לרפואת יוסף בן שיינא דבורה שלווה
מקרא
שמות פרק כח
(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן[1] ולפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ כמו מציץ מן החרכים[2] וי"מ שנקרא ציץ מכיון שהיה כמין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל[3] טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם היינו מלבד העיקר שהם המילים קודש לה' היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה[4] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כותב עליו שני שורות קודש לה', קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות[5]:
(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת הטס מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף, והיה צונף במצנפת בגובה הראש כנגד המוח ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף, ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן, והנה המצנפת מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד העורף, והציץ כנגד מאוזן לאוזן על מצחו וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת פתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת, ויהיה הפתיל על המצנפת אחורי אזניו כנגד העורף אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל[6] ואמצע הראש מגולה[7]וי"א שהיה צונף ומכסה כל הראש[8] יִהְיֶה הציץ[9]:
(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק להזכירו לפני הקב"ה שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם[10]:
(לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ עשה אותם משבצות משבצות וכולם של שש[11] וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם תעשהו עם ציורים[12]:
(מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת[13] תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת לפי שהמגבעות על הראש צריכים יפוי נאה ביותר[14]:
(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כשתקים את המשכן[15] אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם בשמן המשחה וּמִלֵּאתָ לשון שלמות, כי הזר אשר יקרב לעבוד את עבודת המלכות, הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשותה, הנה ידו שלימה וראויה לכל העבודות והמלאכות[16] אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן שמונה בגדי הכהונה שהזכיר מתחילת הפרשה ועד כאן שהם חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסי בד וְעַל בָּנָיו ארבעה בגדי כהונה בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ שהרי כהן גדול ששמש בפחות משמונה או כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה הרי נקרא מחוסר בגדים ואם עבד עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים כזר ששמש[17] חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: ס
שמות פרק כט
(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר לחטאת וְאֵילִם שְׁנַיִם אחד לעולה ואחד לשלמים[18] תְּמִימִם:
(ב) וְלֶחֶם אפוי בתנור קרוי לחם[19] והיה חלוט ברותחין קודם אפיה ומטוגן במחבת אחר אפיה[20] מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן ונאפות בתנור ללא טיגון ובלא חליטה ברותחין[21] וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן ונילושות בלא שמן[22] ואח"כ נאפות ונמשחות בשמן[23] עשר מכל מין ומין[24] סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם אל חצר המשכן ביום הקמתו[25]:
(ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם כלומר בטבילת כל הגוף[26]:
(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן ואם היתה המשיחה בכל הראש תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית[28]:
(ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אל פתח אוהל מועד[29] וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת אבל לא משח אותם בז' ימי המילואים[30]:
(ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם את בניו אַבְנֵט ותחגור ל - אַהֲרֹן כמו ל - וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לבני אהרון לָהֶם מִגְבָּעֹת אבל אהרון כבר צנוף במצנפת[31] וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו:
נביא
מלכים א פרק ז
(א) וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ לימד בכאן שבח שלמה שנתעצל בבנין ביתו, ולא כלהו עד שלש עשרה שנה, אבל בבנין בית המקדש נזדרז וכלהו לשבע שנים, אף כי היה גדול להפליא יותר מבית:
(ב) וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן כן היה נקרא, כי לפי רוב העמודים שעמדו בה, היה נראה כיער המרובה באילנות מֵאָה אַמָּה אָרְכּוֹ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי עַמּוּדֵי אֲרָזִים וּכְרֻתוֹת אֲרָזִים עַל הָעַמּוּדִים ארזים מחוטבים, השכיבו על העמודים ההם, לחברם יחד לבל יהיו זזים ממקום עמדם:
(ג) וְסָפֻן בָּאֶרֶז מִמַּעַל עַל הַצְּלָעֹת אֲשֶׁר עַל הָעַמּוּדִים כי על העמודים ועל קירות הארזים המחברם יחד, השכיבו צלעות ונסרים, להיות מחיצות הבית ממעל, ועל הצלעות ההם הניחו לוחות ארז, להיות לתקרהמספר לוחות הארז המכסים את התקרה, היו - אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה עָשָׂר הַטּוּר כי העמודים חלקו האורך לשלשה חלקים שווים, ולזה היה גם התקרה נחלק לשלשה חלקים, ובכל חלק הניחו שורה של לוחות ארז, ובה חמשה עשר במספר, והניחו אורך הלוחות לאורך הבית, אם כן היה אורך כל לוח ל"ג אמות ושליש אמה, ורוחב הלוחות לרוחב הבית, והיה רוחב כל לוח ג' אמות ושליש אמה:
(ד) וּשְׁקֻפִים חלונות שְׁלֹשָׁה טוּרִים בכתלים שעמדו באורך הבית, עשו שלשה שורות חלונות, זה למעלה מזה, בקומת הכותל וּמֶחֱזָה אֶל מֶחֱזָה בכותל שמזה ומזה עשו שלשה שורות חלונות, ואמר שהחלונות היו מכוונות זו מול זו, רצה לומר: החלונות מכותל מזה, מול החלונות מכותל מזה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כן היה בכל שלושת הטורים:
(ה) וְכָל הַפְּתָחִים וְהַמְּזוּזוֹת רְבֻעִים שָׁקֶף וּמוּל מֶחֱזָה אֶל מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
(ו) וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים לבית יער הלבנון, עשה אולם עומד על עמודי ארזים עָשָׂה חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וְאוּלָם עַל פְּנֵיהֶם יבאר מקום עמוד האולם, ואמר שעמוד נסמך לבית היער לפני פתחים, וכדרך בית שער, ועמד ארכו לאורך הבית, להיות מול כל שלשת הפתחים שבשלשת חלקי הבית וְעַמֻּדִים וְעָב עַל פְּנֵיהֶם לפני פתחי האולם הזה, עמדו עמודים תקועים בארץ, וממעל להם עץ עב לחברם יחד, לבל יהיו זזים ממקומם. והיה עשוי לנוי ולפאר, או להיות כעין מחיצה ולשמירה:
(ז) וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם ולפני העמודים היה אולם אחר שבו עמד כסא המשפט - ששם שפט המלך בעצמו בענינים גדולים וגם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה ששם ישבו הסנהדרין ושם עמדו הבע"ד והיה לפני אולם הכסא וְסָפוּן בָּאֶרֶז הרצפה היתה מכוסה בארז מֵהַקַּרְקַע עַד הַקַּרְקָע מקצה אל קצה:
(ח) וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם ועוד היה שם בית המלך שהיה מיוחד למושבו ודירתו לאכול ולשתות וגם חָצֵר הָאַחֶרֶת החצר שלפני בית המלך מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה בית המלך והחצר שלפניו היה מבית לאולם ופנימי לו והיה ג"כ כמעשה האולמים הנאמרים, ולפ"ז היה שם שמונה חלוקות, בית המלך ולפניו חצר הגדולה שלו ולפניו בית יער הלבנון ולפניו אולם העמודים ועוד אולם לפניו ולפני כולם עמודים ועב על פניהם ולפניו כסא המשפט, ולפניו אולם המשפט וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה ואחרי גמר הבנינים התחיל לעשות בית לבת פרעה ג"כ בתבנית האולם הזה כָּאוּלָם הַזֶּה:
(ט) כָּל אֵלֶּה הבניינים אֲבָנִים יְקָרֹת וגדולות כְּמִדֹּת הראויות לאבני גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה במסור מִבַּיִת וּמִחוּץ משני עבריהם כדי להחליקם ואבנים כאלו היו וּמִמַּסָּד יסוד עַד הַטְּפָחוֹת התקרה וכן היה -וּמִחוּץ עַד הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה:
(י) וּמְיֻסָּד היסוד עצמו אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת:
(יא) וּמִלְמַעְלָה הקירות שעל היסודות אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז:
(יב) וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב החומה שהיה סביב כל הבנינים היה שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית ועליהם שורה הרביעית היה וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים מארזים כרותות ומחוטבות ביושר, וכמו כן עד כלות גובה הכתלים, היה בנוי בהאופן הזה וכן היה - וְלַחֲצַר בֵּית יְקֹוָק הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת: פ
כתובים
אסתר פרק ח
(יב) בְּיוֹם אֶחָד כדי שלא יבואו לבוז יותר מדי אלא יתרכזו רק בהריגה בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:
(יג) פַּתְשֶׁגֶן אגרת מפורשת של הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
(יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים ממהרים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: פ
(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
(טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה זו תורה וְשִׂמְחָה שבת ומועדים וְשָׂשֹׂן מילה וִיקָר תפילין שכל אלו ניסה המן לבטל כמבואר לעיל:
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה סעודה וְיוֹם טוֹב ביטלו מלאכתם ושבתו ממנה וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים מתגיירים ועושים כצמם כיהודים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם ועל כן אינם באמת גרים:
משנת ההלכה
קריאת המגילה
א. בן ירושלים שיימצא בדרכים בספינה או במטוס ביום ט"ו קורא ביום י"ד כמנהג רוב העולם
ב. נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה - מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל - הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו' - שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו' והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו', והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו'.
ג. טעם למנהג זה - משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר.
ד. פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות.
ה. שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו.
ו. ואף על פי שקורא בנשימה אחת - יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור.
ז. בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא.
ח. הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו' לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו', וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה - וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו' שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם.
ט. נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש - יצא בדיעבד.
י. אין אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה היא הילולו של היום.
יא. טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ - נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד:
יב. ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי, לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה', עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִן עבדי דאחשורוש אנו.
היוצא לעיר אחרת בפורים
יג. בן כרך שהלך לעיר למשל בן ירושלים שיצא קודם י"ד מירושלים לבני ברק ודעתו לחזור לירושלים קודם עלות השחר של י"ד אינו מתחייב כעיר כלומר כבני ברק אלא חיובו כירושלים וגם אם נתעכב בבני ברק ולא חזר לירושלים כיון שדעתו היה לחזור חייב כירושלים בלבד.
יד. ואם היה דעתו לחזור אחר עלות השחר של י"ד הרי נתחייב כדין העיר למשל בני ברק וקורא בי"ד אבל אם לא נתעכב אלא חזר קודם עלות השחר אע"ג שהיה דעתו כשיצא מירושלים לחזור אחר עלות השחר מכיון שלמעשה חזר קודם עלות השחר אינו חייב כבני ברק אלא כירושלים ודעת החזו"א בכל במחשבתו בתחילת ליל י"ד ולכן גם אם שינה דעתו וחזר חייב כי"ד.
טו. גם אם נתחייב כחיוב פרזים וקרא בי"ד אם חזר בליל ט"ו לירושלים חייב שוב בכל דיני פורים וי"א שאינו מתחייב שוב מכיון שכבר יצא בי"ד ולכן ראוי להחמיר לשמוע הברכה מאחר ולא יברך בעצמו.
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] וכן ראינו צורת הציץ בס' מ"ע שראהו בפועל ממש. העמק דבר.
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן לעיל פסוק לא
[7] רמב"ן לקמן פכ"ט פס' ז
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רשב"ם
[11] רש"י
[12] ת"י
[13] רמב"ן לעיל פסוק לא
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] רמב"ן
[17] רבינו בחיי
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם
[20] והיא חלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק, ואחר חליטתה אופה אותה בתנור, ואחר אפייתה מטגנה במחבת, שהוא כלי שהיה במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן, ולא היה לו שפה סביב, כמנהג הכלים, ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה, שאילו היתה רכה היתה נשפכת מהמחבת. וגם היתה קשה לאחר אפייתה, שמתוך שאינו יכול לשים שמן הרבה במחבת שלא ישרף, היה האור שורף את השמן והחלה ונהיית קשה. רא"ם
[21] רא"ם
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רא"ם
[24] רשב"ם
[25] רש"י
[26] רש"י
[27] רש"י
[28] רמב"ן
[29] רש"י
[30] העמק דבר
[31] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה