פרשת תרומה יום ו'

מקרא

שמות פרק כז

(ד) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מלשון כברה שמנפים  בה חיטים מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת כלומר שיעשה רשת מנחושת סביב למזבח באמצעו[1] וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:

(ה) וְנָתַתָּה אֹתָהּ את הרשת תַּחַת כַּרְכֹּב סובב הַמִּזְבֵּחַ שעשה חריץ סביבו ומצייר בו ציורים והיה רחבו אמה בדופנו לנוי והוא בסוף שש אמות של גבהו  ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח נמצא שהמכבר רחב אמה והוא היה סימן לחצי גבהו להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו לפנים מקרנותיו[2] מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:

(ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:

(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ ולא כמו בשלחן שהיו הבדים על ארבע צלעות השלחן. והבד נכנס רק בטבעת אחת. וכן היה במזבח הפנימי אבל כאן היה על שתי צלעות והבד נכנס בשתי טבעות ומונח יפה[3] בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

(ח) נְבוּב חלול וארבע לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וכשישראל חונים הם ממלאים חלל הלוחות אלו עפר ומקריבין על אותו עפר קרבנות וכשהם נוסעים מגביהים המזבח בבדים הקבועים בשפת המכבר והעפר נופל בין הנקבים שבשולי המכבר שהיה כמעשה רשת וכשהם נחים חוזרים וממלאים אותו[4]. ומזבח זה נס גדול היה נעשה בענינו שהאש דולקת בו ביום ובלילה ולא היה העץ נשרף ולא היה הנחושת נתך[5] כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ: ס

(ט) וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה דרום קְלָעִים נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג[6] והיו עשויים כענין מקלעות וציורים[7] לֶחָצֵר שֵׁשׁ פשתן מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:

(י) וְעַמֻּדָיו מעצי שיטים[8] עֶשְׂרִים חמש אמות בין עמוד לעמוד[9] וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים האונקליות שבהם תלו את הקלעים והם כמין מזלגות עשויים כמין אות וי"ו, אלא שניתנים למפרע, והיו קבועים בעמוד ותולים בהם היריעות בלולאות[10] וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף עגולים של חוטי כסף שמקיפים את העמוד סביב[11]:

(יא) וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ ועמדו וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:

(יב) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם מערב קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:

(יג) וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה אותן נ' אמה לא היו סתומים כולם בקלעים לפי ששם הפתח אלא -[12]:

(יד) וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף לצד דרום מזרח עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:

(טו) וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית לצד צפון מזרח חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה נשאר רחב חלל הפתח בינתים כ' אמה ושם עשו -:

(טז) וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה והיה ממוקם עשר אמות מסוף קלעי החצר[13]:

(יז) כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:

(יח) אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים מצד מזרח עד פתח המשכן היה חמישים על חמישים והמשכן בסוף אותם חמישים אורכו לכיוון מערב ותופס שלושים אמה ומאחוריו חצר עשרים אמה לכיוון מערב[14] וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת י"א קומה חמש אמות מעל גובה המזבח שגובהם של הקלעים היה חמש עשרה אמה וי"א שמתייחס רק לקלעים שבמזרח שהיו חמש אמות מעל שאחר הקלעים שהיה גובהם חמש עשרה אמה וקלעי המזרח עשרים אמה[15] שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:

(יט) לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן הכלים שנצרכים להקמתו כגון הפטישים וכיוצא בהם בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו שהיו תקועים באדמה וקשרו אליהם את היריעות וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר כל אלו עשויים נחושת[16] נְחֹשֶׁת: ס

סליק פרשת תרומה

נביא

מלכים א פרק ה

(כו) וַיקֹוָק נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם שרוב חכמת שלמה היה סבה אל שהיה שלום בין חירם ובין שלמה כי מפני חכמתו אהב אותו חירם:

(כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ המס היה, שנתנו אנשים ללכת הלבנון, לכרות העצים עם עבדי חירם:

(כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עבדו בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת היו מתחלפים בכל חודש, כי חודש אחד היו בלבנון, ואחרי זה היו שני חדשים בביתם, משך הזמן שהלכו עשרת אלפים השניים והשלישים, ואחרי זה חזרו הראשונים ללכת, וכן חוזר חלילה חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם ממונה עַל הַמַּס להכריח אנשים ללכת כל אחד בחדשו: ס

(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר היו עומסים על הכתף משא האבנים, ממקום המחצב אל מקום הבנין ובדברי הימים (שם פסוק יז) נאמר שנושאי הסבל והחוצבים, בהר היו גרים, ויתכן שהיו מהגבעונים:

(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שהיו ממונים עליהם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ עקרו אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת ר"ל אבני שיש טהור ליסד הבית לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית מסותתות ישרות השטחים, ונצבות הזויות, באופן היותר נאות לבנות מהן כותלי הבית ממעל:

(לב) וַיִּפְסְלוּ החליקו את האבנים בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים אנשי גבל, שהיו אומנים בקיאים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת תקנו העצים ששלח חירם ופסלו אותם בדרך שיהיו נכונים לבנין הבית בזולת תקון אחר וזה כלו היה נעשה חוץ מהבית כמו שאמר אחר זה ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו והיה זה כן להורות על שלמות הבית ולזה לא בא שם לבנין דבר יהיה חסר לתקון אחר זולת הבניה: פ

מלכים א פרק ו

(א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי חודש אייר ובשנה הרביעית הזאת  -לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִתהחל לבנות לַיקֹוָק:

(ב) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיקֹוָק שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ ובדברי הימים והגובה מאה ועשרים וכתב הרד"ק והקרוב אלי בזה כי על האולם לבד אמר שהיה גבהו מאה ועשרים והגובה הזה היה לו עם העליות שעליו:

(ג) וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי למזרחו של - הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ מן הצפון לדרום עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה אורך האולם מול רוחב ההיכל, עשרים מול עשרים רָחְבּוֹ עַל פְּנֵי הַבָּיִת:

(ד) וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים רבותינו פירשו (מנחות פו ב): שקופים לשון ראייה ופתיחה והשקפה פתוחים מבחוץ ואטומים מבפנים, קצרים מבפנים, שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור, להראות שאינו צריך לאורה:

(ה) וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת יצוע יָצִיעַ חדר סָבִיב אֶת קִירוֹת הַבַּיִת שהיציע היה נבנה מקירות הבית שלא היה ביציע רק שלש קירות והקיר הרביעי היה קיר הבית סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר ולא סביב האולם וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב אצל קירות האבנים היו צלעות מעץ וזה היה סביב גם בצד כותל ההיכל והדביר והנה נקרא בשם יציע - ובשם צלע - שמצד הבנין בכלל נקרא יציע, ומצד הצלעות של ארזים שהיו סביב הכותלים ושחלקו את היציע באמצע לחדרים נקראו צלעות ומה שכתוב כאן ויעש צלעות פי' שחלק את היציע לג' חדרים, והחדרים המחולקים נקראים צלעות:

(ו) היצוע הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה קומת כל יציע היה חמש אמות (כמ"ש בפסוק י') בענין שהיו מגיעים עד אמצע גובה ההיכל ולמעלה מהם היו חלונות ההיכל חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וא"כ בכל חמש אמות כנס בחומה אמה אחת כִּי מִגְרָעוֹת גרע אמה אחרי כל גובה חמש נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז הקורות בְּקִירוֹת הַבָּיִת כדי שלא יצטרך לעשות נקבים בחומה להניח בהם ראשי קורות היציע והסיבה לכך ש-:

(ז) וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה כמו שהסיעם והביאם מההר, כי לא חפץ להביא במקום הבנין דבר בלתי נשלם, ולזה נחצב כל אבן בהר בשלימותה ובמדה הנרצה וּמַקָּבוֹת פטיש חד בראשו האחד, ובו פוסלין את האבנים וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ:

כתובים

אסתר פרק ז

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ על עצמך אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ על אחרים עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב שלב המלך רחב ונדיב ואז יוכל למלא בקשתי על אחרים תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי שלא אהרג בי"ג באדר ביום שנגזר הגזירה על עם ישראל בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי שהם לא יהרגו בְּבַקָּשָׁתִי כי איך אוכל לראות בצער עמי:

(ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי ולא קנה אותנו לשום טובה אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי ולא הייתי מבקשת לבטל את המכירה מכיון שזהו רצונו ותועלתו של המלך שנהיה עבדים ושפחות אבל אותו אחד שהתקנא בושתי והרגה מתקנא עכשיו בי להרוג אותי ועמי ולכן קנה אותנו לעבדים כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ איננו חוששת מנזק של המלך שהרי הוא לא רוצה בהיותינו עבדים או למכרנו ולתת לאוצר המלך את הכסף וגם אינו חושש לצרה שיהיה למלך בכך שלא תהיה לו אשה: ס

(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן כתוב בפסוק פעמיים ויאמר להראות שהוא כעס ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה תאמרי כבר תאמרי כבר:

(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה ואסתר המלכה הצביעה עליו וְהָמָן נִבְעַת מכיון שאם היה רק לפני אסתר יכל להתנצל לא ידעתי שהיהודים הם עמך ולפני המלך לחוד יכל לומר לא ידעתי שהם עמה אבל הם רעים והיא טובה אבל עתה נבעת מכיון שהיה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה יחד ומה שיאמר ייפגע באחד מהם:

(ז) וְהַמֶּלֶךְ נשא את עיניו וראה עשרה אנשים קוצצים אילנות בוסתן בגינת המלך ומיד - קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן ואמר להם מדוע אתם קוצצים את האילנות אמרו לו כך ציוונו המן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה נגמרה הרעה והשנאה והנקמה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: 

משנת ההלכה

ביקור חולים המשך

       א.       בנוסח התפילה שמתפללים על החולה צריך לערב אותו בתוך חולי ישראל, כדי שתהיה תפלתו נשמעת בזכותם של רבים, ולכן יאמר "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל".

        ב.        המבקר את החולה בשבת, י"א שיאמר בתפילתו "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"[17].

          ג.          כשהמבקר מבקש רחמים על החולה, אם הוא לפניו הוא יכול לבקש בכל לשון שירצה, ואם הוא מבקש שלא בפניו יבקש רק בלשון הקודש[18].

        ד.        י"א שהמבקר לא ילך לבקר לבדו, אלא יחד עם אחרים[19].

       ה.       לא ישב המבקר לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה[20], כשהחולה שוכב נמוך, והיושב גבוה ממנו. אבל כשהחולה שוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל[21].

         ו.         אין מבקרים את מי שיש לו חולי מעיים או חולי העין או מיחושי הראש[22], שהבקור קשה להם[23], וכ"כ לא יבקר חולה שהדבור קשה לו, אלא יכנס בבית החיצון וישאל וידרוש בשלומו, ויבדוק אם צריכים לכבד ולרבץ בפניו וכיוצא בו, וישמע את צערו ויבקש עליו רחמים[24].

         ז.         לא יבקר את החולה בשלש השעות הראשונות של היום, ובשלש שעות אחרונות של יום[25].

       ח.       דרך ארץ היא שהקרובים יכנסו לבקר את החולה מיד, והרחוקים יכנסו לבקרו אחרי שלשה ימים[26], והחברים נחשבים כקרובים[27]. ואם קפץ עליו החולי, דהיינו שחלה בפתאומיות, אלו ואלו יכנסו מיד[28].

         ט.         יש אומרים שהשונא את החולה יכול לבקרו[29], ויש חולקים[30].

         י.         כשמבקרים את החולה אומרים לו שיתן את דעתו על עניניו[31], דהיינו שיבדוק אם הוא חייב כסף למישהו או שחייבים לו, ואם מופקד אצלו משהו, או שהפקיד אצל אחרים, ושאר ענינו[32], ואל יפחד מפני זה מן המות[33].

      יא.     כתב החכמת אדם[34] שהמנהג בקהלות ישראל כשאדם חולה הולכים אליו ביום השלישי לחליו גבאי בקור חולים או אנשים אחרים, ואומרים לו אתה יודע שכך הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאוג מזה כלום, ותעשה צואה ותכתוב בה מה שתרצה, ומה שאתה חייב או מה שאחרים חייבים לך.

---

[1] רש"י

[2] רש"י רא"ם

[3] העמק דבר

[4] חזקוני

[5] רבינו בחיי

[6] רש"י

[7] רשב"ם

[8] פי' הטור

[9] רש"י

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] רש"י ספורנו

[12] רש"י

[13] ברייתא דמלאכת המשכן

[14] רש"י

[15] פי' בעלי התוספות

[16] רש"י

[17] רמב"ם שבת (פכ"ד ה"ה), וכדעת תנא קמא בברייתא בשבת יב ע"ב, וכן פסק המחבר בשו"ע יו"ד סי' שלה, ורמ"א בשו"ע או"ח רפז א. ודלא כדעת הרמב"ן בתורת האדם שם, הפוסק כרבי יוסי (בברייתא שם) שבשבת יאמר את הנוסח "המקום ירחם וכו'", שאמר ביום חול. וביאר בכלבו סי' קיב בדעת הרמב"ן, שיכול לומר כן בשבת כיון שכשאומר בתוך חולי ישראל הרי זה כצרכי רבים שמותר לבקש עליהם בשבת.

[18] תורת האדם להרמב"ן שם, ע"פ שבת שם, טוש"ע יו"ד סי' שלה סעיף ה.

[19] שאילתות שאילתא צג, וצ"ע שלא הובאו דבריו בפוסקים.

[20] רמב"ם אבל שם ה"ו, ומאירי שבת שם.

[21] תוס' שם, ר"ן נדרים מ ע"א, רמ"א בשו"ע שם, שכתב שכן נוהגים.

[22] נדרים מא ע"א, רמב"ם שם ה"ה, טוש"ע שם ח.

[23] רמב"ם שם.

[24] רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש, טוש"ע שם.

[25] נדרים מ ע"א, רמב"ם שם ה"ה, טוש"ע שם, וביארו שם בגמרא שבבוקר כל חולה חליו מקיל עליו ולא יחוש לבקש עליו רחמים, ובסוף היום מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים, והובא בטוש"ע שם, והרמב"ם שם כתב בטעם הדבר -שבאותם שעות מתעסקים בצרכי החולה.

[26] ירושלמי פאה פ"ג, רמב"ם שם שכתב "מיום שלישי והלאה", ולא הזכיר "קרובים", טוש"ע שם א.

[27] טוש"ע שם.

[28] ירושלמי שם, רמב"ם שם: והכביד;,טוש"ע שם. ועי' נדרים מ א: רבא יומא קדמאה כו'.

[29] שו"ת מהרי"ל סי' קצו, רמ"א בשו"ע שם ב בשם י"א.

[30] רמ"א שם שסובר שלא יבקר, כדי שלא יחשוב ששמח לאידו ועיין בבאה"ט להר"י מטיקטין ס"ק ב. והוסיך הב"ח הכל לפי השנאה ולפי השונאים.

[31] טוש"ע שם.

[32] כך אמר הרמב"ן (תורת האדם שם) בשם מסכת שמחות (ולפנינו ליתא), "משאדם עולה למטה נכנסים אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים, שמא הלוית או שמא הלווך אדם, שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך" תוה"א להרמב"ן שם בשם מס' שמחות. ונפסק בטוש"ע שם.

[33] טוש"ע שם.

[34] כלל קנא.