פרשת משפטים יום ב'

מקרא

שמות פרק כא

(כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ אֶת אֲמָתוֹ הכנענית בַּשֵּׁבֶט בדבר שבני אדם רגילים להכות בו את העבד להוכיחו אבל אם הכהו בחרב אפילו אם עמד יום או יומים האדון חייב מיתה שאין זה תוכחה אלא דרך רציחה[1] והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד, ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכת בלתי סרה וזה טעם תחת ידו, שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת[2] וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵםבמיתת סייף[3]:

(כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד שאם עמד ביום ההכאה על רגליו, או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת יפטר האדון, אבל אם לא עמד כלל חייב אף על פי שמת ביום השני, כי גם זה תחת ידו מת ולא הזכיר עמידה ביום השלישי, כי כיון שחיה שלשה ימים פטור הוא, שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו[4] לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא ובידו להכותו אך דרך תוכחה[5]: ס

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים זה עם זה נתכוין להכות את חבירו – וְנָגְפוּ דחפו או היכו אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן באשה שלא נפגעה[6] עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ עונש ממוני בעבור נזק הולדות[7] כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך וְנָתַן בִּפְלִלִים דיינים. יתן על פי החלטת הדיינים בבית דין:

(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה באשה. שנהרגה מחמת ההכאה או הדחיפה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ נחלקו חז"ל בזה (מכילתא משפטים נזיקין ח) יש מהם אומרים נפש ממש שהרי רוצח הוא שהרג את האשה ואף על פי שלא נתכוון לה חייב, ויש אומרים ממון, שלא נתכוון לה ונתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור[8]:

(כד) כסף שווי[9]  ה- עַיִן תַּחַת עַיִן וכסף שווי ה- שֵׁן תַּחַת שֵׁן וכסף שווי ה- יָד תַּחַת יָד וכסף שווי ה- רֶגֶל תַּחַת רָגֶל ושמים לפי כמה נמכר עבד כיוצא בו בשוק אם ובלי האבר הפגוע. וההפרש ישלם:

(כה) וגם אם לא נפגע אבר מסוים ישלם צער כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע מכה המוציאה דם תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה מכה בלי דם[10] תַּחַת חַבּוּרָה: ס

(כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: ס

(כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ והוא הדין לכל כ"ד ראשי אברים (קידושין כה, א)[11] אע"פ שגופו קנוי לו אין הקב"ה חפץ שישחיתנו באבריו[12]: פ

(כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לפי הפשט ולא יאכל את בשרו לא לנכרי ולא לכלב לאחד שנסקל ואע"פ שהגבלה וטריפה כתוב בם או מכור לנכרי לכלב תשליכון אותו כאן אינו מותר בהנאה לאחר סקילה. וחכמים פירשו משנגמר דינו אסור. אפילו שחטו לאחר גמר דין[13] וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מעונש או תשלומים[14]:

(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם בגמ' י"א שהוחזק פעמיים נגחן וי"א שלוש פעמים וְהוּעַד בִּבְעָלָיו שהתרו והועדו לשמרו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה בפשיעתו[15] הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת קבלו רבותינו ז"ל (מכילתא כאן, סנהדרין טו:) שהיא מיתה בידי שמים כלומר שיהרג כאשר נהרג האיש המנוגח, כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, לא ינקה ה' אותו:

(ל) אִם יעידו עדים באופן ש - כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו על ידי דייני בית דין וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ ואז יכופר לו וינצל ממיתה בידי שמים[16] כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר "אם"[17]:

(לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח אין לבעל השור טענה שהיה להורים לשמור על ילדיהם או ששור ההורג ילד אינו שור רע כל כך כמו ההורג מבוגר ולכן לא שמרו כל כך אלא כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שהוזכר באיש או אשה[18]יֵעָשֶׂה לּוֹ:

(לב) אִם עֶבֶד כנעני[19] יִגַּח הַשּׁוֹר שהועד בבעליו[20] אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים קנס קבוע יִתֵּן לַאדֹנָיו גם אם העבד שווה יותר[21] וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס

(לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר מכוסה אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ לערב, לפי שרוצה לשוב למחר למלאכתו לחפור בבור וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר ולא אדם משום שאדם בר דעת הוא והיה הוא צריך לבדוק להיכן הולך וממילא הוא גורם נזק לעצמו וגם על כלים אינו חייב שאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם וכיון שלא שמרם הוא גרם להפסדם[22]:

(לד) בַּעַל הַבּוֹר הפותח או הכורה אע"פ שהוא ברשות הרבים כי לצרכו עשה. ע"כ נקרא בעל הבור[23] יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ על פי פשוטו של המזיק מכיון שמשלם כל דמיו ומדרש רבותינו שיהיה לניזק כלומר הנבילה היא ממון הניזק ולכן אם ירד ערך הנבילה עד הזמן ששילם המזיק או שנגנבה הפסיד הניזק: ס

(לה) וְכִי יִגֹּף ידחוף בקרניו או בגופו וכל כיוצא בו בכוונה להזיק[24] שׁוֹר של אִישׁ אֶת שׁוֹר של[25] רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ כלומר שאם ערך שניהם שוה משלם חצי משווי השור הניזק מגופו של השור המזיק[26] וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן אם יש בבשר המת איזה שווי יחצון שווי הנזק גם עם בשר המת. היינו מה שניתותר היזק שלם אחר שימכרו הנבילה. ישלם חצי ההיזק ממחיר השור החי[27]:

(לו) אוֹ לא היה תם אלא נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו על דעת האומר בתלמוד שהמועד צריך שמירה מעולה מן התם (ב"ק מה:), יאמר הכתוב להוסיף בו שמירה מפני רעתו, ויצא והזיק ועל דעת האומר שהשמירה בתם ובמועד שוה (ב"ק מה: ותוספתא שם), יאמר ואם נודע לו ששור נגח הוא וגם עתה לא ישמרנו, בעבור פשיעתו הגדולה יתחייב נזק שלם[28] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: ס

(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:

שמות פרק כב

(א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת שחתר את הבית ונכנס בסתר ולא דרך פתח או חלון או בכל צד שנראה שבא להסתתר מבעל הבית יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים אין על הורגו שפיכות דמים ופטור ממוות או תשלומים[29] כיון שהגנב הפקיר עצמו למיתה שהרי יודע שאם ימצאהו בעל הבית יצטרך הוא להרוג את בעל הבית וא"כ דינו כרודף[30]:

(ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו אם ברור לך כשמש שאין הגנב בא להרוג. ההורגו שפיכת - דָּמִים לוֹ וחייב מיתה כרוצח ולכן אסור להורגו אלא הגנב - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר על ידי בית דין בִּגְנֵבָתוֹ לשש שנים כעבד עברי[31]:

(ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ על ידי עדים[32] הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם אבל אם הודה אינו חייב אלא הקרן שהמודה בקנס פטור: ס        

נביא

מלכים א פרק א

 (טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שזה היה מורה שבאה לבקש דבר, כי נשי המלך בבואן לחדרו כדרך נשים לא תשתחוינה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ:

(יז) וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי:

(יח) וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ לא אחשוד אותך שעברת על השבועה, והדבר נעשה בידיעתך:

(יט) וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא הביאה ראיה לדבריה, ואמרה שעשה משתה וקרא לכל בני המלך, ולשלמה לא קרא, ואם לא היתה המשתה בעבור דבר המלוכה, היה אם כן קורא גם לשלמה:

(כ) וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ ופן תחשוב שכולם בחרו בו ולא תוכל להם, לא כן הוא, כי  - עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו ויקבלו מאמריך:

(כא) וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים נענשים כי מפני שידע אדניהו כי הממלכה עתידה להיות לשלמה ישתדל להמיתו כמו שהי' מבקש שאול להרוג את דוד לזאת הסבה:

(כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא:

(כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה:

(כד) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ האם - אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי:

(כה) כִּי יָרַד הַיּוֹם אל עין רוגל וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ:

(כו) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:

(כז) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עבדיך עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: ס

(כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע כי נתרחקה מאצלו בבוא נתן, שלא ירגיש המלך שבאת בעצתו, לזה צוה לקרותה אליו וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה:

(ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה להמליכו מיד בחיי:

(לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם מלבד כוונה הפשוטה שיאריך ימים, כוונה שמלכות בנו תהיה כאילו הוא חי ומולך כי המלכות מתיחסת אליו שהוא לה לראש פנה, והכסא כסא דוד, וגם מצד הסוד דוד חי וקיים: פ

כתובים

אסתר פרק א

(טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן הוא המן נכדו של אגג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ  אלא גם עלי מכיון ושתי היתה מבזה את המן ומכה אותו במנעלה על פניו ורצה לנקום בה עָוְתָה מלשון עוון וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם אשה לחברתה הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה וכמו שהיא יכולה לבזות את בעלה המלך כך גם אנו יכולות לבזות את בעלינו: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי לכל שרי המלך אֲשֶׁר שָׁמְעוּ ביושבם במשתה אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה שלעגה למלך ואמרה עליו ששומר האורוות של אביה היה וגם הן יחלו ללגלג לְכֹל על כל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי ויש בזה הרבה בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּתגזרת מלכות להמיתה כנקמה מִלְּפָנָיו שאין צריך את הסכמת השרים אלא המלך לבדו יוכל לשפוט וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי בספר החוקים וְלֹא יַעֲבוֹר שזה יהיה תקף לכל מי שמבזה את בעלה וחוק זה לא יבוטל ש- אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ואם תבוא תתחייב עונש מוות ולכן וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ לחברתה הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה וחשב לשכנע את המלך שייתן לו את בתו להיות אשה למלך : (כ) וְנִשְׁמַע וישמעו כולם פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי אע"פ ש- רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל בייחוס מאשתו וְעַד קָטָן בייחוס מאשתו כאחשורוש שהיה פחות מיוחס מושתי: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים השרים הוטב בעיניהם שהמלך מחליט לבד ותוסר האחריות מהם ודבר זה בסוף היה מפלה להמן שכשרצה לתלות את המן לא היה צריך להסכמת השרים והקב"ה מקדים רפואה למכה וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים כתובים וחתומים בטבעת המלך אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹמושל באשתו ואפילו וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ ולא לשנות את הלשון בבית אפילו אם אשתו היא בת לשון אחרת ודבר זה גרם צחוק גדול בעיני האומות שהרי כל אדם בביתו שורר ואשה מדברת בדרך כלל בלשון בעלה ולכן כששלח שוב המלך איגרות להשמיד את היהודים לא לקחו את אגרותיו ברצינות: פ

אסתר פרק ב

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כאשר פג תוקף היין כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ ונזכר שגזר שלא תבוא לפניו ושיקחו ממנה מלכותה ורק בעצת שבעת שריו הרג אותה ומיד התקצף עליהם וציווה להורגם: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ לחפש את הבנות שהרי ודאי יחביאו הורים את בנותיהם כדי להחביאן שלא יבעלו למלך סתם וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: ס (ה) אִישׁ יְהוּדִי שאמו משבט יהודה הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אדם חסיד שהיה מודה ומתפלל לפני ה' על עמו ומייחד שם ה' כנגד כל באי עולם בזה שלא השתחוה להמן ששם על חזהו כנגד ליבו ע"ז ונתכוון שישתחוו לע"ז וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי שמשול למור (בושם) טהור  בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בן גרא בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִימשבט בנימין: (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה שהיתה צדיקה והצדיקים נמשלו להדסים הִיא אֶסְתֵּר נקראת כך על שם שהסתירה עצמה בבית מרדכי והסתירה את עמה ומולדתה וגם הפרסיים היו קוראים לה "אסתההר" על שם כוכב הנוגה בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ היתה אמה מעוברת וְאִמָּהּ מתה בלידתה אותה לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה וקרא לה לְבַת כמו בית על משקל "ביתו זו אשתו":

משנת ההלכה

עשרת הדיברות

כיבוד אב ואם

       א.       צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. שהשוה אותן הכתוב לכבודו ולמוראו יתברך שמו. שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא, אביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני.

        ב.        איזהו מורא. לא יעמוד במקומו המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, ואפילו על כסא המיוחד לאביו או לאמו לא יישב אפילו אם אינו במקומו[33]. ולא יסתור את דבריו ולא מכריע בויכוח שיש לאבין אם אדם אחר, אפילו לומר נראים דברי אבא.

         ג.         וכל אשר יצוו אותו אביו ואמו שניהם או אחד מהם יהיה בעיניו כאילו ציוהו מלך לעשות כן לא ייטה מדבריהם ימן ושמאל[34]

        ד.        לא יבקש מאביו או אמו לעשות דבר מה בשליחותו אמנם בדברים שרגילים הורים לעשות בשביל בניהם מותר לבקש רק לא יאממר להם בלשון ציווי אלא יאמר בלשון אם תרצה או אם תוכל וכיוצא בו[35]

       ה.       עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו וקרעו את בגדיו והכהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שצוה בכך, אבל יכול לתבוע אותם לדון על ההפסד.

         ו.         איזהו כבוד, חייב לכבדם בדבור, שידבר להם בנחת בלשון רכה וכבוד ואדנות כמדבר למלך, זהו פשוטו של מקרא. ומגזרה שוה למדו דגם חייב לכבדם בגופו ובממונו, להאכילם להשקותם ולהלבישם ולעשות כל צרכיהם כעבד.

         ז.         נחלקו בפוסקים האם יש חיוב להימצא בקרבת אביו ואמו כדי לכבדם או אינו חייב אלא אם ביקשו או יודע שצריכים לכך כשאין אחר שיכבדם.

       ח.       ובימינו לא שמענו ולא ראינו מי שמקפיד על כך משום שבסתם ההורים מוחלים על כך אמנם אם ידוע שנוח לאב שהבן ישמשו צריך להמצא בקרבתו אפילו אם אינו מבקש, וכן באב ואם שאין מי שישמשם חייב. אמנם במקום צער גדול כגון במקום שלום בית וכיו"ב מבואר בספר חסידים שאינו חייב. וכן במקום בו יפסיד על ידי כך פרנסתו וכיו"ב אינו חייב מכיון שחובת כיבוד אב ואם הוא בממון אביו ואמו, ולא על חשבון הפסד כספו הפרטי כמבואר לקמן . אמנם מכל מקום אם יכול יישתדל כמידת האפשר לכבדם שהשוה הכתוב כבודם לכבוד המקום.

        ט.       מצוה לנשק לאביו ואמו דרך כבוד אמנם בזמנינו במקומות שאינו כל כך דרך כבוד או שאין הוריו מתכבדים על ידי זה אינו חייב וכל שכן במקום בו הוריו נבוכים מכך שלא יעשה כן[36].

         י.         כשישלחנו אביו או אמו לאיזה דבר, מצוה לרוץ בזריזות, כדכתיב נפתלי אילה שלוחה

      יא.     יתן להם בסבר פנים יפות. שאפילו מאכילם אוכל משובח, והראה לוהם פנים זועפים, נענש.

      יב.      כשנשאל אביו או אמו שאלה לא יענה בפניהם וכן לא ידבר קודם שייתן להם רשות לדבר.

---

[1] חזקוני

[2] רמב"ן

[3] רש"י

[4] רמב"ן

[5] חזקוני

[6] רש"י

[7] וא"ת אמאי אינו נהרג על הולדות שהרג וכי תימא שמא נפלים נינהו א"כ תקשי לך גבי ואיש כי יכה כל נפש אמאי הוא נהרג שמא טרפה וכי תימא דסמכינן ארובא ורובא לאו טרפות נינהו כדאיתא פ"ק דחולין הכא נמי אית לן לסמוך ארובא דרובא לאו מפילות נינהו וא"כ לחייב מיתה נוגף אשה על הולדות שהרג, וי"ל דאין חייבין מיתה על שום בריה עד שיצא לאויר העולם כדמוכח בערכין כפ"ח. פירוש הריב"א .

[8] רבינו בחיי

[9] אמר רב סעדיה לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת. אבע"ז ומדברי ספורנו משמע שהפסוק כפשוטו אמנם לדינא נהגינן אחרת וז"ל "כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה".

[10] אבע"ז

[11] רש"י

[12] חזקוני

[13] רשב"ם

[14] ת"י

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] ספורנו פי' ר' יוסף בכור שור

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן חזקוני

[19] ת"י

[20] רשב"ם

[21] רבינו בחיי

[22] חזקוני

[23] אבע"ז

[24] רש"י

[25] אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו. אבע"ז

[26] רש"י

[27] העמק דבר

[28] רמב"ן

[29] אבע"ז

[30] העמק דבר

[31] ת"י

[32] ת"י

[33] ועיין רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"א דיראת המלך ואין יושבין על כסאו (ומנה שם עוד דברים) וא"כ לחרדים הנ"ל שצריך אביו ואמו להיות כמלך א"כ ה"ה באביו ואמו וא"כ ביש לו סוס מיוחד או שרביט מיוחד או כל תשמיש מיוחד לו אסור להשתמש בהם והווה כדין דאין יושב ועומד במקומו וצל"ב. ואפשר דזהו המקור למנהג העולם שאין יושבין על כסא של אביו אע"ג שאינו במקום מיוחד וכן אין שותין מכוס המיוחד לאביו וכיו"ב ועיי"ש ה"ג וא"כ ה"ה בבית המרחץ לאביו וצ"ע.

[34] ועיין בספר חרדים - פרק ט אות כו איש אמו ואביו תיראו, דכתב "אלא כל אשר יצוו שניהם או אחד מהם יהיה הדבר בעיניו דבר מלך שלטון, לא יטה ימין ושמאל. משמע דקיום צוויים הוא מדין מורא שלא יעבור על דבריהם ומשמע דאינו משום לא סותר אלא זה גופא מורא שמציית להם כמלך ודלא כהמקנה לא א' ד"ה ת"ר וכ"מ בהמשך דבריו על המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור מקלה אביו ואמו ולא הזכיר שאינו מקיים צווים שזה אינו משום ביזוי אלא דמראה שאינו ירא

[35] עיין קידושין מה ב' דלא חציף איניש לשויי לאביו שליח ועיין מש"כ לקמן סעיף כ"ו.ועיין שו"ת ראנ"ח סי' ח'  דאיסורא הוא ועיי"ש מש"כ אי גם בבת דינא הכי ועיין שו"ת תורה לשמה סימן רסח דכל שהבן משוה שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו ועיי גיטין דף פז עמוד ב לא חציף איניש לשויי לשמא דאבוה סימנא

ובימינו נראה דדברים שרגילים האבות לעשות בשביל בניהם אין בו משום זילותא וחוצפא ומותר לשוויה שליח והווה כדין הסיבה במשנה ברורה סימן תעב ס"ק יד "דאף דהבן חייב בכבודו ובמוראו וכ"ש אם הוא רבו מ"מ צריך הסיבה דמסתמא אב מחיל לבניה" ומקורו משאילתות פרשת צו שאילתא עז" בן אצל אביו צריך הסיבה סתמא דמילתא לא קפיד עליה" ועדיף לכאורה מסתם מחילה שאסור בתמידות לחזו"א רמ"ט וכן אין בו משום דיני שמים ויתבאר לקמן סעיף יט רק לכאורה צריך ליזהר שלא יאמר בל' ציווי כדמשמע בספר חסידים סי' תקס"ב "אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיו"ב" עכ"ל משמע דלא יאמר לך עמי.

[36] עיין עבודה זרה דף יז עמוד א "עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה אבי חדייהו". ופירש"י "אבי ידייהו - בזרועותיהן אבי חדייהו - חזה דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]." ובזמנינו צ"ל ע"כ דאינו כ"כ דרך כבוד לעשות כן אמנם ידוע שיש קהילות שנהגו כן [העירקים מנשקים הזקן וכיו"ב] ועיין שמות רבה פרשה ה א "אמרו רבותינו ז"ל כל נשיקות של תפלות הן, חוץ מג', נשיקה של גדולה, נשיקה של פרישות וכו' נשיקה של גדולה שנא' (שמואל א' י) ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו" ולפ"ז חייב אדם לנשק לאביו ולאמו דרך גדולה (כגון אחר שנותן לו ברכה עיוכ"פ או ליל שבת )