פרשת משפטים יום א'

מקרא

שמות פרק כא

הקדים ופתח בדיני המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כב), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות[1].

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם ולא לפני גויים ואפילו הם מומחים, או הדיוטות ושאינם דנים דין התורה אבל אם דנוהו ישראל בתחלה ולא ציית דינא מותר לכופו על ידי גויים עד שיעשה מה שדייני ישראל פסקו עליו[2]:

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שנמכר על יד בית הדין בגלל שלא היה לו איך להחזיר גניבה שגנב[3] שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת מאז שנמכר[4] יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בגופו לבדו, בלא אשה[5] בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא מכיון שחייב במזונותיה חמלה התורה שהאדון יהיה חייב לזונה ולכן מעשה ידיה של האדון וכשמשתחרר העבד - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי 21מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם[6]:

(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה שימסור לו שפחה כנענית שמיוחדת לו שיוליד ממנה בנים ודוקא למי שהיה נשוי קודם וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת שיעבדוהו הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ היא ובניה נשארים בעבדות האדון, והוא יצא כשבא[7]:

(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי השפחה הכנענית[8] וְאֶת בָּנָי רק אם אמר את כל אלו יש בו דין נרצע אבל אם אמר רק שאוהב אחד מהם אינו נרצע[9] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:

(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים בבית דין לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת של שער ב"ד דוגמא והוצאת את האיש ההוא אל שעריך כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשתעבד עצמו בשביל שפחה כנענית ושעליו לעבוד עבודתו עד היובל אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה לפי שדרך הבתים להיות של אבן, אין אדם יכול לנקוב כנגד האבן שקשה האבן, ואין המרצע יכול ליכנס, אמר לו שיגישו או אל הדלת או אל המזוזה, שהם של עץ, ושם ינקוב אותו יפה, ועוד כדי לפרסם הדבר[10] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם עולם הוא זמן בלשון הקודש, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א, י), ואמר "ועבדו לעולם" לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חרות, כאלו עולם מתחדש לו[11]: ס

(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ הקטנה לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים מצות לא תעשה, יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו, אבל ישלם דמי השן והעין, ותהיה עמו ליעוד עד הזמן, כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה[12]:

(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ שאינו רוצה ליעדה אף על פי אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ שאמור היה לייעד אותה כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם ועתה אם לא יחפוץ בה אדוניה וְהֶפְדָּהּ יפדה אותה אביה כי אסור לו להניחה עוד ביד אדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ היא מניעה לגמרי מן הנכרי שלא ימכור את בתו לכותי לשפחה, שאף על פי שהתיר הכתוב זה בעבד עברי שנאמר (ויקרא כה, מז) ונמכר לגר תושב עמך, ובא הכתוב לבאר שלא יעשה כן באשה לפי שלא יבואו הכותים לזלזל בבנות ישראל בְּבִגְדוֹ בָהּ הוא בוגד בבתו אם ימכור אותה זולתי למי שיוכל לישא אותה לאשה[13]:

(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה הקונה לבנו, והוא השדוך שישדכנה לו כְּמִשְׁפַּט אשר יעשה ל – הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לבנותיו יעשה לָּהּ שיתן לה משלו כמוהר הבתולות[14] ויעשה לה לקוחין ונשואין יפין ובית חתנות יפה כדין בנות הארץ אבל לא כעין נשואי שפחה[15]:

(י) אִם אשה אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ חוץ מזו שְׁאֵרָהּ מזונותיה כְּסוּתָהּ בגדיה[16] וְעֹנָתָהּ שיבא אליה לעת דודים, שאם יקח אחרת, לא תהיה האחרת יושבת על מטה כבודה, והיו שם לבשר אחד, וזו עמו כפלגש, שישכב עמה על הארץ בדרך מקרה, כבא אל אשה זונה[17] לֹא יִגְרָע מאחרת שיקח לו. שלא יאמר זאת לקחתי בשפחות, וזו דרך חירות, אכבד זו מזו[18]:

(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ שלא יקחנה ולא לבנו ייעדנה ולא יניח לפדותהוְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף ע"י בית דין וחכמים פירשו בסימני נערות אע"פ שלא הגיע לא שש ולא יובל[19]: ס

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת אחר שהשלים דין עבד עברי שהתחיל בו כנגד דיבור ראשון שבלוח ראשון, התחיל בדין הרציחה כנגד דיבור ראשון שבלוח שני, ומפני ששם הזהיר ולא ענש בא עתה ופירש העונש ואמר מכה איש ומת מות יומת, וזהו במזיד[20]:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה לא ארב לו ולא הערים עליו כדי להורגו וְהָאֱלֹהִים אִנָּה זימן לְיָדוֹ כי הנהרג חייב מיתה בידי שמים היה[21] וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם ערי מקלט אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת וכל שכן מערי מקלט שהמקום מקודש, שאע"פ  שקולט את השוגגים כבפסוק בקודם. אבל מזיד אין לו מקלט[22]: ס

(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ ועשה בהם חבורה שיצא ממנה דם מוֹת יוּמָת בסקילה[23]:

(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ שהכניסו לרשותו, שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, שאם מכרו ועדיין הוא ברשותו של הנגנב ואע"פ שנתן בו מעות פטור מוֹת יוּמָת בסקילה[24]: ס

(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בשם השם המפורש[25] מוֹת יוּמָת בסקילה: ס

(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף הכתוב הזכיר שתי הכאות אחת קשה ואחת קלה לא תמית על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו בבית סוהר אם ימות כגון שהכהו על נפשו מות יומת רוצח הוא ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי[26] וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:

(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי[27] וְנִקָּה הַמַּכֶּה וישוחרר מבית הסוהר אבל אם לא הבריא ומת מאותו חולי יהיה חייב המכה מיתה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן ישלם על זמן ביטלו ממלאכתו וְרַפֹּא יְרַפֵּא ישלם שכר רפואתו[28]: ס

נביא

בעז"ה החונן לאדם דעת נתחיל בלימוד ספר מלכים

מלכים א פרק א

(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בן שבעים שנה היה שהרי בן שלשים היה במלכו וארבעים שנה מלך בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ כי אפס חומו הטבעי ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו:

(ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת ממונה על אוצרותיו, בענין שלא תבא עוד אחת מנשיו אצלו כי יופרש מהם וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְובזה הודיע מה שעלה על לב אדוניהו למלוך בירושלים בלא דעת אביו, שאחר שנשיו כולם לא באו לפניו, וגם משרתיו נכלאו ממנו שאין מן הצניעות לשכב עם נערה בפני שום אדם, רק אבישג לבדה, שרתהו ואצרה אוצרותיו והיתה עמו, חשב כי יעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו, ולולא נתן הנביא ששלח את בת שבע לא היה דוד יודע מאומה כי היה מופרש מן העם ומבני ביתו:

(ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ:

(ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ לא בא עליה:

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא  מתפאר ומתגאה לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו שהיו הולכין לפניו בכלי זיין כמנהג המלכים שהולכים לפניהם רגלים בכלי זיין:

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו לא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ ובעבור זה חשב שכל מעשיו הגונים, וראוי הוא למלוכה וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד שזה דבר הנושא חן בעיני העם לענין המלכות, כמו שאבשלום מצא חן מטעם זה וְאֹתוֹ יָלְדָה חגית אַחֲרֵי שילדה מעכה את אַבְשָׁלוֹם כי היה אמנון הבכור ואחריו דניאל ואחריו אבשלום ואחריו אדוניה, ואחר שג' הראשונים מתו הוא הבכור המולך תחת אביו:

(ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו ועצתו למשוך את לבבם ולהסכים לעזור לו למלוך עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שאחרי שיואב היה שר הצבא, וכל בני החיל יטו אחריו, ויואב ידע שבלב דוד עליו מפני שהרג את אבשלום וחשב שיצוה לשלמה עליו להרגו וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הגדול ויטה אחריו ההמון, חשב כי שני אלה יטו את כל ישראל אחריו. ואביתר ראה שדוד חולק יתרון כבוד לצדוק, וחשבו להנצל בעתיד ע"י שיחזיקו ידי אדוניה וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּהלהסכים להמליכו והנה חשב שכמו שאלו עזרו לדוד להגיעו למלכות ולהצליח כן יגיע לו על ידם:

(ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי יתכן שהוא חושי הארכי, הנקרא ריע המלך וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד הם עדינו ואלעזר ושמה, אשר היו בתמידות עם דוד (כמו שנאמר בסוף שמואל ב)לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ:

(ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא שור מפוטם עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת סמוך לאבן הזוחלת זבחו הצאן והבקר ופי' הזוחלת שהיו מים זוחלין אצל האבן לפיכך נקראת זוחלת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל עין קצרא וקצרא הוא הכובס ובעין הזה היו מכבסין בגדים ונקרא הכובס בעבור זה רוגל לפי שהוא משפשף בגדים ברגליו וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:

(י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא כי ידע שיתנגדו לו:

(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע:

(יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה כי במלוך אדוניה יהרוג אתכם אחר שיודע שהיה דעת דוד להמליך את שלמה או לכל הפחות יהפכם לעבדיו:

(יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ:

(יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ אשלים מה שיחסר בהם:

(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וחלש מאד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ ולפיכך לא היה דרך נשיו לבא לפניו: 

כתובים

אסתר פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס היה שמלך אחרי כורש וזרובבל בסוף הגלות של השבעים שנה הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ברשעו מתחילתו ועד סופו שבימיו בטלה עבודת בית המקדש בגלל עצתה של אשתו ושתי הַמֹּלֵךְשמלך מעצמו ולא היה מזרע המלוכה מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת כשרצה לשבת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כשנתקיים המלכות בידו עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ  שבנה דומה לשל שלמה המלך  שנלקח מירושלים על ידי פרע נכה וממנו נלקח על יד נבוכנצר לבבל ומשם לקחו כורש המדי לעילם ואחריו מלך אחשורוש ורצה לשבת על הכסא ולא יכל ולכן הביא אדריכלים ממצרים לעשות כמותו ולא יכלו ממש לעשות כמותו ועשו כסא דומה ושמוהו - אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שאז נשלמה בניית הכסא ואז גם ניצח בכל מלחמותיו עָשָׂה מִשְׁתֶּה י"א ששקט ממלחמותיו י"א שנשא את ושתי וי"א כי לפי חישובו ישראל לא יגאלו עוד לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים דוכסים מזרע המלוכה של פרס ומדי וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: (ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר עושר זה מצא על שפת נהר פרת ששם החביא נבוכדנצאר את כל אוצרותיו כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ והיו בהם גם בגדי הזהב שמונת הבגדים של הכהן הגדול בבית המקדש ולבשם להתהדר בהם יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם: (ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ משתה בעצתו של המן הרשע לְכָל הָעָם היהודי להכשילם הַנִּמְצְאִים חייבים מיתה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה מכיון שישבו והתערבבו בסעודת הרשע לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הפנימי של הַמֶּלֶךְ שהיו נטועים שם עצי פרי ועצי בשמים: (ו) ובין אילן לאילן היו פרוסים יריעות חוּר בדי תחרה עשויים מצמר לבן כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת מיני משי יקר אָחוּז בְּחַבְלֵירקומים עם בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ שיש נדיר ומתחת להם מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף כדי לישב עליהם בזמן הסעודה עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ אבנים טובות ויקרות וְדַר וקרא דרור וְסֹחָרֶת לסוחרים שאינם צריכים לשלם מיסים: (ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וגם בכלי המקדש וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ והיה משקה כל אחד ביין זקן מכפי גילו: (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ שרי הסעודה והם שר המשקים האופים והטבחים לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ מבית ישראל  וָאִישׁ מאומות העולם לכל אחד להכין לו כרצונו: (ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: ס (י) ומרדכי הצדיק התפלל לפני ה' מאותו היום עד יוום השביעי חחם לא אכל ומים לא שתה ו - בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וי"א שהיה שבת כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן גירה ה' בו מלאך שיערבב את משתהו אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים באותם שבעה ימים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְערומה ולבושה רק - בְּכֶתֶר מַלְכוּת ונעשנה על כך שהיתה מעבידה את בנות ישראל ערומות ביום השבת הניפוץ צמר וכותנה לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (יב) וַתְּמָאֵן מלשון סירוב הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ כי חשבה שאחשורוש שיכור ורבותינו פירשו שפרחה בה הצרעת כי הייתה מפשטת את בנות ישראל בשבת כך גם נגזר עליה להיות ערומה בשבת אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ: (יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים בני יששכר שהם יֹדְעֵי הָעִתִּים שבקיאים בקביעת עיתים וזמנים מכיון שיודעים לעבר שנים ולקדש חודשים על פי חכמת התורה כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ זהו מנהג המלך להביא את הדבר לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין התורה: (יד) ובני יששכר סירבו לדון דין זה ואמרו למלך שמאז חורבן הבית ניטלה עצתם ואינם יכולים לדון דיני נפשות ואז פנה המלך ליועצים הגויים שסביבו וְהַקָּרֹב אֵלָיו לערוך את הדברים הללו הם כַּרְשְׁנָא הממונה על הכרשינים כלומר מאכל הבהמה שֵׁתָר הממונה על שתיה ורויה של יין אַדְמָתָא ממונה על כל עשיית דינים שעל פני האדמהתַרְשִׁישׁ ממונה על בית המלכות שהיה בנוי משיש מֶרֶס מערבב ממרס את העופות מַרְסְנָא ממרס מערבב את הסולת מְמוּכָן שמכין ומספק להם את כל צרכינם שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת: (טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אשר גזר עליה לעשות בְּיַד הַסָּרִיסִים: ס

משנת ההלכה

עשרת הדיברות

שבת

זכור את יום השבת

       א.       מצות עשה לקדש את יום השבת הדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו ומצוה זו היא לקדשו בכניסתו באמירת קידוש וביציאתו באמירת הבדלה

        ב.        תקנו חכמים לקדש ולהבדיל על היין ואם לו יין מקדש על הפת ומבדיל על חימר מדינה

         ג.         גם נשים חייבות בקידוש מדין תורה

        ד.        לא קידש בלילה מקדש והולך כל היום כולו

       ה.       פרטי דיני קידוש יבוארו במקומם בהרחבה

         ו.         ועוד למדו ממצות זכור שיקנה האדם דברים מובחרים לכבוד שבת ואם שלחו לו מאכל מובחר לכבוד שבת לא יאכלנו בימות החול ואפילו אם קנה דבר מובחר ומצא מובחר ממנו לאחר מכן יאכל את הראשון וישמור את השני המובחר ממנו לכבוד שבת

         ז.         ועוד למדו שיהיה האדם מזכיר לעצמו בכל יום מימות השבוע את השבת ונהגו לעשות כן באמירת שיר של יום שאומרים היום יום כך וכך לשבת

לא תעשה כל מלאכה

       ח.       שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. (רמב"ם שבת פ"א ה"א)

        ט.       כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת. (שם ה"ב)

         י.         וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות. (שם ה"ג)

      יא.     וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל. (שם ה"ד)

      יב.      וקבלו חז"ל שלא נקרא מלאכה אלא אלו שהיו במשכן שהיו צריכין למלאכת המשכן, ולא מה שנראה לנו מלאכה לפי קוצר דעתינו שהרי המפנה כלים כל היום בביתו פטור והמוציא מחט מרשות היחיד לרשות הרבים חייב אלא כל הדברים הם מסורים הלכה למשה מסיני שכל מלאכה שהיו צריכים למלאכת המשכן נקראת מלאכה וכל הדומה לה (זכרו תורת משה סי' יג)

       יג.       והם, הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה או מבשל. וכל מלאכות האלו היו נצרכים לסממנים שהיו צובעין בהם את היריעות. הגוזז הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובע, והטווה, והמיסך, והעושה ב' בתי נירין, והאורג ב' חוטין, והפוצע ב' חוטין, הקושר והמתיר, התופר ב' תפירות, והקורע על מנת לתפור ב' תפירות, כל זה היה במשכן לצורך היריעות. הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולח, המעבד עורו, והמשרטט, והממחקו, המחתכו, כל זה היה במלאכת עורות אילים ועורות תחשים, שהיו משרטטין תחלה להשוותן ולחתוך הצדדים. הכותב ב' אותיות, והמוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזה קרש בצפון ואיזה בדרום. הבונה והסותר, שהרי כך היה העמדת המשכן וסותרין אותו. אעפ"י שהיה רק לפי שעה גם זה נקרא בנין. המכבה והמבעיר והמכה בפטיש היה במלאכת צורפי זהב למשכן, והמוציא מרשות לרשות: (חיי אדם כלל ט סעי' א)

      יד.      כל אלו המלאכות, הם אבות. וכל הדומים להם בדמיון, הם התולדות. והעושה בין אב או תולדה במזיד והתרו בו, חייב סקילה. ובלא התראה, חייב כרת. ובשוגג, חייב חטאת. וחכמים גזרו בכל דבר הדומה קצת למלאכה, שלא יתחלף לו ויבוא להתיר מלאכה גמורה. והעובר, מלקין אותו מלקות מרדות ומנדין אותו: (חיי אדם שם סעי' ג)

      טו.      לדעת הרמב"ן אנו מצווים על שביתת ילדינו שלא יעשו מלאכה בשבת ולכן איננו רשאים לומר להם לחלל שבת.

פרטי מלאכות שבת יבוארו במקומם באריכות בעזרת ה' יתברך

---

[1] רמב"ן

[2] חזקוני

[3] התחיל מצוה ראשונה בשילוח עבד עברי בשנת שבע, מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר (דברים טו, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו', ויש בה עוד זכר למעשה בראשית, כי השנה השביעית היא כשבת לעבד [מממלכת אדוניו], ויש בה עוד שביעית לשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים, בשנים, ובשמיטות (ויק"ר כט, יא) ולכך החמיר בה הנביא ואמר (ירמיה לד, יג-יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם [וגו'] מקץ שבע שנים תשלחו וגו', וגזר בעבורה גלות (שם שם, יז-כב), ואחר כך החל במצות לא תרצח, שהיא חמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וכן כולם זה אחר זה כסדר. רמב"ן

[4] רבינו בחיי

[5] פי' ר' יוסף בכור שור

[6] רמב"ן

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] רש"י

[9] אבע"ז

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] אבע"ז

[12] רמב"ן בשם בה"ג

[13] רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] חזקוני

[16] ת"א ת"י

[17] רמב"ן

[18] פי' ר' יוסף בכור שור

[19] רשב"ם

[20] רבינו בחיי

[21] רשב"ם

[22] פי' ר' יוסף בכור שור

[23] רבינו בחיי

[24] רמב"ן

[25] ת"י

[26] רבינו בחיי

[27] רמב"ן

[28] רש"י