פרשת תרומה יום ב'

מקרא

שמות פרק כה

(יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת כיסוי. שהיא כפרה מכיון שרומזת על דברי תורה המכפרים גם במקום שאי הקרבנות מכפרים[1] זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ ולא נתנה תורה שיעור בעביה וקבלת רבותינו שהיה עוביה טפח[2]:

(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים[3] צורתם כמין עוף בעל כנפים גדולות ופניהם כפני נער[4] אחד צורת זכר ואחד צורת נקיבה זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם כלומר שלא תדביק אותם לכפורת אלא תעשה אותם מגוף הכפורת[5] מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה בבת אחת ולא יעשה האחד ואח"כ השני ועל פי נס נעשה על ידי בצלאל לבדו[6] מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:

(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים גובהם עשרה טפחים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה מעל גובה גופם כלומר מעל עשרה טפחים סֹכְכִים מלשון סכך שהצילו מעל הכפורת בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו ואז - אֶלאמצע[7] הַכַּפֹּרֶת וכלפי מטה ולא כלפי מעלה[8] יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה ורק אחרי שתהיה כפורת שלמה אז - וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ כוונת הכתוב היא לרבות בו נתינה, לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם והקדים נתינת הכפורת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם[9]:

(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם שם אקבע לך מועד לדבר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת והאי דכתיב "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" - הכי קאמר - מאהל מועד היה שומע הקול כשהיה חוץ לאוהל, וכשהיה תוך האהל היה הקול בא אליו מעל הכפרת כדכתיב "ובבא משה אל אהל מועד"[10] אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ כולל עובי השולחן[11]:

(כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר למעלה ומלמטה, ועדיין היה עץ השולחן נראה, ולכך אמר - וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב לכסות עובי העץ, והוא עשוי כמיז זר שנותניז סביב לשולחן[12]:

(כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ לשלחן מִסְגֶּרֶת דבר הסוגר ומקיף טֹפַח סָבִיב גובה טפח סביב על שפת של שלחן שלא יפול הלחם[13] וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:

(כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו משני צדי רחבו וארכו שהיה אמתיים בין שני בדיו היה מקום לנושאין שנים לפניו זה בצד זה ושנים לאחריו זה בצד זה כגון שהיו עושים לארון הקודש[14]:

(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת בשלחן למטה מן המסגרת יהיו הטבעות קבועות ולא במסגרת עצמה[15] לְבָתִּים לְבַדִּים אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהם הבדים[16] לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם במזבחות (לקמן כז, ז. ל, ד) ובארון (פסוק יד) לא כתב רק לשאת כו' וכאן כתב ונשא בם, פירוש שמצוה לישא את השולחן אף שלא לצורך בהיותו במקדש להראותו לעולי רגלים ראו חבתכם לפני המקום[17] אֶת הַשֻּׁלְחָן:

(כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו דפוס כעין תיבה פרוצה שיש לה רק שני קירות לעשות בו הלחם והיה הדפוס עשוי כדפוס הלחם[18] ויש מפרשים קערתיו ללוש בהן לחם הפנים הנתון עליו[19] וְכַפֹּתָיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה[20] וּקְשׂוֹתָיו כמין חצאי קנים והלחם על הקשוות, וכן בין לחם ללחם ששה זה על זה, ולפיכך נקראין במקום אחר קשות הנסך, שמסככין על הלחם בין לחם ללחם[21] וּמְנַקִּיֹּתָיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים וכן פי' הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ג הלכה יג ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן מפוצלין בראשיהן שהיו סומכין בהן שתי המערכות של לחם הפנים, שנים מסדר זה, ושנים מסדר זה, והם הנאמרים בתורה וקשותיו ושם בהלכה יד "כ"ח קנים של זהב כל אחד מהן כחצי קנה חלול היו לו, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה, והם הנקראים מנקיותיו" אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב הוא מענין הגנה כמו [איוב א'] הלא אתה שכת בעדו ובעד וכו' ומוסב על שתיהם שהקשוות והמנקיות מגינים על הלחם שלא ישבר, ולכן במעשה אמר לקמן [ל"ז מ"ז] ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יוסך בהן[22] טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

(ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים לחם נאה[23] וי"א לחם שהיה מונח בפנים שהרי הוא לפני תמיד[24] וי"א לחם שהיה לו פנים כלומר שמשתי קצותיו קיפלו כלפי מעלה ושוב קיפלו כלפי האמצע והם פני הלחם[25] לְפָנַי תָּמִיד: פ

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה מחתיכת זהב אחת תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה ושלשה הרגלים יוצאין הימנה ולמטה וְקָנָהּ הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הירך זקוף כלפי מעלה ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה גְּבִיעֶיהָ ואלו עשויין מזהב ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה כמנין שנתן בהם הכתוב ולא היו בה אלא לנוי כַּפְתֹּרֶיהָ כמין תפוחים היו עגולין סביב בולטין סביבות הקנה האמצעי וּפְרָחֶיהָ ציורין עשויין בה כמין פרחים מִמֶּנָּה יִהְיוּ הכל מקשה יוצא מתוך חתיכת הזהב ולא יעשם לבדם וידביקם[26]:

(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי י"א שיצא לכאן ולכאן באלכסון נמשכין ועולין עד כנגד גובהה של מנורה שהוא קנה האמצעי[27] וי"א עגולים ארוכים חלולים[28] ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה התחתון ארוך ושל מעלה קצר הימנו והעליון קצר הימנו לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים[29]:        

נביא

מלכים א פרק ג

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ר"ל החכמה לבדה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט:

(יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:

(יג) וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו:

(יד) וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ רק אריכות ימים היתה על תנאי וכן היה לו כי מפני שלא שמר מצות אלהיו לא האריך ימים שלא חיה אלא חמשים ושתים שנה אבל העושר והכבוד היו לו כל ימיו: ס

(טו) וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי ודרשו חז"ל שכשהקיץ ראה שנתקיים חלומו שנתן לו האל חכמה יתירה שהיה שומע עוף מצפצף ומבין לשונו וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו: פ

(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת היו פונדקאות ומוכרות מזון כטעם רחב הזונה אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:

(יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת:

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת:

(יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו מיתתו היה, על אשר שכבה עליו והעמיסה עליו ומת, כי אם היה על ידי חולי, היו הנשים המבקרות יודעות בן מי הוא:

(כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה ולא הרגשתי בדבר וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי:

(כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר שלא תאמר שנשתנה מחמת מיתה כי ראתה תיכף וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:

(כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי אמרו רבותינו ז"ל מכאן שצריך הדיין לשנות טענות בעלי הדין כדי שישמע בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפטם: פ

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ חתכו אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת:

(כו) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ:

(כז) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ לזאת שלא רצתה שיגזרו את הילד אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ:

(כח) וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט ויודע מה בלב בעלי דינים: ס 

כתובים

אסתר פרק ה

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת בגדי מלכות ורבותינו אומרים שלבשתה רוח הקודש וַתַּעֲמֹד ותפלל בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית הבנויה לכיוון בית המקדש נֹכַח מול בֵּית הַמֶּלֶךְ אשר בירושלים. ותאמר בתפילתה "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהלים כב בא) ואחר שהתקדמה אל המלך עברה ליד בית עבודה זרה של אחשוורוש ונסתלקה ממנה רוח הקודש ואמרה "אלי אלי למה עזבתני" (שם ב) וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת ומסתכל על כל הבא לשער הבית. אמרה אסתר: רבון העולם אל תמסור אותי ביד הערל הזה ולא תעשה את רצון המן הרשע ותן אותי לרחמים בעיניו שלא יהרגני ויעשה את רצוני ובקשתי שאני מבקשת ממנו. ואף אתה ברחמיך הרבים חוס על עמך ולא תמסור את בני יעקב בידי המן בן עשיו הרשע:

(ב) וישא המלך את עיניו וירא את אסתר עומדת למול פניו ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה את צוויו ובאה לפני בלא שתקרא ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה עיניו כאש בוערות מרוב כעסו ונבהלה מאד ונשארה עומדת בחצר ולא היה בה כח לעמוד וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר ועיניה זולגות דמעות. ראה אלוקינו שבשמים את צערה של אסתר ויחמול על עמו ויפן לצער היתומה אשר בטחה בו לתת לה חן לפני אחשורוש ונעשה לה נס שנדמנו לה שלשה מלאכי השרת האחד מתח צוארה השני משך עליה חוט של חסד ומיד - נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ והשרביט מחמת שהיה קצר רק כאורך שתי אמות (בערך מטר) ולא היה באסתר כח ללכת ולגעת בו בא מלאך שלישי ומתח את השרביט לאורך שתים עשרה אמה עד מקום אסתר ואז- וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט: ס

(ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה שאת נראית כה מבוהלת וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ כי ודאי אם סיכנת את עצמך יש לך בקשה גדולה וחשובה עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת אתן לך חצי ממלכתי ואחשורוש רצה למנוע ממנה לבקש את המשך בנין ביהמ"ק שבטל בימי כורש והוא בחצי מלכותו שבית המקדש הוא באמצע העולם וְיִנָּתֵן לָךְ:

(ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ וישנם הרבה סיבות מדוע בקשה דווקא שהמן יבוא לסעודה ואחד מהם הוא שהמלך יחשוב שהמן חושק באסתר ואז הוא יהרוג אותו:

(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אמנם זו הייתה סעודה אך היא נקראת על שם העיקר שזהו היין אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ עבור עצמך וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר אני אבקש שני דברים שְׁאֵלָתִי עבור עצמי וּבַקָּשָׁתִי עבור אחרים: 

משנת ההלכה

דיני הלואה המשך

       א.       אם יכול להלוות לעני או לעשיר, העני קודם, אפילו אם העשיר הוא מבני משפחתו  עניים ממשפחתו ועניי עירו, עניי משפחתו קודמים עניי עירו ועניי עיר אחרת, עניי עירו קודמים וכל דיני קדימה בהלואה כמו בצדקה. וכתבו אחרונים שלא אמרו כל הקדימות הללו אלא כששניהם בחנם, אבל אם זה שאין לו דין קדימה רוצה ליקח ממנו המעות בעיסקא, שיהיה למלוה ריוח מזה, בצורה המותרת על פי הדין וכשילוה לזה יפסיד אותו ריוח, ואין ידו משגת, אינו מחוייב להלוות לזה בחנם[30].

        ב.        באו לפניו ישראל ועכו"ם ביחד ללוות יקדים להלוות לישראל. אף שלישראל מלווה בחנם ולעכו"ם ברבית ואפילו אם הריוח מהנכרי הוא מרובה[31]וי"א שכהריוח הוא מרובה אינו חייב להפסיד[32] וכתבו ראשונים שכשאינם שוים במשכונות או בבטחונות טובים, או כשהישראל צריך את המעות בשביל להלוותם לנכרי ברבית - או לשאר משא ומתן –יכול להלוות לגוי[33]. וכן כשעיקר פרנסתו של המלוה הוא על ידי הלואות לנכרים ברבית יכול להלוות להם. וכן כשפרנסתו להלוות בעיסקא אינו חייב להלוות בלא זה.

         ג.         הלואה בהיתר עיסקא נראה שאין בה מצווה וכשיש בזה למנוע התמוטטות יש מצווה גם כשמלוה בעיסקא[34] וכשרוצה לשמור על ערך כספו עדיף להלוות בעיסקא מאשר לא להלוות[35].

        ד.        אין השאלת כלים או הקפת חנות[36] בכלל מצוה זו אלא בכלל גמילות חסדים שאין מצות הלואה אלא במעות, ואין מצות השאלת כלים או הקפת החנות אלא בעני ובתורת מצות צדקה או החזקת ידו[37].

       ה.       אינו מחוייב במצות הלואה אלא כשיש לו מעות בעין, אבל אם אין בידו מעות אינו חייב ללוות מאחרים ולהלוות לזה, אבל אם יש לו מעות בפקדון ביד אחרים, צריך לילך וליטול את הפקדון ולהלוות, לפי שפקדון בכל מקום שישנו ברשותו עומד.

         ו.          אשה חייבת במצווה זו ודוקא בפנויה אבל בנשואה מותר לה רק סכום קטן או בידיעת בעלה[38] 

         ז.         שיעור ההלואה שחייב להלוות הוא כהשגת ידו וכפי צרכו של הלוה בין בגודל הסכום[39] ובין באורך הזמן[40] שהרי נאמר והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו, ואפילו עד מאה פעמים חייב לחזור ולהלוות לו[41].

       ח.       אסור לאדם להלוות מעות בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון, ומלוה בשטר משובח יותר[42] מכיון שמוזכר בו סכום ההלואה וי"א שמספיק שטר הכתוב בכתיבת ידו של הלווה.

        ט.       וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול[43]  וגורם לעצמו קללה שכשתובעו וזה כופר הכל מקללים אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק והאחרונים כתבו ליישב מנהג העולם שאין נזהרים מלהלוות בלא עדים[44].

         י.         ראוי לייסד קופת גמ"ח וכל אחד יפריש לשם מעות שיש בידו להלוות[45].

---

[1] אבע"ז. צרור המור

[2] ת"י

[3]  הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות ה' יתברך והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה, וכענין שכתוב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדיבור בפי הנביאים במצות ה' יתברך שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים, ומה שהיו שנים ולא אחד כדי שלא תחשוב שהוא צורת האל הנעבד. ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות, אין זאת שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה. רבינו בחיי.

[4] רשב"ם חזקוני

[5] רש"י

[6] העמק דבר

[7] רשב"ם

[8] מלבי"ם

[9] אור החיים

[10] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[11] רש"י אבע"ז

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] חזקוני

[14] חזקוני

[15] רשב"ם

[16] רש"י

[17] משך חכמה

[18] רשב"ם

[19] חזקוני ובפי' רבי יוסף בכור שור

[20] רש"י רשב"ם

[21] רשב"ם

[22] מלבי"ם

[23] רשב"ם

[24] ת"י

[25] רש"י

[26] רש"י

[27] רש"י

[28] אבע"ז

[29] רש"י

[30] אהבת חסד פ"ו ס"ט

[31] ריב"א עה"ת משפטים שם ומגילת אסתר לסהמ"צ שורש ו, בישוב הקו' שכבר למדנו מקדימת נתינת נבלה לגר למכירתה לנכרי, שבהלואה משמיענו אף בהנאה מרובה

[32] שער המשפט צז סק"א, אהבת חסד פ"ה ס"ה בשם י"א ושכ"מ משו"ת הרמ"א סי' י

[33] שחייו קודמים, אגודה ב"מ סי' צט; שו"ע הרב שם

[34] אהב"ח ח"ב פרק כב בהג"ה

[35] ברית יהודה פרק מ ופתחי חושן פ"א סק"א למהר"י בלוי

[36] שאינה הלואה עי' שביעית פ"י מ"א -אהבת חסד סופ"ב

[37] אהבת חסד שם ובפ"ה

[38] אהב"ח פ"א סק"ב

[39] שהממון חוזר אליו ולכן אין בזה דין מעשר, ומ"מ לא צריך ליתן כל מעותיו –שיהיו מזומנים לו לעסק ריווחי –אהב"ח פ"ו א

[40] ובנתיב החסד לאהב"ח שם כתב דאולי הוא ל' יום כסתם הלוואה

[41] אהבת חסד פ"א ס"ק יז, ע"פ ב"מ לא ב, ועי"ש שנסתפק אם מוטב שילוה ויחזור וילוה לאנשים רבים לכל אחד למשך זמן של סתם הלואה שהיא שלשים יום ויזכה במצוות רבות או שילוה לאחד לזמן ארוך, ועי' פהמ"ש להרמב"ם אבות פ"ג מט"ו

[42] רמב"ם מלוה ולוה פ"ב ה"ז וטוש"ע חו"מ ע א, ע"פ ב"מ עה ב

[43] ויקרא יט יד

[44] עי' פלפולא חריפתא על הרא"ש ב"מ שם, שו"ת פרי יצחק שם ובח"ב סי' מט, שו"ת בן יהודה סי' קנג ועוד

[45] אהבת חסד ח"ב פט"ו ועי"ש שסדר שם תקנות לגמ"ח וראה בזה גם בפתחי חושן פ"א סק"ד שכתב בשם גדולי תורה ינהיגו להלוות בהלוואות צמודות שלא יאבד ערך הכסף