוף השדה ונהרס השדה החרוש או האבנים שבשדה נשרפו וניזוקו[5] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה מכיון שלא שמר כראוי על האש שהדליק אע"ג שהרוח היא זו שגרמה להתפשטות האש[6]: ס
(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר שדרך בני אדם לשומרם בחינם ולא שילם לו על כך ונקרא שומר חינם[7] וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ כשאר חפציו נתנו לו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור כי שמרו כשמירת חפציו[8] אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב בין אם נמצא שהוא נגנב ובין אם נמצא שאחר גנבם הגנב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת הגניבה אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים ויישבע בפני בית הדין[9] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ ופטור ששומר חינם פטור בגניה ואבידה אבל אם שלח ידו והשתמש בחפץ אפילו לא לקחו לעצמו יהיה חייב אפילו באונס שקרה לחפץ[10]:
(ח) עַל כָּל דְּבַר טענת פֶּשַׁע שיטען בעל החפץ על השומר שפשע בשמירתו עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה או אֲשֶׁר יֹאמַר השומר או כל נתבע אחר כגון לווה כִּי הוּא זֶה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר או הלואה שנתת לי היא זו ולא כסכום הגדול שהנך תובע כלומר שמודה רק על מקצת התביעה עַד הָאֱלֹהִים הדיינים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וישבע השומר שכדבריו כן הוא אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִיםהדיינים, שגנב על פי עדים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ אבל אם לא טען טענה שנגנב ממנו אלא טענה אחרת או שהודה מעצמו ששיקר ישלם את הקרן ולא כפל[11]: ס
(ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר תמורת שכר שבדרך כלל ניתנים בשכר והוא הנקרא שומר שכר וּמֵת מעצמו אוֹ נִשְׁבַּר על ידי חיה רעה אוֹ נִשְׁבָּה על ידי שודדים וכל אלו דברים שאינם בשליטת השומר שכר הם ונחשבים כאונס אֵין רֹאֶה ואין עדים על טענתו[12]:
(י) שְׁבֻעַת יְקֹוָק תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם כלומר יישבע השומר שכדבריו כן הוא אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת בפקדון של רֵעֵהוּ כי אם שלח ידו והשתמש חייב אפילו באונס וְלָקַח בְּעָלָיו השבועה מהשומר וְלֹא יְשַׁלֵּםהשומר[13]:
(יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה שמכיון שמקבל שכר היה לו להזהר יותר[14]:
(יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד קצת מאברי הטריפה לעדות שנטרפה באונס כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שני כרעים או בדל אוזן ואז -[15] הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: פ
(יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ בהמה מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין שאול או שכור עִמּוֹ לעשות עבורו מלאכה[16] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
(יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ ששכור לעשות עבורו מלאכה או שאול לעשות עבורו מלאכה והיה עמו בשעת שאלה אפילו לא היה עמו בשעה שנאנסה הבהמה[17] לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא אם הבהמה מושכרת ולא מושאלת בָּא בִּשְׂכָרוֹ מכיון שנתן שכר דינו קל משואל ונחלקו בגמ' יש אומרים שדינו כשומר שכר וי"א שדינו כשומר חינם: ס
(טו) וְכִי יְפַתֶּה המסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה[18] אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי[19] יִמְהָרֶנָּה ישלח לה סבלונות שהם מה שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים וצרכי חופה לּוֹ לְאִשָּׁה אם יסכימו היא ואביה אבל אם אינם רוצים אינו יכול להכריחם[20]:
(טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת המבוארות במקום אחר הם אנוסות, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים דכתיב ישקל אף להלן במאנס שקלים[21]: ס
(יז) מְכַשֵּׁפָה וכן מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות אצל מכשפות[22] לֹא לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו[23] וכן כדי שלא תתיאש מלחקור אחריהם שהרי רוב מעשיהם בסתר. לא תניחם לחיות ע"י עצלות אלא חקור אחריהם להורגן[24] תְחַיֶּה אלא תהרוג אותה במיתת בית דין י"א בסייף וי"א סקילה[25]: ס
(יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים מלאכי מעלה יָחֳרָם ייהרג בסייף במיתת בית דין בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר -[27]בִּלְתִּי לַיקֹוָק לְבַדּוֹ:
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה בדיבורים המקניטים ומצערים אותו[28] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ לעשות מלאכתך. או לקחת נכסיו ממנו בערמה ולפי שאינם יודעים בעניני הארץ דבר קל הוא להונותם הזהיר עליהם הכתוב[29] שלא תחשבו שאין לו מציל מידך כִּי אתה ידעת שהייתם גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן -:
(כא) כָּל אַלְמָנָה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם[30]:
(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם[31]: פ
נביא
מלכים א פרק א
(לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו ע"י כהן גדול ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע"י תעשה המשיחה כהלכה וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(לג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם על עבדי עצמו אמר וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי זה אחד מסימני המלוכה כי לא ירכב על מרכבת המלך מי שאינו מלך וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן בחר למשחו במקום נהר להיות סימן שתמשך מלכותו ותתקיים ותתפשט:
(לד) וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל אף על פי שלא היה צריך למשחו שאין מושחים מלך בן מלך כי כשנמשח דוד לו ולזרעו נמשח למלכות אלא מפני מחלוקתו של אדניהו צוה למשחו וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר להשמיע ברבים וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ תצליח מלכותו שְׁלֹמֹה:
(לה) וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי לפרסם לכל שהוא מלך כדי שיסור המחלוקת מעל שלמה וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה:
(לו) וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן היא תפלה שיהיה רצון השם יתברך שיהיה הענין כן ר"ל שתהיה המלוכה לשלמה כי אם לא תהיה לו מה' לא יועיל לו זה כֵּן יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(לז) כַּאֲשֶׁר הָיָה יְקֹוָק עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יהי יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד:
(לח) וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי האורים והתומים וי"א הסנהדרין וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן:
(לט) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן כלי עשוי בדמות קרן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל אשר נטה דוד בעירו, להכניס בו הארון, ושם היה שמן המשחה שעשה משה וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:
(מ) וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא או יהיה הרצון בזה כי לקולם נאספו רבים אליהם מכל הצדדים וכאילו בקעו אויר הארץ בחוזק:
(מא) וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת הם לא שמו על לבם רק המיית העיר, אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין את - קוֹל הַשּׁוֹפָר שהיה בו סימנים מיוחדים, והבין כי קול כזה לא ישמיעו רק לענין גדול, ולכן -וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה קבוצת אנשי העיר הוֹמָה:
(מב) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר:
(מג) וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אינו כמו שאתה חושב כי טוב אבשר לך אבל הוא להיפך כי - אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה:
(מד) וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ:
(מה) וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן והיה זה על פי כהן ונביא ואל תחשוב שהעם לא יסכימו לזה שהרי - וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם:
(מו) וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה והמליכו בחייו:
(מז) וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלהיך אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב בשכבו על המשכב, השתחוה לה':
(מח) ולא תאמר שדוד יחלק המלכות לשנים ויתן גם לך חלק אחד וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת מורה שתפס מלכות כללי על כסא דוד ועל ממלכתו, וגם שהחזיק המלכות מהיום - בענין שהוא המולך עתה תחת דוד, וכל החולק עליו מורד במלכות וחייב מיתה:
כתובים
אסתר פרק ב
(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ הסתיר מרדכי את אסתר ועבור הפקידים לחפש נערות יפות שמעו שיש אחת יפת תואר יותר מכולם וחיפשו את אסתר ולא מצאו והמלך בשמעו נתן דת וגזר גזירה וְדָתוֹ היתה שכל בתולה שתסתתר מפני פקידי המלך את דתה להמית הוציא מרדכי את אסתר ממחבואה וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים:
(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו כשהגי ראה אותה בפעם הראשונה כשבאה לבית הנשים נשאה חן בעיניו והחן הזה נשאר עליה בעיניו כאילו שנשאה אותו איתה עליה וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ חלקים כמו מנות לָתֵת לָהּ שהיה מזדרז וממהר אצלה יותר מכולן וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ לשרתה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ כדי למנות את ימי השבוע שכל יום נערה אחרת היתה משמשת לפניה "חולתא" ביום א', "רקיע" ביום ב', "גננת" ביום ג', "אורה" ביום ד', "רחשנית" ביום ה', "חורפית" ביום ו', "מנוחה" ביום שבת וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב שהאכילה מאכלים כשרים וי"א שהאכילה זרעונים כי לא אכלה טריפות בֵּית הַנָּשִׁים:
(י) לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד כדי שיחשבו שהיא ממשפחה בזויה ואז ישלחו אותה כי אם ידעו שהיא ממשפחת שאול אז היו מחזיקים בה:
(יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר האם היא צריכה לרופאים ולבטל כישופים שהטילו עליה הנערות האחרות לבטל את יפיה וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ האם נלקחה למלך כי היה מתפלא איך יכול להיות שצדקת זו תינשא לערל, אלא שעתיד דבר גדול שיארע לעם ישראל והיה ממתין לראות מה יעשה:
(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר זמן נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר בושם מיוחד שי"א שמכינים אותו מצמח כמו שנאמר בשיר השירים "אריתי מורי עם בשמי" וי"א שהוא נוזל היוצא מגרון הצבי וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים:
(יג) וּבָזֶה וכדי שלא תהיה חלשה בגלל מחשבתה בדרך הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ היינו כל מיני שחוק וכלי זמר מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(יד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים ה- שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים כי לאחר שנבעלה למלך אין זה כבוד שאחר יבעלנה ולכן היא תהיה מהפילגשים ורק אם לא ימצא המלך טובה הימנה אז ימליכנה ולכן לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם:
(טו) וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר וזהו סימן ואות לשכלה וזה הגביר את מציאת החן בעיני הממונים עליה שהייתה מצטנעת ולא מבקשת כלום כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ שנדמתה לכל אחד כאילו היא מהאומה שלו והיה אומר זו משלנו:
(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי זהו עונת הצינה שהגופות נהנים אחד מהשני והקב"ה זימן את זה כדי לחבבה הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ:
(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים הבתולות והבעולות וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי:
(יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו לא גדול בכמות הימים אלא בערכו בעיני המלך מכיון שהיה - אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת לכבודה עָשָׂה מכיון שלא ידע מאיזה אומה היא עשה לכל המדינות וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת אחשורוש שלח מתנות לכולם כדי לפתות אותה לספר מי העם שלה כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(יט) וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית עשה זאת המלך כדי לגרום לאסתר לקנאות שתחשוב שרוצה הוא אחרת ואז תגלה לו מאיזה אומה היא וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ המלך מינהו להיות יושב בשער המלך בהמלצת אסתר כלומר ביועץ היהודי של המלך ואמרה למלך שכל המלכים לפניו היה להם כן כדניאל וכו':
(כ) אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ לא למלך ולא לסריסים שהעמיד עבורה כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה לשמור שבת ומועדים ותזהר בימי נדותה אפילו שנבעל לגוי ותזהר בכשרות ובשאר מצוות כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה מלשון אוֹמֵן אִתּוֹ: ס
משנת ההלכה
עשרת הדיברות
לא תרצח
א. כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' (שמות כ' י"ד) לא תרצח ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר (שמות כ"א כ') נקם ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף בין שהרג את חבירו בברזל או בעץ בין ששרפו באש או השליכו למים או חנקו או תלאו מיתתו בסייף.
ב. י"א שאחר שנגמר דינו בבי"ד[32] מצוה להמיתו ביד גואל הדם שנאמר (במדבר ל"ה י"ט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף. וי"א[33] שמצוה היא אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו על ידי העדים ואם לא יוכל לו בית דין שירצח אותו הגואל ואם אין לו גואל דם יעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח[34].
ג. אף ההורג חרש שוטה וקטן חייב כהורג גדול[35]
ד. האב שהרג את בנו אם היה לנהרג בן[36] הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל אבל אחי הנרצח אינן נעשים גואל הדם[37] הדם להמית את אביהם בין אם יש לנרצח בן ובין אם אין לו בן כיון שחייבים בכבוד אביהם אלא בית דין ממיתין אותו: (שם ה"ג)
ה. רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו לא גואל הדם ולא העדים עד שיבא לבי"ד וידונוהו למיתה (שם ה"ה ובכס"מ)
ו. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו[38] או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין: (שם ה"ב)
ז. והמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא אבל אם צוה לאחר שיהרגנו אין על עצמו דין מאבד עצמו לדעת. (ערוה"ש שם סעי' יד)
ח. וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו[39] וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
ט. כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד[40], או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.
י. הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.
יא. אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה והוא שכלו לו חדשיו[41] דהיינו שנולד בודאי לט' חודשים[42] אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלושים עצמו אינו נהרג עליו: (שם ה"ו ערוה"ש שם סעי' טו) וי"א שדוקא אם לא שמשה האשה עם בעלה כל ימי עיבורה ונולד לאחר ט' חודשים מהתשמיש האחרון תלינן שבודאי כלו חודשיו אבל אם שמשה בתוך ימי עיבורה א"כ הוי ספק שמא נתעברה מאוחר יותר ונולד בתוך ט' ובעינן שישהא ל' יום (הגה"מ אבל פ"א ה"ז וערוה"ש שם סעי' טו)
יב. אם נולד לשמונה חודשים אפילו שהא ל' יום הרי הוא כנפל[43] (ערוה"ש שם) וי"א שאם שהא ל' יום אינו כנפל (מגיד משנה פ"א מיבום וחליצה ה"ה מנ"ח שם אות ב וחזו"א אבהע"ז סי' קטו ס"ק ה),
יג. ואפילו כלו לו חודשיו אם הוא במעי אמו אפילו הוא מפרכס לצאת אין נהרגין עליו דעדיין אינו נקרא נפש להתחייב עליו (ערוה"ש שם)
יד. ואם נהרגה אמו והולד עדיין חי, והרי הוא כמונח בקפסא, אפשר שדינו כולד גמור (מנ"ח שם אות ב)
טו. אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס בידי שמים נהרג עליו[44] ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס ההורג אותו אע"ג שעשה עבירה אין בית דין ממיתין אותו[45]: (רמב"ם שם ה"ז)
טז. ההורג את הטריפה[46] אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם[47] וכל אדם בחזקת שלם[48] הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה שיאמרו הרופאים[49] שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות[50] אף אם לא ימיתנו דבר אחר: (שם ה"ח)
יז. אם אחד הכה חבירו ועשאו גוסס ומת לאחר מכן אינו נהרג[51] (תוס' בסנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בגוסס)
יח. בזמן הזה אין לנו רשות לדון לא חייבי מיתות ולא חיייבי מלקויות והקב"ה ינקום נקמת דם עבדיו השפוך ומבדילים אותם מן העדה ואם רואים צורך השעה ומיגדר מילתא יכולין לענוש כמה שרואין לפי פרצת הדור (ערוה"ש חו"מ סי' תכה סעי' א)
[1] חזקוני
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] רבינו בחיי
[11] רמב"ן
[12] חזקוני
[13] ת"א
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רשב"ם אבע"ז
[16] גמ' בב"מ צד:
[17] בב"מ שם
[18] רמב"ן
[19] חזקוני
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] פי' ר' יוסף בכור שור ועיין ברבינו בחיי שפירש את ענינו של הכישוף
[23] רמב"ן
[24] רשב"ם
[25] שפתי חכמים
[26] חזקוני
[27] רמב"ן
[28] ת"י
[29] ת"י חזקוני
[30] רמב"ן
[31] רמב"ן
[32] כ"כ בחזו"א סנהדרין ליקוטים סי' כב לדף כה ע"ב ד"ה שם מצוה
[33] וכן בחזו"א סנהדרין סי' יט אות ב פירש שהרמב"ן חולק על הרמב"ם ולדעתו היא "מצוה מיוחדת שיהיה אדם פרטי תובע הוצאת הדין לפועל ואם אין גואל הדם חייבין בי"ד למנות אחר על זה אבל לדעת הרמב"ם הוא פרט בהריגתו ומצוה שגואל הדם יהרגהו קודם לעדים ואם אין גואל הדם יהרגוהו העדים
[34] וז"ל "שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין ואם אין לו גואל דם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח. והוא אמרו ית' (מסעי לה) גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. וכו'
[35] עיין סנהדרין פ"ד ע"ב, דאצטריך למכתב מכה איש [שמות כ"א, י"ב], ואצטריך למכתב כל מכה נפש [במדבר ל"ה, ל'], דאי כתיב מכה איש הוה אמינא איש ולא קטן, ועיין תוס' שם ד"ה איש, דהוי ממעטינן אשה ג"כ, כתב רחמנא מכה נפש, ועיין תוס' שם ד"ה ה"ג, דגרסי מפסוק [ויקרא כ"ד, י"ז] ואיש כי יכה כל נפש, וקטן איקרי נפש, וא"כ חרש ושוטה ג"כ איקרי נפש אמנם בספר הלכות קטנות למהר"י חאגיז ח"ב סי' ל"ז, כתב דההורג חרש ושוטה אין נהרג עליו כטריפה, ולא כתב שום ראיה לדבריו (מנ"ח שם) וז"ל הבאה"ל שם ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן (אע"פ דישראל רשע מותר לקלל שאני התם דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך) ומלקות נמי ממיני מיתה הם כמבואר בסנהדרין דף י'. ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב
[36] דגואל הדם אינו רק היותר קרוב לירושה, ואם יש לו בן אין אחיו גואל הדם, וראי' מהא דכתב הרמב"ם אב שהרג את בנו אם יש לו לבנו בן נעשה גואל הדם להרוג את אבי אביו, ואם אין לבנו בן אין אחיו נעשה גואל הדם להרוג את אביו, עד כאן, ולמה תלה הדבר באם לבנו בן, והול"ל סתם אבל אין אחיו נעשה גואל הדם, רק משום דאם יש לבנו הנרצח בן, אין אחיו נחשב גואל הדם מאחר שבנו יותר קרוב ממנו, וא"צ לומר שאינו נעשה גואל הדם רק אם אין לו בן ואחיו היותר קרוב [ואף שאביו הרוצח יותר קרוב דאב קודם לכל יוצאי יריכו, מ"מ לענין ליעשות גואל הדם הוא היותר קרוב] (שו"ת אבני נזר חלק אה"ע סימן קלט אות יג)
[37] ואף בניהם אין נעשים גואל הדם דכיון שאבותיהם אין ביכולתם להיות גואל הדם שוב אין כאן דין גואל הדם (ערוה"ש חו"מ סי' תכה סעי' ב ויש להסתפק מה הדין אם אין לנרצח קרובים מלבד בן אחיו וכגון שמת האח קודם נרצח זה אם נעשה גואל הדם ועיין חזו"א סנהדרין סי' יט אות ג שמשמע שבן דוד נעשה גואל הדם)
[38] היינו דוקא בכה"ג ששכר או שלח מי שכפוף לו חייב בדיני שמים אבל אם היה רק דיבור בעלמא שאמר לחבירו להרוג אינו חייב אפילו בדיני שמים (מל"מ שם)
[39] דכמו דלסנהדרין בזמן הבית היה רשות להרוג ולענוש מפני הוראת שעה כמו שכתב רבינו בפרק כ"ד מסנהדרין הלכה ד' רק ששם כתב לעשות סיג לתורה, וכאן יש למלכי בית דוד רשות לתקן העולם והיינו דוקא לרוצח, אבל בענינים שבין אדם למקום כמו בהטיח את אשתו תחת תאנה או רכב על סוס בשבת שזה אינו נו גע לתקון המדינה כלל אין זה שייך למלכי בית דוד רק לסנהדרין, (או"ש מלכים פ"ג ה"י)
[40] אך זאת אני מתפלא על רבינו שכתב אפילו בעד אחד, האם על ידי ע"א נתיר גופו להריגה אתמהה. אמנם רואים אנו לרבינו בהלכות רוצח פרק ו' שכתב וכל הרוצחים שהרגו בעד אחד או בלא התראה כו' אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו' וכתב על זה בהשגות תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם, ותירץ הכס"מ דבעדות מיוחדת קאמר, אם כן הכי נמי על ידי עדות מיוחדת קאמר, אך לא נהירא שרבינו יסתום כ"כ דבריו, והנראה לי דרבינו סובר, דהואיל דבן נח נהרג על פי עד אחד לכן גם גואל הדם אם הרג לרוצח בעד אחד אין נהרג עליו וכן מלך ישראל יש לו רשות להרגו, דדוקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל דרשות ניתן להם והוא לתיקון המדינה דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח וזה ענין מושכל. (או"ש שם)
[41] ועיין חזו"א אבהע"ז סי' קטו סעי' ה וביו"ד קנה ס"ק ה שבסתם אזלינן בתר רובא ותלינן שכלו חודשיו ולא חיישינן שנולד קודם זמנו אא"כ נודע שלא כלו חדשיו
[42] ומתי איקרי כלו חדשיו, אם בן ט' שלמים או שיפורא גרם דהיינו יום מחודש הראשון ויום אחד מחודש התשיעי או שמונה חדשים ויום אחד, עיין אבה"ע סי' קנ"ו [סעי ד] ברמ"א שי"א שבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים ועיי"ש בב"ש ס"ק ה ששיטת הרמב"ם בענין ט' חדשים כל חדש ל' יום ולא אמרי' שיפור' גרם ולרמב"ן אמרי' שיפורא גרם אם נתעברה סוף חדש וילדה בתחל' חדש ט' הוי ולד קיימ' אע"ג דאינו אלא ז' חדשי' ושני ימים ורשב"ץ שהוא דעת הרמ"א ס"ל נמי דבעינן חדשי' שלמים של ל' יום ולא אמרינן שיפורא גרם אלא ס"ל יולדת לתשע' יולדת למקוטעין ולא בעינן החדש ט' במלואה:
[43] למד דין זה ממש"כ הרמב"ם אבל פ"א ה"ח שבן שמונה שמת אפילו אחר ל' יום אין מתאבלים עליו ואע"ג שבראב"ד שם חולק עליו וס"ל שאם שהא ל' יום יצא מכלל נפל אפשר שלדיני נפשות מודה הוא לרמב"ם (ערוה"ש שם).
[44] אף דרוב גוססין למיתה, מ"מ כיון שעתה חי ולא נעשה בו מעשה הרי הוא כחי, כמו שההורג בריא אף אם יבוא אליהו ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע, מ"מ התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל ענין שהורג חי חייב, הכא נמי אף דהוא עומד למיתה, מ"מ מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה על זה חייב, וגוסס כחי לכל דבר, עיין יו"ד סי' של"ט ס"א וחו"מ [סי' ר"נ ס"ו]. (מנ"ח שם אות ד)
[45] כיון דאתעביד מעשה הממית, וכן טריפה דמחתכי סימני חיות, עי"ש ברש"י, אף דיחיה עוד, ואף למאן דאמר טריפה חיה, מ"מ ילפינן מקראי שם בש"ס דפטור ההורגו, ולא מטעם דסופו למות, דכיון דהשתא חי אינו מזיק מה דסופו למות, רק גזר הכתוב אם מחתכי סימני חיות או גוסס בידי אדם דאתעביד בו מעשה אינו כחי רק כמת וההורגו פטור (מנ"ח שם אות ד)
[46] דבטריפה לא שייך חזקת חיים אבל כ"ז בטריפה שנודע בבירור כמו שהוכה וראינו שניקב הקרוב של מוח וכיו"ב, אבל בחולי הפנימי אשר גם לדעת הרופאים אינו ברור להם הטריפות לא יצא מכלל חולה מסוכן דמוקמינן בחזקת חיים, ובניקב כיס השתן לשי' ר"ת לא מדמינן טרפות דאדם לטרפות דבהמה (אחיעזר ח"א סי' יב אות ה)
[47] ונראה לפענ"ד פשוט, בהא דידוע דהורג אדם פטור מלשלם דמיו שהיה שוה ליורשים, דמיתה פוטרת מתשלומין, ואף חייבי מיתות שוגגין פטורים,ועיין בהגהות אשר"י בבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [אות ד'] כתב, דאם תפסו היורשים ממון אין מוציאין מידם, וגם חייב בבא לצאת ידי שמים, כמו בכל מקום דקים ליה בדרבה מיניה, ובקצות החשן סי' ת"י סק"ד [וריש סי' כ"ח] פלפל באריכות, א"כ ההורג את הטריפה דאין חייב מיתה, ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים, או אם היה נוקב מרגליות וכדומה שהיה ראוי לעשות מלאכה משלם דמיו ליורשים, אך לדעת הר"מ פ"י מנזקי ממון הי"ד דאין דמים לבן חורין [עי"ש במגיד משנה], פטור מתשלומין, עי"ש בקצות החשן אך אם אחד הרג עבד כנעני טריפה דפטור ממיתה, חייב בתשלומי דמיו לרבו (מנ"ח שם אות ו)
[48] נראה לכאורה מלשונו שאם הרגו עד שלא שאלו ברופאים, נהרג, כי הוא בחזקת שלם, ובאמת אין הסברא נותנת כן, כיון דאתיליד ריעותא ונעשה טריפה מסתמא אין לו רפואה, וההורגו פטור כיון דהורג את הטריפה פטור, רק אם נתברר על פי רופאים שיש לו רפואה, אבל כל זמן שלא נתברר על פי רופאים שיש לו רפואה, אף שלא נתברר ההיפך שאין לו רפואה, מ"מ אין נהרג עליו, כיון דנולד ריעותא שהוא טריפה. ואינו דומה לכל אדם שהוא בחזקת שלם דאזלינן בתר רוב, אבל כאן ודאי איפכא מסתבר, רק אם יתברר שיש לו רפואה חייב עליו, כן נראה לענ"ד וצ"ע: (מנחת חינוך שם אות ד) אמנם בערוה"ש שם סעי' יז כתב שכל זמן שלא אמרו הרופאים נואש לחי
מקרא
שמות פרק כב
(ד) כִּי יַבְעֶר לשון ביעור וכליון שמבער השדה והכרם מן התבואה שבתוכו ומשחית[1] אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם על ידי ש - וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ בהמתו והזיקה על ידי שרמסה את התבורה אב במזיק הנקרא גמ' "רגל". וכן אם - וּבִעֵר השחית את תבואת חבירו על ידי אכילת תבואתו ונקרא בגמ' אב המזיק "שן" בִּשְׂדֵה אַחֵר אבל לא ברשות הרבים שאם עשתה הבהמה כך ברשות הרבים פטור בעליה מֵיטַב שָׂדֵהוּ אם משלם בקרקעות מכיון שאין לו כסף או מטלטלין צריך לשלם מהמשובח שבקרקעותיו[2] וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: ס
(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ על ידי רוח מצויה מחמת שלא שמר עליה המדליק אותה כראוי[3] וּמָצְאָה קֹצִים אעפ"י שדלקה [כבר], שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדיהו, כדי לנקות שדהו מהם, והיו קוצים אחרים סמוכין להם, ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו[4] וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שנקצר כבר אוֹ הַקָּמָה אפילו אם מחוברת אוֹ הַשָּׂדֶה ששרפה את גוף השדה ונהרס השדה החרוש או האבנים שבשדה נשרפו וניזוקו[5] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה מכיון שלא שמר כראוי על האש שהדליק אע"ג שהרוח היא זו שגרמה להתפשטות האש[6]: ס
(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר שדרך בני אדם לשומרם בחינם ולא שילם לו על כך ונקרא שומר חינם[7] וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ כשאר חפציו נתנו לו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור כי שמרו כשמירת חפציו[8] אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב בין אם נמצא שהוא נגנב ובין אם נמצא שאחר גנבם הגנב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת הגניבה אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים ויישבע בפני בית הדין[9] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ ופטור ששומר חינם פטור בגניה ואבידה אבל אם שלח ידו והשתמש בחפץ אפילו לא לקחו לעצמו יהיה חייב אפילו באונס שקרה לחפץ[10]:
(ח) עַל כָּל דְּבַר טענת פֶּשַׁע שיטען בעל החפץ על השומר שפשע בשמירתו עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה או אֲשֶׁר יֹאמַר השומר או כל נתבע אחר כגון לווה כִּי הוּא זֶה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר או הלואה שנתת לי היא זו ולא כסכום הגדול שהנך תובע כלומר שמודה רק על מקצת התביעה עַד הָאֱלֹהִים הדיינים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וישבע השומר שכדבריו כן הוא אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִיםהדיינים, שגנב על פי עדים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ אבל אם לא טען טענה שנגנב ממנו אלא טענה אחרת או שהודה מעצמו ששיקר ישלם את הקרן ולא כפל[11]: ס
(ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר תמורת שכר שבדרך כלל ניתנים בשכר והוא הנקרא שומר שכר וּמֵת מעצמו אוֹ נִשְׁבַּר על ידי חיה רעה אוֹ נִשְׁבָּה על ידי שודדים וכל אלו דברים שאינם בשליטת השומר שכר הם ונחשבים כאונס אֵין רֹאֶה ואין עדים על טענתו[12]:
(י) שְׁבֻעַת יְקֹוָק תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם כלומר יישבע השומר שכדבריו כן הוא אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת בפקדון של רֵעֵהוּ כי אם שלח ידו והשתמש חייב אפילו באונס וְלָקַח בְּעָלָיו השבועה מהשומר וְלֹא יְשַׁלֵּםהשומר[13]:
(יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה שמכיון שמקבל שכר היה לו להזהר יותר[14]:
(יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד קצת מאברי הטריפה לעדות שנטרפה באונס כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שני כרעים או בדל אוזן ואז -[15] הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: פ
(יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ בהמה מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין שאול או שכור עִמּוֹ לעשות עבורו מלאכה[16] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
(יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ ששכור לעשות עבורו מלאכה או שאול לעשות עבורו מלאכה והיה עמו בשעת שאלה אפילו לא היה עמו בשעה שנאנסה הבהמה[17] לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא אם הבהמה מושכרת ולא מושאלת בָּא בִּשְׂכָרוֹ מכיון שנתן שכר דינו קל משואל ונחלקו בגמ' יש אומרים שדינו כשומר שכר וי"א שדינו כשומר חינם: ס
(טו) וְכִי יְפַתֶּה המסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה[18] אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי[19] יִמְהָרֶנָּה ישלח לה סבלונות שהם מה שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים וצרכי חופה לּוֹ לְאִשָּׁה אם יסכימו היא ואביה אבל אם אינם רוצים אינו יכול להכריחם[20]:
(טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת המבוארות במקום אחר הם אנוסות, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים דכתיב ישקל אף להלן במאנס שקלים[21]: ס
(יז) מְכַשֵּׁפָה וכן מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות אצל מכשפות[22] לֹא לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו[23] וכן כדי שלא תתיאש מלחקור אחריהם שהרי רוב מעשיהם בסתר. לא תניחם לחיות ע"י עצלות אלא חקור אחריהם להורגן[24] תְחַיֶּה אלא תהרוג אותה במיתת בית דין י"א בסייף וי"א סקילה[25]: ס
(יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים מלאכי מעלה יָחֳרָם ייהרג בסייף במיתת בית דין בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר -[27]בִּלְתִּי לַיקֹוָק לְבַדּוֹ:
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה בדיבורים המקניטים ומצערים אותו[28] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ לעשות מלאכתך. או לקחת נכסיו ממנו בערמה ולפי שאינם יודעים בעניני הארץ דבר קל הוא להונותם הזהיר עליהם הכתוב[29] שלא תחשבו שאין לו מציל מידך כִּי אתה ידעת שהייתם גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן -:
(כא) כָּל אַלְמָנָה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם[30]:
(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם[31]: פ
נביא
מלכים א פרק א
(לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו ע"י כהן גדול ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע"י תעשה המשיחה כהלכה וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(לג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם על עבדי עצמו אמר וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי זה אחד מסימני המלוכה כי לא ירכב על מרכבת המלך מי שאינו מלך וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן בחר למשחו במקום נהר להיות סימן שתמשך מלכותו ותתקיים ותתפשט:
(לד) וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל אף על פי שלא היה צריך למשחו שאין מושחים מלך בן מלך כי כשנמשח דוד לו ולזרעו נמשח למלכות אלא מפני מחלוקתו של אדניהו צוה למשחו וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר להשמיע ברבים וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ תצליח מלכותו שְׁלֹמֹה:
(לה) וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי לפרסם לכל שהוא מלך כדי שיסור המחלוקת מעל שלמה וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה:
(לו) וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן היא תפלה שיהיה רצון השם יתברך שיהיה הענין כן ר"ל שתהיה המלוכה לשלמה כי אם לא תהיה לו מה' לא יועיל לו זה כֵּן יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(לז) כַּאֲשֶׁר הָיָה יְקֹוָק עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יהי יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד:
(לח) וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי האורים והתומים וי"א הסנהדרין וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן:
(לט) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן כלי עשוי בדמות קרן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל אשר נטה דוד בעירו, להכניס בו הארון, ושם היה שמן המשחה שעשה משה וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:
(מ) וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא או יהיה הרצון בזה כי לקולם נאספו רבים אליהם מכל הצדדים וכאילו בקעו אויר הארץ בחוזק:
(מא) וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת הם לא שמו על לבם רק המיית העיר, אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין את - קוֹל הַשּׁוֹפָר שהיה בו סימנים מיוחדים, והבין כי קול כזה לא ישמיעו רק לענין גדול, ולכן -וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה קבוצת אנשי העיר הוֹמָה:
(מב) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר:
(מג) וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אינו כמו שאתה חושב כי טוב אבשר לך אבל הוא להיפך כי - אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה:
(מד) וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ:
(מה) וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן והיה זה על פי כהן ונביא ואל תחשוב שהעם לא יסכימו לזה שהרי - וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם:
(מו) וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה והמליכו בחייו:
(מז) וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלהיך אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב בשכבו על המשכב, השתחוה לה':
(מח) ולא תאמר שדוד יחלק המלכות לשנים ויתן גם לך חלק אחד וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת מורה שתפס מלכות כללי על כסא דוד ועל ממלכתו, וגם שהחזיק המלכות מהיום - בענין שהוא המולך עתה תחת דוד, וכל החולק עליו מורד במלכות וחייב מיתה:
כתובים
אסתר פרק ב
(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ הסתיר מרדכי את אסתר ועבור הפקידים לחפש נערות יפות שמעו שיש אחת יפת תואר יותר מכולם וחיפשו את אסתר ולא מצאו והמלך בשמעו נתן דת וגזר גזירה וְדָתוֹ היתה שכל בתולה שתסתתר מפני פקידי המלך את דתה להמית הוציא מרדכי את אסתר ממחבואה וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים:
(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו כשהגי ראה אותה בפעם הראשונה כשבאה לבית הנשים נשאה חן בעיניו והחן הזה נשאר עליה בעיניו כאילו שנשאה אותו איתה עליה וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ חלקים כמו מנות לָתֵת לָהּ שהיה מזדרז וממהר אצלה יותר מכולן וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ לשרתה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ כדי למנות את ימי השבוע שכל יום נערה אחרת היתה משמשת לפניה "חולתא" ביום א', "רקיע" ביום ב', "גננת" ביום ג', "אורה" ביום ד', "רחשנית" ביום ה', "חורפית" ביום ו', "מנוחה" ביום שבת וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב שהאכילה מאכלים כשרים וי"א שהאכילה זרעונים כי לא אכלה טריפות בֵּית הַנָּשִׁים:
(י) לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד כדי שיחשבו שהיא ממשפחה בזויה ואז ישלחו אותה כי אם ידעו שהיא ממשפחת שאול אז היו מחזיקים בה:
(יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר האם היא צריכה לרופאים ולבטל כישופים שהטילו עליה הנערות האחרות לבטל את יפיה וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ האם נלקחה למלך כי היה מתפלא איך יכול להיות שצדקת זו תינשא לערל, אלא שעתיד דבר גדול שיארע לעם ישראל והיה ממתין לראות מה יעשה:
(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר זמן נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר בושם מיוחד שי"א שמכינים אותו מצמח כמו שנאמר בשיר השירים "אריתי מורי עם בשמי" וי"א שהוא נוזל היוצא מגרון הצבי וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים:
(יג) וּבָזֶה וכדי שלא תהיה חלשה בגלל מחשבתה בדרך הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ היינו כל מיני שחוק וכלי זמר מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(יד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים ה- שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים כי לאחר שנבעלה למלך אין זה כבוד שאחר יבעלנה ולכן היא תהיה מהפילגשים ורק אם לא ימצא המלך טובה הימנה אז ימליכנה ולכן לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם:
(טו) וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר וזהו סימן ואות לשכלה וזה הגביר את מציאת החן בעיני הממונים עליה שהייתה מצטנעת ולא מבקשת כלום כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ שנדמתה לכל אחד כאילו היא מהאומה שלו והיה אומר זו משלנו:
(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי זהו עונת הצינה שהגופות נהנים אחד מהשני והקב"ה זימן את זה כדי לחבבה הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ:
(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים הבתולות והבעולות וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי:
(יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו לא גדול בכמות הימים אלא בערכו בעיני המלך מכיון שהיה - אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת לכבודה עָשָׂה מכיון שלא ידע מאיזה אומה היא עשה לכל המדינות וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת אחשורוש שלח מתנות לכולם כדי לפתות אותה לספר מי העם שלה כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(יט) וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית עשה זאת המלך כדי לגרום לאסתר לקנאות שתחשוב שרוצה הוא אחרת ואז תגלה לו מאיזה אומה היא וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ המלך מינהו להיות יושב בשער המלך בהמלצת אסתר כלומר ביועץ היהודי של המלך ואמרה למלך שכל המלכים לפניו היה להם כן כדניאל וכו':
(כ) אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ לא למלך ולא לסריסים שהעמיד עבורה כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה לשמור שבת ומועדים ותזהר בימי נדותה אפילו שנבעל לגוי ותזהר בכשרות ובשאר מצוות כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה מלשון אוֹמֵן אִתּוֹ: ס
משנת ההלכה
עשרת הדיברות
לא תרצח
א. כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' (שמות כ' י"ד) לא תרצח ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר (שמות כ"א כ') נקם ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף בין שהרג את חבירו בברזל או בעץ בין ששרפו באש או השליכו למים או חנקו או תלאו מיתתו בסייף.
ב. י"א שאחר שנגמר דינו בבי"ד[32] מצוה להמיתו ביד גואל הדם שנאמר (במדבר ל"ה י"ט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף. וי"א[33] שמצוה היא אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו על ידי העדים ואם לא יוכל לו בית דין שירצח אותו הגואל ואם אין לו גואל דם יעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח[34].
ג. אף ההורג חרש שוטה וקטן חייב כהורג גדול[35]
ד. האב שהרג את בנו אם היה לנהרג בן[36] הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל אבל אחי הנרצח אינן נעשים גואל הדם[37] הדם להמית את אביהם בין אם יש לנרצח בן ובין אם אין לו בן כיון שחייבים בכבוד אביהם אלא בית דין ממיתין אותו: (שם ה"ג)
ה. רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו לא גואל הדם ולא העדים עד שיבא לבי"ד וידונוהו למיתה (שם ה"ה ובכס"מ)
ו. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו[38] או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין: (שם ה"ב)
ז. והמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא אבל אם צוה לאחר שיהרגנו אין על עצמו דין מאבד עצמו לדעת. (ערוה"ש שם סעי' יד)
ח. וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו[39] וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
ט. כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד[40], או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.
י. הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.
יא. אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה והוא שכלו לו חדשיו[41] דהיינו שנולד בודאי לט' חודשים[42] אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלושים עצמו אינו נהרג עליו: (שם ה"ו ערוה"ש שם סעי' טו) וי"א שדוקא אם לא שמשה האשה עם בעלה כל ימי עיבורה ונולד לאחר ט' חודשים מהתשמיש האחרון תלינן שבודאי כלו חודשיו אבל אם שמשה בתוך ימי עיבורה א"כ הוי ספק שמא נתעברה מאוחר יותר ונולד בתוך ט' ובעינן שישהא ל' יום (הגה"מ אבל פ"א ה"ז וערוה"ש שם סעי' טו)
יב. אם נולד לשמונה חודשים אפילו שהא ל' יום הרי הוא כנפל[43] (ערוה"ש שם) וי"א שאם שהא ל' יום אינו כנפל (מגיד משנה פ"א מיבום וחליצה ה"ה מנ"ח שם אות ב וחזו"א אבהע"ז סי' קטו ס"ק ה),
יג. ואפילו כלו לו חודשיו אם הוא במעי אמו אפילו הוא מפרכס לצאת אין נהרגין עליו דעדיין אינו נקרא נפש להתחייב עליו (ערוה"ש שם)
יד. ואם נהרגה אמו והולד עדיין חי, והרי הוא כמונח בקפסא, אפשר שדינו כולד גמור (מנ"ח שם אות ב)
טו. אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס בידי שמים נהרג עליו[44] ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס ההורג אותו אע"ג שעשה עבירה אין בית דין ממיתין אותו[45]: (רמב"ם שם ה"ז)
טז. ההורג את הטריפה[46] אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם[47] וכל אדם בחזקת שלם[48] הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה שיאמרו הרופאים[49] שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות[50] אף אם לא ימיתנו דבר אחר: (שם ה"ח)
יז. אם אחד הכה חבירו ועשאו גוסס ומת לאחר מכן אינו נהרג[51] (תוס' בסנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בגוסס)
יח. בזמן הזה אין לנו רשות לדון לא חייבי מיתות ולא חיייבי מלקויות והקב"ה ינקום נקמת דם עבדיו השפוך ומבדילים אותם מן העדה ואם רואים צורך השעה ומיגדר מילתא יכולין לענוש כמה שרואין לפי פרצת הדור (ערוה"ש חו"מ סי' תכה סעי' א)
[1] חזקוני
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] רבינו בחיי
[11] רמב"ן
[12] חזקוני
[13] ת"א
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רשב"ם אבע"ז
[16] גמ' בב"מ צד:
[17] בב"מ שם
[18] רמב"ן
[19] חזקוני
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] פי' ר' יוסף בכור שור ועיין ברבינו בחיי שפירש את ענינו של הכישוף
[23] רמב"ן
[24] רשב"ם
[25] שפתי חכמים
[26] חזקוני
[27] רמב"ן
[28] ת"י
[29] ת"י חזקוני
[30] רמב"ן
[31] רמב"ן
[32] כ"כ בחזו"א סנהדרין ליקוטים סי' כב לדף כה ע"ב ד"ה שם מצוה
[33] וכן בחזו"א סנהדרין סי' יט אות ב פירש שהרמב"ן חולק על הרמב"ם ולדעתו היא "מצוה מיוחדת שיהיה אדם פרטי תובע הוצאת הדין לפועל ואם אין גואל הדם חייבין בי"ד למנות אחר על זה אבל לדעת הרמב"ם הוא פרט בהריגתו ומצוה שגואל הדם יהרגהו קודם לעדים ואם אין גואל הדם יהרגוהו העדים
[34] וז"ל "שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין ואם אין לו גואל דם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח. והוא אמרו ית' (מסעי לה) גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. וכו'
[35] עיין סנהדרין פ"ד ע"ב, דאצטריך למכתב מכה איש [שמות כ"א, י"ב], ואצטריך למכתב כל מכה נפש [במדבר ל"ה, ל'], דאי כתיב מכה איש הוה אמינא איש ולא קטן, ועיין תוס' שם ד"ה איש, דהוי ממעטינן אשה ג"כ, כתב רחמנא מכה נפש, ועיין תוס' שם ד"ה ה"ג, דגרסי מפסוק [ויקרא כ"ד, י"ז] ואיש כי יכה כל נפש, וקטן איקרי נפש, וא"כ חרש ושוטה ג"כ איקרי נפש אמנם בספר הלכות קטנות למהר"י חאגיז ח"ב סי' ל"ז, כתב דההורג חרש ושוטה אין נהרג עליו כטריפה, ולא כתב שום ראיה לדבריו (מנ"ח שם) וז"ל הבאה"ל שם ומלבד זה גבי חרש ושוטה פשיטא דמחללין עליהם שבת דהא אפילו נהרגין עליהם דגם הם בכלל איש כי יכה כל נפש כל דהוא נפש כמו קטן וגם הם בכלל לא תעמוד על דם רעך כשאר ישראל ובפירוש אמרה תורה לא תקלל חרש ומלקין עליהן (אע"פ דישראל רשע מותר לקלל שאני התם דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך) ומלקות נמי ממיני מיתה הם כמבואר בסנהדרין דף י'. ולא ידעתי מה היה לו לבעל הלכות קטנות שנסתפק בזה אם מחללין ואם הורגין עליו ודבריו תמוהים מאד עי"ש היטב
[36] דגואל הדם אינו רק היותר קרוב לירושה, ואם יש לו בן אין אחיו גואל הדם, וראי' מהא דכתב הרמב"ם אב שהרג את בנו אם יש לו לבנו בן נעשה גואל הדם להרוג את אבי אביו, ואם אין לבנו בן אין אחיו נעשה גואל הדם להרוג את אביו, עד כאן, ולמה תלה הדבר באם לבנו בן, והול"ל סתם אבל אין אחיו נעשה גואל הדם, רק משום דאם יש לבנו הנרצח בן, אין אחיו נחשב גואל הדם מאחר שבנו יותר קרוב ממנו, וא"צ לומר שאינו נעשה גואל הדם רק אם אין לו בן ואחיו היותר קרוב [ואף שאביו הרוצח יותר קרוב דאב קודם לכל יוצאי יריכו, מ"מ לענין ליעשות גואל הדם הוא היותר קרוב] (שו"ת אבני נזר חלק אה"ע סימן קלט אות יג)
[37] ואף בניהם אין נעשים גואל הדם דכיון שאבותיהם אין ביכולתם להיות גואל הדם שוב אין כאן דין גואל הדם (ערוה"ש חו"מ סי' תכה סעי' ב ויש להסתפק מה הדין אם אין לנרצח קרובים מלבד בן אחיו וכגון שמת האח קודם נרצח זה אם נעשה גואל הדם ועיין חזו"א סנהדרין סי' יט אות ג שמשמע שבן דוד נעשה גואל הדם)
[38] היינו דוקא בכה"ג ששכר או שלח מי שכפוף לו חייב בדיני שמים אבל אם היה רק דיבור בעלמא שאמר לחבירו להרוג אינו חייב אפילו בדיני שמים (מל"מ שם)
[39] דכמו דלסנהדרין בזמן הבית היה רשות להרוג ולענוש מפני הוראת שעה כמו שכתב רבינו בפרק כ"ד מסנהדרין הלכה ד' רק ששם כתב לעשות סיג לתורה, וכאן יש למלכי בית דוד רשות לתקן העולם והיינו דוקא לרוצח, אבל בענינים שבין אדם למקום כמו בהטיח את אשתו תחת תאנה או רכב על סוס בשבת שזה אינו נו גע לתקון המדינה כלל אין זה שייך למלכי בית דוד רק לסנהדרין, (או"ש מלכים פ"ג ה"י)
[40] אך זאת אני מתפלא על רבינו שכתב אפילו בעד אחד, האם על ידי ע"א נתיר גופו להריגה אתמהה. אמנם רואים אנו לרבינו בהלכות רוצח פרק ו' שכתב וכל הרוצחים שהרגו בעד אחד או בלא התראה כו' אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו' וכתב על זה בהשגות תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם, ותירץ הכס"מ דבעדות מיוחדת קאמר, אם כן הכי נמי על ידי עדות מיוחדת קאמר, אך לא נהירא שרבינו יסתום כ"כ דבריו, והנראה לי דרבינו סובר, דהואיל דבן נח נהרג על פי עד אחד לכן גם גואל הדם אם הרג לרוצח בעד אחד אין נהרג עליו וכן מלך ישראל יש לו רשות להרגו, דדוקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל דרשות ניתן להם והוא לתיקון המדינה דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח וזה ענין מושכל. (או"ש שם)
[41] ועיין חזו"א אבהע"ז סי' קטו סעי' ה וביו"ד קנה ס"ק ה שבסתם אזלינן בתר רובא ותלינן שכלו חודשיו ולא חיישינן שנולד קודם זמנו אא"כ נודע שלא כלו חדשיו
[42] ומתי איקרי כלו חדשיו, אם בן ט' שלמים או שיפורא גרם דהיינו יום מחודש הראשון ויום אחד מחודש התשיעי או שמונה חדשים ויום אחד, עיין אבה"ע סי' קנ"ו [סעי ד] ברמ"א שי"א שבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים ועיי"ש בב"ש ס"ק ה ששיטת הרמב"ם בענין ט' חדשים כל חדש ל' יום ולא אמרי' שיפור' גרם ולרמב"ן אמרי' שיפורא גרם אם נתעברה סוף חדש וילדה בתחל' חדש ט' הוי ולד קיימ' אע"ג דאינו אלא ז' חדשי' ושני ימים ורשב"ץ שהוא דעת הרמ"א ס"ל נמי דבעינן חדשי' שלמים של ל' יום ולא אמרינן שיפורא גרם אלא ס"ל יולדת לתשע' יולדת למקוטעין ולא בעינן החדש ט' במלואה:
[43] למד דין זה ממש"כ הרמב"ם אבל פ"א ה"ח שבן שמונה שמת אפילו אחר ל' יום אין מתאבלים עליו ואע"ג שבראב"ד שם חולק עליו וס"ל שאם שהא ל' יום יצא מכלל נפל אפשר שלדיני נפשות מודה הוא לרמב"ם (ערוה"ש שם).
[44] אף דרוב גוססין למיתה, מ"מ כיון שעתה חי ולא נעשה בו מעשה הרי הוא כחי, כמו שההורג בריא אף אם יבוא אליהו ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע, מ"מ התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל ענין שהורג חי חייב, הכא נמי אף דהוא עומד למיתה, מ"מ מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה על זה חייב, וגוסס כחי לכל דבר, עיין יו"ד סי' של"ט ס"א וחו"מ [סי' ר"נ ס"ו]. (מנ"ח שם אות ד)
[45] כיון דאתעביד מעשה הממית, וכן טריפה דמחתכי סימני חיות, עי"ש ברש"י, אף דיחיה עוד, ואף למאן דאמר טריפה חיה, מ"מ ילפינן מקראי שם בש"ס דפטור ההורגו, ולא מטעם דסופו למות, דכיון דהשתא חי אינו מזיק מה דסופו למות, רק גזר הכתוב אם מחתכי סימני חיות או גוסס בידי אדם דאתעביד בו מעשה אינו כחי רק כמת וההורגו פטור (מנ"ח שם אות ד)
[46] דבטריפה לא שייך חזקת חיים אבל כ"ז בטריפה שנודע בבירור כמו שהוכה וראינו שניקב הקרוב של מוח וכיו"ב, אבל בחולי הפנימי אשר גם לדעת הרופאים אינו ברור להם הטריפות לא יצא מכלל חולה מסוכן דמוקמינן בחזקת חיים, ובניקב כיס השתן לשי' ר"ת לא מדמינן טרפות דאדם לטרפות דבהמה (אחיעזר ח"א סי' יב אות ה)
[47] ונראה לפענ"ד פשוט, בהא דידוע דהורג אדם פטור מלשלם דמיו שהיה שוה ליורשים, דמיתה פוטרת מתשלומין, ואף חייבי מיתות שוגגין פטורים,ועיין בהגהות אשר"י בבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [אות ד'] כתב, דאם תפסו היורשים ממון אין מוציאין מידם, וגם חייב בבא לצאת ידי שמים, כמו בכל מקום דקים ליה בדרבה מיניה, ובקצות החשן סי' ת"י סק"ד [וריש סי' כ"ח] פלפל באריכות, א"כ ההורג את הטריפה דאין חייב מיתה, ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים, או אם היה נוקב מרגליות וכדומה שהיה ראוי לעשות מלאכה משלם דמיו ליורשים, אך לדעת הר"מ פ"י מנזקי ממון הי"ד דאין דמים לבן חורין [עי"ש במגיד משנה], פטור מתשלומין, עי"ש בקצות החשן אך אם אחד הרג עבד כנעני טריפה דפטור ממיתה, חייב בתשלומי דמיו לרבו (מנ"ח שם אות ו)
[48] נראה לכאורה מלשונו שאם הרגו עד שלא שאלו ברופאים, נהרג, כי הוא בחזקת שלם, ובאמת אין הסברא נותנת כן, כיון דאתיליד ריעותא ונעשה טריפה מסתמא אין לו רפואה, וההורגו פטור כיון דהורג את הטריפה פטור, רק אם נתברר על פי רופאים שיש לו רפואה, אבל כל זמן שלא נתברר על פי רופאים שיש לו רפואה, אף שלא נתברר ההיפך שאין לו רפואה, מ"מ אין נהרג עליו, כיון דנולד ריעותא שהוא טריפה. ואינו דומה לכל אדם שהוא בחזקת שלם דאזלינן בתר רוב, אבל כאן ודאי איפכא מסתבר, רק אם יתברר שיש לו רפואה חייב עליו, כן נראה לענ"ד וצ"ע: (מנחת חינוך שם אות ד) אמנם בערוה"ש שם סעי' יז כתב שכל זמן שלא אמרו הרופאים נואש לחייו אזלינן בתר רובא ואומרים שהוא מרוב האנשים הבריאים אע"ג שיש בו ריעותא
[49] ודבר גדול השמיענו רבינו בזה ובודאי בחולה סתם שהרופאים אומרים שאין רפואה למחלתו דאין לזה דין טריפה כגוסס בידי שמים דההורגו חייב עליו ובודאי מיירי שנמצא בו טרפות ואפ"ה בעינן דוקא שיאמרו הרופאים שאין לו תעלה אבל כל שיש לדברי הרופאים רפואה אין לו דין טריפה, ובודאי דבטרפות דבהמה דהלכה למשה מסיני שהיא טריפה אע"פ שהרופאים יאמרו שיש לה רפואה הוי טריפה מהלמ"מ אבל באדם דאין על זה הלמ"מ דוקא טריפה שלדברי הרופאים אין לו רפואה ההורגו פטור, א"כ ה"ה אם יש לו רפואה על ידי נתוח לא הוי טריפה, (שו"ת אחיעזר חלק א - אה"ע סימן יב שם)
[50] והנה מה שכתב דיאמרו הרופאים, ודאי זה ברור דאם הרופאים אמרו שיש לו תעלה ורפואה לא הוי מחותך סימנים כלל, אע"ג דלענין טריפות לאכילה לא מהני אם יש לה רפואה, כמבואר בר"מ פ"י משחיטה הי"ג, ולא תלוי ברופאים, מ"מ כאן לענין רציחה סובר הר"מ דאם הרופאים אומרים שיתרפא הוי ליה כחי, אף שבש"ס דילן אינו מוזכר זה, סובר הר"מ כן מסברא, או שמצא כן באיזה מקום (מנ"ח שם אות ד)
[51] אף שרובם למיתה ובדיני נפשות אזלינן בתר רובא כמבואר שם בפרק בן סורר ס"ט ע"א, מ"מ כיון דחזינן דהקילה תורה דחובשין אותו, ואע"פ דאמדוהו למיתה אין הורגין אותו כל זמן שהוא חי הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם שנחשב כחי לענין לפטור מי שעשאו גוסס (תוס' שם) ולפי מה שכתב השב שמעתתא [שמעתא ד' פ"ח], דבאמת גם בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא רק היכא דהרוב הוא קודם מעשה, דע"י הרוב הוחזק הדבר וממילא הוחזק ואח"כ הורגין ע"י הרוב, כמו בת ג' שנים שמתקדשת, דהוחזק ע"י הרוב שנעשית אשת איש, וכן גבי בן סורר ומורה, אבל בלא הוחזק הרוב קודם מעשה, אלא הרוב בא אחר המעשה, אין הולכין גם בדיני נפשות אחר הרוב, עיין שם שתירץ קושית התוס' בכמה מקומות, א"כ, אע"פ שרובו למיתה, מ"מ כיון דלא הוחזק הרוב קודם, לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות, (מנ"ח שם אות ה)יו אזלינן בתר רובא ואומרים שהוא מרוב האנשים הבריאים אע"ג שיש בו ריעותא
[49] ודבר גדול השמיענו רבינו בזה ובודאי בחולה סתם שהרופאים אומרים שאין רפואה למחלתו דאין לזה דין טריפה כגוסס בידי שמים דההורגו חייב עליו ובודאי מיירי שנמצא בו טרפות ואפ"ה בעינן דוקא שיאמרו הרופאים שאין לו תעלה אבל כל שיש לדברי הרופאים רפואה אין לו דין טריפה, ובודאי דבטרפות דבהמה דהלכה למשה מסיני שהיא טריפה אע"פ שהרופאים יאמרו שיש לה רפואה הוי טריפה מהלמ"מ אבל באדם דאין על זה הלמ"מ דוקא טריפה שלדברי הרופאים אין לו רפואה ההורגו פטור, א"כ ה"ה אם יש לו רפואה על ידי נתוח לא הוי טריפה, (שו"ת אחיעזר חלק א - אה"ע סימן יב שם)
[50] והנה מה שכתב דיאמרו הרופאים, ודאי זה ברור דאם הרופאים אמרו שיש לו תעלה ורפואה לא הוי מחותך סימנים כלל, אע"ג דלענין טריפות לאכילה לא מהני אם יש לה רפואה, כמבואר בר"מ פ"י משחיטה הי"ג, ולא תלוי ברופאים, מ"מ כאן לענין רציחה סובר הר"מ דאם הרופאים אומרים שיתרפא הוי ליה כחי, אף שבש"ס דילן אינו מוזכר זה, סובר הר"מ כן מסברא, או שמצא כן באיזה מקום (מנ"ח שם אות ד)
[51] אף שרובם למיתה ובדיני נפשות אזלינן בתר רובא כמבואר שם בפרק בן סורר ס"ט ע"א, מ"מ כיון דחזינן דהקילה תורה דחובשין אותו, ואע"פ דאמדוהו למיתה אין הורגין אותו כל זמן שהוא חי הלכך אין לתמוה בגוסס בידי אדם שנחשב כחי לענין לפטור מי שעשאו גוסס (תוס' שם) ולפי מה שכתב השב שמעתתא [שמעתא ד' פ"ח], דבאמת גם בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא רק היכא דהרוב הוא קודם מעשה, דע"י הרוב הוחזק הדבר וממילא הוחזק ואח"כ הורגין ע"י הרוב, כמו בת ג' שנים שמתקדשת, דהוחזק ע"י הרוב שנעשית אשת איש, וכן גבי בן סורר ומורה, אבל בלא הוחזק הרוב קודם מעשה, אלא הרוב בא אחר המעשה, אין הולכין גם בדיני נפשות אחר הרוב, עיין שם שתירץ קושית התוס' בכמה מקומות, א"כ, אע"פ שרובו למיתה, מ"מ כיון דלא הוחזק הרוב קודם, לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות, (מנ"ח שם אות ה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה