מקרא
שמות פרק כג
(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר כלומר תוודא ש - שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת[2] כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ ושמצוה זו תהיה לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כלומר שפסח יהיה באביב ודבר זה מושג על ידי שתעבר את השנים והחדשים[3] כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי כשתקיימו את מצות עלייה לרגל[4] רֵיקָם כלומר בלא קרבן, ויביא על כל פנים עולה ושלמים[5]:
(טז) וְחַג הַקָּצִיר הוא חג השבועות בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ שהוא בכורי קציר חטים ובא שבעה שבועות אחרי בכורי קציר שעורים שהוא בחג המצות אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף סוכות בְּצֵאת הַשָּׁנָה ותכנס שנה אחרת. והחל ממרחשון לזרוע[6] בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה והנה כולם על שם מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לשם, שהוא שומר חוקות קציר ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה[7]:
(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ להודות על החירות, ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל[8] אֶל פְּנֵי הָאָדֹן שהוא האדון המפרנס לעבדיו, ובנטלם פרס מלפניו, יבואו אליו לראות מה יצום[9] יְקֹוָק והארץ שלו שלא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כמו שמפורש בפ' כי תשא[10]:
(יח) לֹא תִזְבַּח תשחט עַל חָמֵץ שלא יהא חמץ לאחד מבני החבורה הנמנין על הפסח בשעת השחיטה דַּם זִבְחִי וגם לא בשעת זריקת הדם[11] וְלֹא יָלִין חֵלֶב הם הקריבים על המזבח ולעיל בפ' בא הזהיר על גוף הפסח בעצמו חַגִּי קרבן פסח[12] עַד בֹּקֶר:
(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ משבעת המינים האמורים בפ' כי תבא ולקחת מראשית כל פרי האדמה. בעלותך ברגלים אז תָּבִיא ביכוריך בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל הכתוב הזה נזכר בתורה שלש פעמים, ודרשו חז"ל (חולין קטו ע"ב) אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ומה שהוציאו הכתוב בלשון בישול לפי שדרך בישול אסרה תורה ולוקה מן התורה בבישולו וכן באכילתו דרך בישול וכל שאינו דרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן[13] גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ דרך העזים ללדת שני גדיים יחד ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים. כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו'. היו רגילים לבשלו בחלב האם ולפי ההווה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן ללמדך דרך תרבות צוה הכתוב ולפי שברגל היו אוכלים בהמות הרבה. הזהירבפ' רגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. וה"ה לכל בשר בהמה טהורה בחלב טהורה[14]: ס
(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ שליח נביא[15] לְפָנֶיךָ ומתייחס כאן למשה רבינו[16] וליהושע בן נון[17] שנשלחו מאת ה' ללכת לפני ישראל וללמדם דבר ה' ו - לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ במדבר וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי שה' הכין במיוחד לנחלה לעם תורתו הן באקלימה הן בקדושתה[18]:
(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ אל תרגיש מרירות כלפי הנהגתו להתלונן עליו כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ בשמי הוא מצוה לכם. אבל לשאת לפשעכם אין בידו רשות[19]:
(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בשאר עממים הכתוב מדבר אבל החתי והאמורי נאמר בהם כאן והכחדתיו. ובמקום אחר הוא אומר לא תחיה כל נשמה וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ:
(כג) כִּי שהרי[20] יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי לא הזכיר השביעי שהוא הגרגשי, וזהו שדרשו חז"ל (דברים רבה ה, יד) הגרגשי פינה, כלומר פינו להם הארץ מעצמם ולא הוצרכו ישראל להלחם כנגדם[21] וְהִכְחַדְתִּיו:
(כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם בין אם זה דרך עבודתה ובין אם לאו וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כמעשה עבודתה אפילו אם הוא בדרך בזיון כגון לפעור עצמו לפעור[22] כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם צוה להכרית ע"ז הנמצאת בא"י[23]:
(כה) כנגד מה שהעובדים עבודת גלולים שהזכירם למעלה חושבים שעם העבודה ההיא ישיגו כל חפצם ויגבר מזלם ותבוא להם ההצלחה והברכה במעשה ידיהם, הזכיר עתה וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שאין ראוי לכם שתעבדו כי אם לשם המיוחד ממנו תבוא לכם הברכה וכל התועלת, הוא שאמר - וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ הוא כלל לכל מאכל אשר יאכל וְאֶת מֵימֶיךָ שהוא אב לכל משקה אשר ישתה והברכה היא תוספת בהן, שיהיה מהן לך לרוב מאד וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ שיהיו המאכלים והמשקים טובים ובריאים לא יולידו מחלה אבל ירפאו ממנה[24]:
(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ כי בהיות המאכלים והמשקים והאויר מבורכים יהיו הגופים בריאים, ואברי הזרע נכונים לעשות מעשיהם כהוגן והזכיר הנקבות, כי בהן ימצא השכול והעקור יותר מן הזכרים אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא שלא ימות במלחמה או במגפה בשנוי האויר רק בזקנה שימלא ימים כמספר אשר הם חיי האדם בדורותיו, כגון שבעים ושמונים שנה כדור דוד המלך[25]:
(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ כמו ששאלת תפול עליהם אימתה ופחד וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם אפילו אינה משבעה עממים[26] וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף שיתנו לך את ערפם. והטעם שיברחו מפניך בראותך אותם[27]:
(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ ואמר כי כאשר יעשה עמהם אות לטובה כן יעשה בשונאיהם לרעה, שיתן להם לב רגז ומחדרים אימה וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ כי שלשה אלה לא יצאו רובם במלחמה ולא נפלו הם בחרב והיו נשגבים במבצרים, ושלח בהם רק את המות הזה:
(כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה ותרבה[28] עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה כשיבואו לאכול את פגרי אויביכם וזיקו אותך[29]:
(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה ותרבה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:
(לא) וְשַׁתִּי ושמתי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף במזרח וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים במערב והוא הים הגדול וּמִמִּדְבָּר שהלכו בו ישראל בדרום עַד הַנָּהָר פרת בצפון[30] כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָהדבר מסור בידכם, ואתם אל תתעצלו בזה, כמו שהעיד בהם יהושע באמרו עד אנה אתם מתרפים לבא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם[31]:
(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית בזמן שידינו תקיפה על האומות וצריכים אנו לעשות עמהם מלחמה (כמו שנתבאר במ"ע קצ) אין כורתין ברית בשעת מלחמה לעובדי עבודה זרה[32] כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבדה שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו[33]:
(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי י"א שהוזהרנו בזה שבזמן שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים[34] אף כשארץ ישראל בחורבנה אסור לנו להניח להם לשבת בארץ ישראל בינינו וי"א שאין לאו זה אמור אלא בשבעה עממין וכבר נכרתו כולם בימי דוד המלך ע"ה וכבר אבד זכרם ונתבלבלו כל האומות בימי סנחריב וא"כ אין שייך בזמן הזה[35] כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ שבתם בארצך, שיגרום שתעבוד את אלהיהם[36]: פ
נביא
מלכים א פרק ב
(יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים:
(יב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:
(יג) וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ או בא להתקוטט עמה בדבר מה וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר:
(טו) וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵיְקֹוָק הָיְתָה לּוֹ כי נודע כי נתן הנביא אמר על פי ה' כי שלמה יהיה מלך:
(טז) וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר:
(יז) וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה:
(יח) וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ:
(יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל בשביל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ:
(כ) וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ:
(כא) וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה:
(כב) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי הבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה ולפיכך אמר וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה: פ
(כג) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיקֹוָק לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לאבשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(כד) וְעַתָּה חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֱכִינַנִי ויושיביני וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר שגם זרעי ימלכו אחרי ובזה אני מוכרח לבער כל מורד וכל משטין בל ישבית השלום הכללי המובטח לי מאת ה' ולכן - כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ:
(כה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת אע"פ שהיה כהן ואסור להטמא למתים כשפגע בו לא מת מיד וסלק ידו ממנו טרם מותו או אע"פ שאסור לכהן להטמא למתים במקום מצוה מטמא ולעשות מצות המלך מצוה היא וכן מותר לכהן להלחם במלחמות מצוה ולהטמא לפיכך נתנו שלמה שר צבא: ס
כתובים
אסתר פרק ג
(יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן וכך כתוב באגרות "עם בזוי יש בינינו דומים כמשוגעים חפצים ברעתינו ואומרים אבדו גויים מארצו לעשות נקמה בגוים וכפויי טובה הם... ואנו תעובים ביניהם ואינם מתחתנים בנו, ועוד דברים רבים שאין אנו יכולים לספר, והפלנו גורל להשמידם בי"ג לחדש אדר וכשיבא לידכם האגרות השמידו! השחיתו! ולא תשאירו מהם פליטה אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שרי הצבא שעל כל מדינה ומדינה וְאֶל הַפַּחוֹת הפחה כלומר שר המדינה אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם הוא השר הממונה על כל עם שבתוך המדינה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (שם מ"ו) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות:
(יג) וְנִשְׁלוֹחַ ויהיו נשלחים סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לגזור גזירות שמד שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו שבתות וימים טובים, שלא יקיימו מצות מילה, ושלא יניחו תפילין, ובמיוחד על מצוות אלו גזר המן מכיון שהמצוות האלו הם עדות לישראל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אפילו את גופותיהם לשרוף שלא ישאר שם ישראל בעולם אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז איגרת זו שלח רק לשרים ומושלים אבל להמון העם לא שלח אותה כי חשש שאם תודע ליהודים ישתדלו לבטלה ולכן להמון העם שלח פתשגן הכתב המוזכר בפסוק הבא:
(יד) פַּתְשֶׁגֶן העתק הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת היינו ציווי בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי ולא בסתר לְכָל הָעַמִּים שיידעו רק שעליהם לִהְיוֹת עֲתִדִים מוכנים לַיּוֹם הַזֶּה ואז בבוא היום יראו להם השרים האיגרות ויידעו גם המון העם מה עליהם לעשות ליהודים:
(טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים במהירות בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה הציווי להשמיד וכו' בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת מראה על אכזריותם שאפילו שגזרו על איבוד אומה שלימה ישבו לשתות לחגוגוְהָעִיר שׁוּשָׁן היהודים שבה נָבוֹכָה היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך: פ
אסתר פרק ד
(א) וּמָרְדֳּכַי כאשר יָדַע מפי אליהו הנביא אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה לאחר שנאמר לו בחלום שהסיבה היא לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש:
(ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק מכיוון שאין זה דרך ארץ ומראה ביזיון לבית המלוכה ולא רצה ללבוש בגדים יפים כי לא רצה שבני ישראל יסמכו עליו ויאמרו שישתדל הוא אצל המלך והמלך ודאי יישמע לו שהרי הוא יושב בשער המלך אלא שיצעקו לאביהם שבשמים ויעשו תשובה שכל יהודי שעובר ורואה את הצדיק מתאבל, נחרד ומתעורר לתשובה:
משנת ההלכה
עשרת הדיברות
לא תענה ברעך עד שקר
א. הוזהרנו שלא להעיד עדות שקר נאמר (שמות כ"ג) לא תענה ברעך עד שקר, ולפיכך צריך אדם לדקדק מאד בעדותו כדי לא לעבור בלאו זה ודוקא (ת"כ פרשה ויקרא י"ג) בבית דין אבל שלא בבית דין אינו אלא כמוציא שם רע בעלמא (ספר מצוות קטן מצוה רלו יראים סי' קעח).
ב. י"א שבדיני איסור והיתר הן להתיר איסור או לאסור המותר אין צריך בית דין, ואפילו שלא בפני בית דין מועילה עדותו ועובר אפילו שלא בבית דין, (מנחת חינוך מצוה לז אות א) וי"א[37] שגם בדיני איסור והיתר אינו עובר אלא בבי"ד.
ג. ולפיכך אסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע עליו בעצמו, אפילו טם שמע מאדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו. וכן אסור לו לעד לעשות איזו פעולה שהיא שמביאה את מי שכנגדו לטעות שיש עדות נגדו, ולהתפשר מתוך כך עם בעל דינו (רמ"א חו"מ סי' כח סעי' א שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סימן יג).
ד. מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית, או שלוה מפלוני, אע"פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו, לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה, שנאמר והוא עד או ראה או ידע, ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון, וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר. (רמב"ם עדות פי"ז ה"א)
ה. הלאו הזה עוברים בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות בין באיסור והיתר, הכלל כל מקום שמועילה עדותו והעיד שקר עובר על לאו זה. (מנחת חינוך מצוה לז אות א)
[2] דעת האבע"ז שבפשוטו של מקרא "הנה כתוב שבעת ימים תאכל מצות. כמו חג הסכות תעשה לך שבעת ימים. והנה הוא חיוב".
[4] חזקוני
[6] אבע"ז
[7] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] חזקוני
[13] רבינו בחיי
[17] חזקוני
[18] רש"ר הירש
[21] רבינו בחיי
[22] רמב"ן
[26] חזקוני
[30] רמב"ן
[32] במשנת חכמים סי' מא ביבין שמועה אות א הקשה שהרמב"ם סותר עצמו שבספר המצוות כתב דהלאו רק בז' אומות והכא משמע דהלאו קאי אכל עובדי ע"ז וכתב שהרמב"ם ס"ל דהלאו קאי רק על ז' אומות אבל השתא שבא סנחריב ובלבל כל האומות כיון שנתערבוואינם פורשים כדי לבו להתגיר א"כ חשיבי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ומחמת ספק אסור לכרות ברית עם אף אחד מהאומות שמא הוא מז' אומות אבל במנחת חינוך מצוה צג אות א ס"ל דלרמב"ם לאו זה הוא בכל האומות וכן דעת המשנה למלך כתב בספר פרשת דרכים בחלק דרך מצותיך ח"ב וח"ד דהרמב"ם בחיבורו חזר ממה שכתב בספר המצוות אמנם אפשר לומר דבספר המצוות נקט הרמב"ם עיקר הלאו והוא שלא לכרות ברית עם ז' אומות אפילו אין עושים עמנו מלחמה ובחיבורו הוסיף הפרט שאפילו שאר האומות עם עושים עמנו מלחמה דינם כז' אומות ודלא כמנחת חינוך שם אות א וצ"ע
[34] אעפ"י שכל הענין אינו מדבר אלא בשבעה אומות כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים (יראים השלם סי' שטו)
[35] אלה המצוות ל"ת נא ועיי"ש שמכיון שאיסורו משום "פן יחטיאו" וכו' פרטי דין זה איסור זה הינו גם על ישראל מומר עובד ע"ז או כופר בתורה שאסור להניחו לישב בינינו בארץ ישראל
[37] היראים שם וכן בשו"ת מהרש"ל הנ"ל שדימהו ללאו דלא יקום משמע שעובר רק בבי"ד ואפשר דתליא במחלוקת אם עובר בלאו דלא יקום עד אחד גם שלא בבי"ד ועיין חפץ חיים בפתיחה להלכות לשון הרע בבאר מים חיים אות י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה