מקרא
שמות פרק כט
(כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו שלכתחילה הכהן הגדול מבניו יצטרך ללבוש בתחילת כניסתו לכהונה גדולה את בגדי הכהן הגדול שבעה ימים כמו שנכתב בפסוק הבא לְמָשְׁחָה בָהֶםולהמשח בשמן המשחה שבעה ימים[1] וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם להקריב הקרבנות לא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן[2]:
(ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ דעת התוס' שפי' לשרת בקודש שצריך לעבוד איזה עבודה בשמונה בגדים כל שבעה ודעת הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג שכל שבעת ימים הללו היה אסור בשום עבודה אלא לובשם ומשתחוה בהם אבל עבודה ממש אסור וא"כ לשרת בקודש כלומר בהשתחוויה[3]:
(לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ בעזרה. ולא ידענו אם הוראת שעה היא שיהא בשר המלואים טעון כהן בבשולו, או יהיה ובשלת בצווי, והצריך במקום קדוש, שהן כזבחי שלמי צבור שנאכלין לפנים מן הקלעים ונאכלין ליום ולילה עד חצות (זבחים ה ה)[4]:
(לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(לג) וְאָכְלוּ אֹתָם מכיון שהם הבעלים של הקרבן והכהנים אֲשֶׁר על ידי האכילה כֻּפַּר בָּהֶם כל שמץ ותיעוב אשר עשו לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לכהונה וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם ומכאן שכל קדשי קדשים אסורים באכילה לזר[5]:
(לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא:
(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם חזר הכתוב לצוות כדי לומר שאם חסר אחד מהדברים האמורים לעיל מעכב ולא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה[6]:
(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם משבעת ימי המילואים עַל מלבד הַכִּפֻּרִים הנעשים על ידי שני האילים[7] וְחִטֵּאתָ תזרוק הדם עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ בשמן המשחה לְקַדְּשׁוֹ:
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ מבני אהרון יִקְדָּשׁ יתקדש ויטהר קודם שיגע בו אבל זר אסור לגעת בו שמא יישרף באש שיוצא מן קודש המזבח[8] וחז"ל דרשו כל הנוגע במזבח יקדש אפי' קרבן פסול שהיה ראוי ונפסל כגון טמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו או מקומו וכיוצא בו שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו שלא ירד[9]: ס
(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה משה יעשה שבעת ימי המלואים ואחר כך אהרן ובניו ודבר זה יהא נוהג לדורות[10] עַל הַמִּזְבֵּחַ עשיה זו סידור איברים על מערכות האש כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד והיה זו בשעת הנץ החמה אבל שחיטת התמיד היתה מקודם בשעת האיר המזרח:
(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(מ) וְעִשָּׂרֹן עשירית האיפה[11] סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן[12] פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
נביא
מלכים א פרק ז
(כז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת לשון כַן, בסיס ומושב לכיור עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת עשו מהם כיורות לרחוץ בהם את בעולות והין היה לרחיצת וקדוש ידים ורגלים של הכהנים אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבָּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ והיו מרובעות וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ:
(כח) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרֹת לָהֶם מעין דפנות היורדות מהשפה העליונה וסוגרות עליה וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים בדים וסמוכות מעין שליבות שבסולם לחזוק גוף המכונה ולחלק את המסגרות למדורות:
(כט) וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים היו מצוירים אֲרָיוֹת ומעליהם מצוירים בָּקָר וּכְרוּבִים מעליהם וְעַל הַשְׁלַבִּים בשלבים העליונים ששמשו בסיס לכיור כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר צוירו לֹיוֹתתכשיטים "כמו לוית חן" שהיו בצורת ענפי נחושת קטנים דבוקים זה בזה מַעֲשֵׂה מוֹרָד רדידה בהקשת קורנס לא ביציקה:
(ל) וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי גלגלי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת להניעה ממקום למקום שנים לפניה ושנים לאחריה וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת רצפת המכונה עשוי מנסרים ולוחות של נחושת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו הצלעות שהיו בתוך המכונה שעליהם עמד הכיור כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר בליטות אופקיות כלפי מעלה מעל לאופנים לסמוך את הכיור הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מעשה יציקה היו, ולא בהקשת הקורנס מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת מצד כל אחד מן הכתפות, במקום הנגלה לעומת מחברתו, היה מצוייר זכר ונקבה חבורים יחד:
(לא) וּפִיהוּ של הכן מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת יוצא מתוך פיהו של כותרת והכותרת היא הגג המכונה עשוי כמין כובע משופע מכל צדדיו, ובאמצע נקבעת נקב עגול אמה וחצי אמה רוחב בעגול, וסביב אותו נקב כמין היקף מחיצה, חצי אמה גובה סביב והכן מונח על אותו היקף, ושולי הכן תחובין בתוך פי ההיקף, ולמעלה הימנו הוא בולט אמה וָמַעְלָה בָּאַמָּה ועולה למעלה אמה גובה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם עַל פִּיהָ על שפתה העלוינה של הכותרת מִקְלָעוֹת של פרחים וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם הדפנות שסגרו על הכותרת מְרֻבָּעוֹת לֹא עֲגֻלּוֹת:
(לב) וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים שהוא העץ או הברזל התקוע בחלל האופן הקטן האמצעי שעליו יתגלגל הגלגל הם היו קבועים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה:
(לג) וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם הוא האופן הקטן עצמו שהוא מתגלגל על גב היד וְחִשֻּׁקֵיהֶם הוא הגלגל הגדול החצון שהוא הסובב על הארץ וְחִשֻּׁרֵיהֶם שהם הקנים שמחברים האופן הקטן הפנימי עם האופן החצון הַכֹּל מוּצָק נתכים ביחד, הידות היו מוצקים עם דופן המכונה, והג' האחרים הוצקו ביחד והיו מקשה אחד:
(לד) וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת שהוזכרו לעיל מִן הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ הכתפות ההם יצאו ממנו, כי ביציקה אחת יצקם, ולא יצקם בפני עצמם וחברם אחר זה אל הכן:
(לה) וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב בא לומר שהמחיצה העגולה שהיתה בראש המכונה סביב הנקב, היתה קומתה חצי האמה, והיה עגול מסביב בכל קומתה וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה:
(לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ עשה פתוחים וציורים על הנסרים המונחים בשולי המכונה, גם עשה פתוחים על הידות, במקום המונח ודבק במכונה, ואף וְעַל ומסגרתיה מִסְגְּרֹתֶיהָ היא המחיצה הנמוכה, על כולם עשה פתוחי כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת עצי דקל כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב שהיו דומים כאלו כל איש מהם היה מעורה ונשרש שם ובכל זאת היו רק דבוקים על ידי חיבור:
(לז) כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד כשם שיצק את הראשונה, כן יצק את כולם מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה: ס
(לח) וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִּיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד מאה ועשרים סאים שהוא שעור ג' מקוואות אַרְבַּע בָּאַמָּה גובה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד ואורך ורוחב אמה וחצי ורביע כמבואר לעיל כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת:
(לט) וַיִּתֵּן אֶת הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת עזרת כהנים מִיָּמִין וְחָמֵשׁ עַל כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית משוך קֵדְמָה מזרחה מִמּוּל נֶגֶב דרום כלומר משוך כלפי צד מזרחית דרומית בעזרת הכהנים: ס
(מ) וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת היינו סירות ר"ל שהיו עשוים לדשן את האפר ככירה וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת הספלים המקבלים בו הדם לזריקה וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְקֹוָק:
(מא) עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת כן יקרא חלק התחתון מהכתר, כי מעשהו כספל אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים:
(מב) וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים מאה רמונים לטור חרוזים בשרשרות לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים שבכל שבכה היו שני טורי רמונים כל טור היה מחזיק מאה רמונים והיו תלוים בסוף השבכה, ומכסים הכותרת התחתונה שעל פני העמודים:
(מג) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת:
(מד) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם:
(מה) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים האהל הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְקֹוָק נְחֹשֶׁת מְמֹרָט מנחושת צרוף ומזוקק:
כתובים
אסתר פרק ט
(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שכולם היו שרים וחשובים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: ס
(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ בכעס לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שהיא מקום הממלכה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים אנשי מרדכי וְאַבֵּד את גופותיהם של חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וא"כ בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ שרחוקים מבירת המלכות קל וחומר שעשו הרג רב שאני מתנגד לו עשה הקב"ה נס ובא מלאך וסתרו עלפי ומיד דיבר אליה בלשון רכה - וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:
(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר מאחר והרגו היהודים שרים חשובים אני מפחדת שיאמרו שלא עשינו זאת במצות המלך ולכן - אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת חוק המלך הַיּוֹם ויראו שהמלך ציווה זאת וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ שיברר שהדבר נעשה בגלוי לעיני המלך:
(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לשריו לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת חוק המלך בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת נבלותיהם של בְּנֵי הָמָן תָּלוּ על אותו עץ שנתלה עליו המן:
(טו) וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן שהיו כולם מפוזרים בגלל הפחד מהגזירה של המן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם שמא יבואו עליהם האויבים אבל בפועל מרוב פחד ברחו שונאיהם ולא באו ולכן וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם אלה ששנאו אותם בליבםחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ מהריגה בכלל בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יום המנוחה יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
משנת ההלכה
תענית אסתר
א. מצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים.
ב. ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר.
ג. השנה שחל י"ג באדר להיות בשבת, מתענים ביום חמִישי שהוא י"א באדר.
ד. נקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י"ג, י"ד ו ט"ו בניסן, ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק[13].
ה. תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר. ואומרים בה 'עננו' שבתפילה וקורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות.
מחצית השקל
ו. נוהגין שבתענית אסתר בשעת המנחה, גם בשנה זו שהצום הוקדם[14], נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום. הארץ ישראל שלוש חצאי שקלים חדשים ובכל מקום כפי מטבע הנהוג באותה מדינה וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר.
ז. ונהוג ברוב בתי כנסיות היום שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: 'זכר למחצית השקל' או שלש מטבעות של חצי דולר כסף ומקנים את הטס או הכסף לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג ומוסיף מנדבת לבו לקערה.
ח. חסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל שהוא 9.6 גרם כסף = 34 ₪. מי שידו משגת ייתן ערך זה כפול 3 כלומר 34*3 =102 ומי שאין ידו משגת ייתן לפחות ערך של מחצית אחת.
ט. המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" קרי: כל העוּבָּר. וייתן כל אחד כפי השגת ידו.
י. מי שהחל לשקול עבור בניו הקטנים בשנים קודמות אינו רשאי להפסיק אבל אם שקל על בנותיו ואין ידו משגת השנה אינו חייב להמשיך לשקול.
יא. יש שכתבו שעיקר מחצית השקל לתתה לעניים ויש שכתבו שעיקר מחצית השקל הוא לצרכי בית הכנסת והנותן עבור ישיבה או כולל הרי הוא מקיים שניהם וכן ראוי לנהוג.
[1] יומה ה. רמב"ן.
[2] ספורנו
[3] העמק דבר
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רש"י
[7] אבע"ז
[8] ת"י
[9] רש"י
[10] חזקוני
[11] אבע"ז
[12] אבע"ז
[13] ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
[14] ויש שנהגו לתת דוקא לפני קריאת המגילה ולכן יש שנהגו לתת בשני הזמנים אם ידן משגת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה