מקרא
שמות פרק כ
(א)
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הוסיף לאמר להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו מה שאין
הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע: ס
כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי
ה', ומה שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות
לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אוזן ממה שכתוב (משלי טו, לא) אוזן
שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג, ט) לב שומע, ולא היתה לישראל
שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות שהיו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר
יבין אותם משה והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא
שאמר (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'
ולשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו
משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך,
על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד) אנכי
ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל
נאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך
אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר
כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר
הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם.
(ב)
אָנֹכִי יצוה שידעו
ויאמינו כי יש ה' יְקֹוָק היה, קדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו. הווה, שמהוה כל
והוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו בחפץ ויכולת. ויהיה אֱלֹהֶיךָ
שכל הכוחות הנמצאים במציאות באים מה' ומופעלים להשגיח
עלינו בהשגחה פרטית, וא"כ הוא בעל כוחותינו ומחויבים אנו לעבוד אותו לבטל כוחותינו אליו אֲשֶׁר
הוֹצֵאתִיךָ האותות והמופתים
הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה, וזהו מה שכתוב בדברות מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם כי הוצאתם משם
תורה על מציאות ה' וחפצו בנו, כי כאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי
מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול כי אין
מעכב בידו. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה,
כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה ואם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא
ובתורה כלה מִבֵּית עֲבָדִים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה
שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם
מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו
(ברכות יג:) קבלת מלכות שמים:
עובדי ע"ז התחלקו לשלושה האחד שעבדו
לכוחות העליונים למלאכים וכנגד זה ציוה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא
השמים הנקראים אלהים והיא אזהרה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר
לו אלי אתה וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא
בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע.
ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו יתעלה עַל
פָּנָי לפני, וזהו
בכל מקום, שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני. והנה מזהיר שלא יהיה לך אלהים אחרים,
כי אני תמיד עמך ורואך:
(ג)
סוג שני של ע"ז לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש
או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על
הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכנגד זה ציוה לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל
וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מכיון
שעובדי ע"ז זו עשו דמויות ופסלים כנגד גרמי השמים והמזלות. סוג שלישי
בע"ז, שעבדו ד את השדים שהם רוחות, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם
בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם ועל זה
ציוה
וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה
בעולם ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף
ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא
תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):
(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לבדי, ואני נמצא תמיד
בכל מקום, ואני רואה מה תעשה ואין ראוי שתשתף עמי אחרים ואנכי
אֵל תקיף, שיש לאל ידי קַנָּא שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון
קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד, והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא
באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר
חלק להם צבאות שמים פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל
שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי כי הוא פוקד העון אשר
עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, וכן יפקוד אותו על שלשים אם יוסיפו להרע
מאבותם ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שהשם ממתין עד שיתמלא סאתם, שזה יהיה אם
ארבעה דורות מתמידים בחטא, כמו שהוא באדם אחד ששלשה פעמים מוחלים לו, כמ"ש
ועל ארבעה לא אשיבנו ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון:
(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי
מִצְוֹתָי זו הבטחה בענין המצות האלו של ע"ז אשר הזכיר,
יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד
ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם אפילו במקום סכנת נפשם, יקראו אוהביו,
כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל
נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל
נכר: ס
(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא) שהוא אוסר להשבע
בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של
זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו ויאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם
הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים
טז ד), ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:)
כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא
שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא
תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב) וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש
כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו:
פ
(ז) אחר שצוה שנאמין
בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה
והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע על
ידי מעשה השביתה שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית
זָכוֹר ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור "זכור"
מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" מצות לא תעשה,
יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואמרו חז"ל שדיבור אחד נאמרו ויתכן שהיה
בלוחות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו אֶת
יוֹם הַשַּׁבָּת על דרך הפשט היא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את
השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית
בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג)
כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל לְקַדְּשׁוֹ שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, שתהא השביתה בעינינו
בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו
בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה':
ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה
לשם שבת ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו,
או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם
שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום וזה פשוטו
של מקרא אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו באמירת קידוש
ומפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה
במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה
הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר
כי היא מצות עשה
(ח) שֵׁשֶׁת
יָמִים תַּעֲבֹד עבודה שהיא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש
וכיוצא בה אלא כמו עבודת
האדמה וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו:
(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ
לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ הזהירנו בשבת
שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ
העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר
במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים,
ומפני שהעבדים ברשותינו, הזהירנו לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהם
וּבְהֶמְתֶּךָ הזהיר על שביתת בהמה כדי שתהיה נפשנו פנויה
לעסק השבת ולא תהיה דעתנו על הבהמה וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ
גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח,
יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה
מלאכה לעצמו בשבת:
(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם
וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל
כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה
שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה: ס
(יא) השלים כל מה
שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן
האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והאב ההמוליד אבינו
האחרון כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור
בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא
ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו
נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו
לכבוד המקום וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וכאשר המצוה
הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו:
ס
חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי
ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, ובין ענינים
שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ
מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד
המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו".
(יב) לֹא תִּרְצָח הנה צויתיך להודות שאני
בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל
מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה
ס
לֹא תִּנְאָף אשת רעך, כי
תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר,
כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין
ס
לֹא תִּגְנֹב נפש אדם כי
הוא גם גורם שלא יכיר את אביו ס
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר עדות שקר וגזל: ס
(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה
עבד ואמה ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ
וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ וכן סדר המצות
בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר
גנבת נפש ועדות שקר וגזל ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו והנה השלים כל מה שאדם
חייב בשל חברו: פ
נביא
שמואל ב
פרק כד
(יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְקֹוָק בִּרְאֹתוֹ
אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם על ידי שראה שהמלאך
לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי
חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי ואני הסיבה למגיפה
הזאת וְאֵלֶּה הַצֹּאן עם ישראל שהוא כצאן ביד הרועה מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא
יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ
(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא
וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיקֹוָק מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי המוריה כמו שזכר בספר דברי הימים ונבחר זה המקום להיות בו בית המקדש מקדם והוא
המקםם שבנה אברהם בו מזבח לעקד את יצחק בנו כי הוא היה גם כן בהר המוריה כמו שנזכר
בתורה:
(יט) וַיַּעַל דָּוִד אל גורן ארנוה כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ
וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו
אָרְצָה שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין חבי כמעט רגע,
רק השקיף בעד החלון וראה את המלך:
(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי
הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ כאומר היה לך לשלוח אחרי לבוא אליך
וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וְתֵעָצַר
הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:
כתובים
תהלים פרק
קמח
(א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ
בַּמְּרוֹמִים מן השמים יישמע קול ההילול
להקב"ה: (ב) בפסוק הקודם
דיבר באופן כללי שיהללו את הקב"ה מהמרומים ועכשיו מסביר בדיוק מי הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צבאו צְבָאָיו אלו
הגלגלים והמזלות: (ג) הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ
הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר כוכבי הלילה: (ד) הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם זה
השמים העליונים שמעל השמים וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל
הַשָּׁמָיִם וזה מעל השמים התחתונים: (ה) יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְקֹוָק כולם יהללו
את הקב"ה כִּי הוּא צִוָּה ואז
הם וְנִבְרָאוּ: (ו) וַיַּעֲמִידֵם לָעַד הוא
מעמיד אותם לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר ולכל
אחד קבוע החוק מתי הוא מושל בשמים ולא יעבור את החוק הזה: (ז) הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק מִן הָאָרֶץ קול
ההילול ישמע מהארץ ועתה יפרט מי- תַּנִּינִים וְכָל מי
ששוכן ב- תְּהֹמוֹת:
(ח) אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ שאם
גוזר עליו לעקור עצים או להפוך מבנים מיד מקיים: (ט) הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת אלו ההרים
הנמוכים עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: (י) הַחַיָּה וְכָל
בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: (יא) ולאחר שהזכיר
את החיות מזכיר את האדם שנברא אחרון ויודו לו מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: (יב)
בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת ואפילו
שהבתולות לא נוהגות להתעסק אלא בהתקשטות גם הם מודים להקב"ה זְקֵנִים עִם נְעָרִים שהנערים
ילמדו מהזקנים איך להודות: (יג) יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְקֹוָק
כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ כי שמו של הקב"ה חזק לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וההוד
וההדר שלו על הארץ: (יד) הקב"ה
יראה לכל העולם את כוחו כשיוציא את עמ"י מהגלות והוא וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
שהוא עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ את יָהּ:
משנת ההלכה
עשרת הדברות
"אנכי" מצות אמונת ה'
- א.
בדיבור הראשון מעשרת הדברות "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים
מבית עבדים", שפירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, נצטוינו להאמין במציאות
השם[1]. ורוב הראשונים מנאוהו
כמצוות עשה. והחיוב באמונה זו הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, והוא הראשון
מי"ג יסודות האמונה שמנה הרמב"ם.
והיא המצוה הראשונה משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע
בכל ימיו[2], שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עש[3].
- ב.
כתב הרמב"ם[4] שנתחייבנו במצוה זו
להאמין שיש שם מצוי ראשון, והוא המציא וממציא את כל הנמצא. ומכחו וחפצו נהיה כל הקיים בשמים ובארץ, וכל מה
שהיה ושיהיה לעדי עד. ועוד צריך להאמין "שהמצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ. והחינוך הוסיף שחובה עלינו להאמין שהקב"ה
הוציא אותנו בחפץ ובהשגחה מארץ מצרים, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב
ולהאמין שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו,
ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק
לעצמו, ולשלול ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. ולדעת
שהוא נמצא, שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף.
- ג.
צריך האדם לקבוע בנפשו את ענין אמיתות האמונה במציאות ה', ושלא תתכן בשום
אופן אפשרות אחרת. אי אפשר חילוף זה בשום פנים. וכדי שתתחזק ותקבע האמונה בלבו
יוציא הדבר מן הכח אל הפועל דהיינו שיאמר בפיו שהוא מאמין בכך. ואם ישאלו אותו
בענין זה ישיב לכל שואל שבזה מאמין לבו, ושהוא לא יכחיש אמונה זו אפילו אם ירצו
להרגו.
"לא יהיה לך"
- ד.
אסור להעלות במחשבתו[5] שיש בעולם כולו אלוה אחר. והמעלה
בדעתו חס ושלום שיש שום אלוה אחר זולתו[6], או איזה שתוף[7], חס ושלום, או שמעלה בדעתו שיש
שום ממשות בעבודה זרה, חס ושלום, הרי זה עובר
בלא תעשה שנאמר; "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[8] דהיינו בעוד שאני מצוי, וכבודי
מלא העולם: וברמב"ן פי', יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל
ומביט בכל עת ובכל מקום[9] בעושים כן: (פ"ב ה"ג
מעכו"ם וספר המצוות הקצר מצוה ח')
- ה.
והנה בזה אין צריך להזכיר לכשרי ישראל, רק להודיע שבכלל אלהים אחרים אינו
דוקא עבודה זרה מיוחדת, רק איזה כח אחר שיהיה שיחשבנו לכח נפרד בפני עצמו, אפילו
המאמינים בטבע שהוא כח נפרד, הרי אומר שיש כח אחר חוץ ממנו יתברך, אבל באמת גם
הטבע היא הנהגתו יתברך, וכן המזל. ומה דבמזלא תליא מילתא (מועד קטן כ"ח א')
הוא בכלל הטבע, שהשם יתברך יסד שיהיה הנולד במזל כך וכך, ואין הקב"ה משנה
הטבע והמזל אלא לצורך, ועל ידי תפילה או זכות. ואומות העולם שהם תחת המזל, היינו
שהשם יתברך אין עושה בשבילם שינוי מכפי מה שיסד, אבל מכל מקום גם הנהגת המזל הוא
ממנו יתברך: (קונטרס ספר הזכרונות לר"צ הכהן מצוה ב')
- ו.
ומצווה זו חיובה תמידי לא יפסק מעל האדם אפי' רגע, וכל רגע שיחשוב בהן
קיים מצוה ואין קץ למתן שכרה: (בה"ל ריש סי' א')
- ז.
והעובר על לאו זה הרי הוא גם כופר בעיקר. שכופר בשם שהוא עיקר העולם, והוא
עילתו האמיתית, והכל תלוי בו: (שם ברמב"ם ובנו"כ)
- ח.
אפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך
או לכוכב, ה"ז מודה בע"ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין
שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו,
ולכן נקרא הקב"ה אלהי האלהים[10]: (בה"ל שם)
- ט.
ולא יאמר שום דבור, חס ושלום, שיהא משמעותו כפירה[11], חס ושלום, או איזה הודאה
לעבודה זרה, שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, כי כופר בעיקר הוא. וחייבים
אנו למסור נפשנו ומאודנו[12] על זה, שכל הדברים הנוגעים
בעיקר הדת חייב ליהרג ולא לעבור. ונוהג בכל עת ובכל רגע, בזכרים ובנקבות: (ספר
המצוות הקצר שם)
לא תעשה לך פסל
- י.
העושה עבודת כוכבים לעצמו ואפילו
לא עבדם העושה אותם ואין כוונתו לעבדם לוקה, שהעשיה לבד אסורה להרחיק המכשול, ואין
הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות ואפילו אם צוה לגוי או לחרש שוטה וקטן לעשות אף
על פי שאינם בני שליחות לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה והרי גרם לעשיתה
(רמב"ם עבודת כוכבים פ"ג ה"ט חינוך מצוה כז ומצוה ריד)
- יא. לפיכך
העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים ואם צווה לעשותה אינו לוקה אלא אחת ואם עשה
עבודה זרה לאחרים, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת. ושניהם משום העשייה
לבד לכוונת עבודה, ואף על פי שלא עבדה (שם ומנחת חינוך מצוה כז אות ב)
- יב. י"א
שבכלל לאו זה הוא גם שלא יהיה לו פסל ומה שאסרה תורה הוא על מה שמשהה אצלו ומה
שלוקה הוא על מה שהחזיק והניחה באיזה מקום אצלו שזהו המעשה שלוקה עליו (שו"ת
אגרות משה יו"ד ב סי' נה)
- יג.
וחייב על כל צורה שעושה אם היא על
מנת לעבדה ואפילו לא עבדה ואין חילוק בין צורה לצורה ואפילו צורת שלשול קטן וכן
אין חילוק אם היא שקועה או חקוקה או בולטת (שם אות ג)
- יד. אסור
לישראל להרשות לגוי להעמיד פסל במקום שלולא רשותו לא היה רשאי הגוי לעשות כן (שו"ת
אבני נזר יו"ד סימן קכג)
[1] רמב"ם יסוה"ת פ"א
ה"א-ה"ו. דהביאור בפסוק "אנכי ה' אלוקיך", היינו תדעו ותאמינו
שיש לעולם אלוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות -חינוך מצוה כה, ורבינו
בחיי עה"ת שם ובכד הקמח ערך שבועות בראש מנין מצוות העשה.
[2] שנמנו בהקדמת ספר החינוך [בהערת
הרב המחבר] "ואלו הן, א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו. ד.
לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש
ערי מקלט תהיינה לכם [במדבר לה יג]". והובא בביאור הלכה סימן א ד"ה הוא
כלל. והובא גם בספר חרדים ובלח"מ תפלה פ"א ה"א, וכ"כ החינוך
כאן במצוה כה.
[3] ואין קץ למתן שכר המצוות –ביאור
הלכה שם. ועיין מהר"ם שיק מצוה כה אם
בן נח מחיוב בכך כחלק מאיסור עבודה זרה, ועיין עוד בזה בברית משה על הסמ"ג
ל"ת א אות יח.
[5] ומצוה זו היא על
המחשבה לבדה ג"כ, וכן הוא בר"מ פ"א מיסודי התורה ה"ו, "כל
המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר על לא תעשה שנאמר לא יהיה לך".
והנה על המחשבה לא שייך עונש בידי אדם רק בידי שמים. (מנחת חינוך מצוה כ"ו
אות א'):
[6] ועיין עבד המלך
בשם ספר הזכרונות, דהוא גם על כח אחר זולתו, ולא רק על ע"ז מיוחדת:
[7] כ"מ נמי
בסמ"ג ל"ת א' דלאו זה שייך אף על שיתוף, דבישראל ודאי מוזהר על השיתוף.
ובבן נח עיין מנ"ח כ"ו אות י"ט:
[8] דעת הרמב"ן
בהשגות ל"ת ה' דלאו זה שייך אף בד' עבודות, שהעובד בהשתחוייה וכיו"ב
עובר משום לא יהיה. והקשה על הרמב"ם אמאי לא כתב דמתחייב אף משום זה. ועיין
מנ"ח אות א' דהרמב"ם ס"ל דהחיוב בעובד ע"ז בד' עבודות הוא "אפילו
אינו מקבל לאלוה רק עובד ומשתחוה בלא האמנת אלהות ומ"מ חייב, א"כ זה
אינו בכלל לאו דלא יהיה לך, דלא יהיה לך הוא לאו באמונת אלהים זולתו יתברך, אבל (לא)
אם אינו מאמין כלל בעבודה זרה. אך התורה גזרה בעובד כדרך עבודתה או בארבע עבודות
דחייב בכל ענין, דסתמא כתיב וילך וישתחו או זובח, ועל זה חקרינן בש"ס מהיכא
נפקא לן אזהרה, דזה אינו בכלל לא יהיה לך כיון דאינו מאמין באל אחר כלל"
עכ"ל:
[10] זהו שנקרא הוא ית"ש
האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח
שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית' וכו'
ואף שהוא שם משותף לכל בעל כח שנמצ' בעולם וכל שרי מעלה ומטה נקראים אלקים. וכו' אמנם
כולם אין הכח שלהם מעצמם, רק ממה שקבע בהם הוא ית' כח וגבורה להיות מושלים וכו'.
לכן נקרא הוא ית"ש אלקי האלקים, וכן כתיב כי גדול ה' מכל האלהים. וגם העובדי
כוכבים קוראים אותו יתברך אלהא דאלהין ולכן נקראי' אלהים אחרי' ר"ל שאין הכח
שלהם מעצמם רק מכח הגבוה ממנו, והגבוה ממנו מושך ג"כ כחו מהכח שעליו. עד הבעל
כח האמיתי של כולם הוא ית"ש. (נפש החיים שער א' פ"ב ובהגה"ה שם):
[11] ואם מקבל אלהים
אחרים בדיבור או אומרו אלי אתה, דעת הרמב"ן דהוא גם בכלל הלאו הזה, אבל
ברמב"ם משמע דהוא מלאו דלא תעבדם. ואפ' דנחלקו לשיטתם אי לא יהיה הווה אזהרה
לכל צורת ע"ז, אמנם אפ' דאף הרמב"ם יודה שבדיבור עובר אף משום לא יהיה,
וצ"ע. ולמנ"ח ודאי דלא גרע מעבודה שלא כדרכה דעובר, וצל"ב:
[12] והוא נלמד ממצות
"ונקדשתי" וכו' (ספר מנחת חינוך מצוה כ"ו אות י"ג): ואין חילוק בלאוין אלו אם חייב
כרת מחויב או בכל ענין, דבלאוין דעבודה זרה צריך למסור נפשו אפילו בלאו שאין בו
מיתה כגון גיפוף: (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה