מקרא
שמות פרק ל
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר פרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן[1]:
(יב) כִּי כאשר[2] תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ ולא הזכיר בו זה דרך ציווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא לימדך שימנה עתה לשעה זו, וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם[3] אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לצורך הקרבנות הבאים לכפרה[4] לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף מכיון שאם ימנו ללא שקליהם יהיה בהם ח"ו נגף בִּפְקֹד אֹתָם לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר[5]:
(יג) זֶה השיעור ש -[6] יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר החוב המוטל עַל הַפְּקֻדִים הנמנים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לא יותר ולא פחות כמבואר לקמן[7] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש[8] עֶשְׂרִים גֵּרָה מטבע ובלשון הגמ' נקרא מעה של כסף[9] הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק:
(יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה ואם שקל העשיר יותר עובר בלאו הזה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט אם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, עובר בלאו הזה[10] מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים כסף כופר נפש מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת כדכתיב מאת אדנים למאת ככר ככר לאדן[11] אֹהֶל מוֹעֵד מזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה), וכסף פקודי העדה מאת ככר[12] וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: פ
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר כמין דוד גדול ולו ברזים או משפכים המריקים בפיהם מים[13] נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ בסיסו[14] נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ העולה משוך מעט לצידו כדי שלא לחצוץ בין המזבח לפתח אהל מועד[15] וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור[16]:
(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד להקטיר קטורת או להטיב הנרות או כל עבודת פנים יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ אפילו בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק ולא יכנסו לאהל מועד עדיין צריכה רחיצה[17]:
(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ כי בשמים גידולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו. אבל בשמים ראש מיני שרף אילן או דברים שמוציאין מן הקרקע[18] מָר דְּרוֹר י"א[19] שזהו מוס"ק הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו והצריך הכתוב להיותו דרור חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט וי"א[20] שהוא בושם הנוטף מאילן בלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר. ובלע"ז פיז"ם והצריך הכתוב שיהיה דרור כלומר כי כל אילן יש לו מקום גידולו בטבע ומובא למדינה אחרת ועמלים בו לגדלו שמה בתחבולות שהוא כמו בע"כ. אבל בכל התחבולות לא ייטב להתגדל כמו במקום גידולו בטבע וזהו משמעות מר דרור הגדל חפשי ולא בתחבולות חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם י"א[21] שקליפת עץ הוא וצריך שייקח מההוא שיש בו ריח וטעם ולא ההוא שרק כעץ וי"א[22] שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי[23] חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח משמעו תערובות מִרְקַחַת משמעו על האש כדרך מרקחת[25] מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם[26] שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה:
(כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת:
(כז) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:
(כח) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
(כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ כל הבא ליגע בהם יקדש ויזמן עצמו ובאי זה ענין ברחיצה, דוגמת הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו[27]:
(ל) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי:
(לא) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי למשוח את הכהנים ואת המלכים[28] לְדֹרֹתֵיכֶם:
(לב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ הסך או נתן משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת ולוקה עליו ובשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו שנס נעשה בו שיספיק לעולם שנאמר ממנו מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה[29] וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ העושה שמן המשחה כמעשה וכמשקל שעשה משה רבינו במדבר ולא הוסיף במשקל כל השמן או באחד מהסממנים ולא גרע במזיד חייב מלקות וכרת ובשוגג מביא חטאת קבועהשנאמר אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו והוא שיעשה אותו למשחה בו ואפילו לא אמר כן בפה אלא חישב כך בלב אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים או לכל כונה אחרת חוץ מלמשוח בו פטור ומותר ואם הוסיף על הסממנים או במשקלם או גרע ואפילו עשה כערך המשקל שעשה משה רק עשה חצי מהכמות או כפול מהכמות פטור[30] קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:
(לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר שאינו לא כהן ולא מלך[31] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: ס
נביא
ישעיהו פרק כד
א. הִנֵּה יְקֹוָק בּוֹקֵק הָאָרֶץ ה' מרוקן הארץ מיושביהָ, (גלות עשרת השבטים) וּבוֹלְקָהּ ומחריבה. וְעִוָּה פָנֶיהָ ויבהיל את חשובי הארץ, וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ יפזר יושביהָ - לגלות.
ב. וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלּוֶֹה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ כולם כאחד יוגלו מהארץ: המון העם כמו הכהן, העבד והשפחה כמו גם אדוניהם, הקונה כמו המוכר (שבדר"כ הקונה שמח והמוכר עצב), הלוה כמו גם המלווה (שבדר"כ המלווה מושל בלווה), הנושה- (המלווה דבר אחר חוץ מכסף) כמו זה שנושים בו.
ג. הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ הארץ תתרוקן, וְהִבּוֹז תִּבּוֹז והאוייב יקח הביזה ממנה. כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וגזירה היא מלפניו.
ד. אָבְלָה נשחתה הארץ, נָבְלָה הָאָרֶץ נפלה הארץ מכבודה, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל תבל - הארץ,(כפל לשון) אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ נכרתו כל גדולי וחשובי הארץ
ה. וְהָאָרֶץ חָנְפָה שלא נתנה הארץ פירותיהָ, והיתה, כמי שמחניף בדיבורו - וליבו בל עימו, (שהיתה מוציאה עשב, אך לא נותנת תבואה) תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ בגלל עוון יושביהָ, כִּי עבְרוּ תוֹרֹת, חָלְפוּ חֹק כי יושבי הארץ עברו על תורת ה', והחליפו את חוקי ה' בחוקים אחרים, הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם בטלו את התורה, שקבלוה בברית לעולם לפני ה'.
ו. עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ בגלל שבועת שווא שנשבעו לשקר כלתה הארץ ונחרבה. וַיֶּאְשְׁמוּ ישְׁבֵי בָהּ ונהיתה שממה - מהיושבים בה. עַל כֵּן חָרוּ ישְׁבֵי אֶרֶץ לכן, נשרפו יושבי הארץ, וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר ונשארו אנשים מעט.
ז. אָבַל תִּירוֹשׁ נשחתו הענבים (לעשות מהם יין) אֻמְלְלָה גָפֶן נשחתה הגפן, נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב נאנחו מצער, האנשים שתמיד שמח ליבם מהיין הטוב.
ח. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים התבטלה השמחה שהיו שמחים עם תיפוף התופים. חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים הפסיקה קול השמחה של העליזים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר התבטלה השמחה שהיו שמחים עם ניגון הכינור.
ט. בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן לא ישתו עוד יין, להרבות השמחה בזמן השירה, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו שמרוב הצרות, היין יהיה מר בפיהם.
י. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ אחר שתשבר הקריה (העיר) - תקָרֵא: קרית תוהו - עיר שוממה. סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא סוגרו הבתים (כי נחרבו) - ולא יבואו עוד בהם.
יא. צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת יצעקו ברחובות על שחסר להם היין, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה כל שמחה, נהפכה להם לחושך וצרה.(ערבה - מלשון עֶרֶב וחושך) גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ השמחה גלתה מהארץ.
יב. נִשְׁאָר בָּעִיר שַׁמָּה רק השממה נשארה בעיר, וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר הַשְׁאִיָּה - השממה, גרמה לכך, שכל שערי הערים - היו מוכים ונתוצים.
יג. כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כי כך יהיה מספר הנשארים מבנ"י - בגלות, כְּנֹקֶף זַיִת - כמו מספר הגרגירים המועט, שנשאר בראש הענפים בעץ הזית - שמשאיר הנוקף (הפועל שמוריד הזיתים מהעץ)כְּעֹלֵלֹת אִם כָּלָה בָצִיר וכמו מספר העוללות שנשארים בגפן, כשכלה זמן הבציר.
יד. הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ ואלו שישארו, הם אלו שישאו קולם וישמחו בבוא הגאולה העתידה, ובמפלת הגויים - בירושלים. בִּגְאוֹן יְקֹוָק צָהֲלוּ מִיָּם כשה' יראה את גאוותו וגדולתו על הגויים - ישמחו יותר ממה ששמחו בנפילת מצרים בים סוף.
טו. עַל כֵּן היות והבטחתי לגאול אתכם, בָּאֻרִים כַּבְּדוּ יְקֹוָק אתם היושבים בעמקים, מפחד האוייב, כַּבְּדוּ ושבחו את ה', בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וכן אלו שגלו לאיי הים - כַּבְּדוּ ושבחו את ה',
כתובים
דברי הימים א פרק יב
דוד ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת והוא נתן לו את העיר צקלג כפי שמובא בספר שמואל א' פרק כ"ז ושם באו לו מבנימין גיבורים המובאים להלן
(א) וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל דָּוִיד לְצִיקְלַג עוֹד עָצוּר כשהוא היה נחבא מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה: (ב) נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מזוינים בקשת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים ששולטים בשני ידיהם באופן שווה לירות בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי מקרובי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן אע"פ שרוב בני בנימין היו אטרי יד: (ג) הָרֹאשׁ עמד בראשם אֲחִיעֶזֶר וְיוֹאָשׁ בְּנֵי הַשְּׁמָעָה הַגִּבְעָתִי ויזואל וִיזִיאֵל וָפֶלֶט בְּנֵי עַזְמָוֶת וּבְרָכָה וְיֵהוּא הָעַנְּתֹתִי: (ד) וְיִשְׁמַעְיָה הַגִּבְעוֹנִי גִּבּוֹר בַּשְּׁלֹשִׁים הוא היה בגיבור בשרים וממונה עליהם וְעַל הַשְּׁלֹשִׁים: (ה) וְיִרְמְיָה וְיַחֲזִיאֵל וְיוֹחָנָן וְיוֹזָבָד הַגְּדֵרָתִי: (ו) אֶלְעוּזַי וִירִימוֹת וּבְעַלְיָה וּשְׁמַרְיָהוּ וּשְׁפַטְיָהוּ החריפי הַחֲרוּפִי: (ז) אֶלְקָנָה וְיִשִּׁיָּהוּ וַעֲזַרְאֵל וְיוֹעֶזֶר וְיָשָׁבְעָם הַקָּרְחִים שהיו מבני קרח: (ח) וְיוֹעֵאלָה וּזְבַדְיָה בְּנֵי יְרֹחָם מִן הַגְּדוֹר: (ט) וּמִן הַגָּדִי משבט גד נִבְדְּלוּ מאת שאול ללכת אֶל דָּוִיד לַמְצַד למצודה שנמצאת מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא למודים לצאת בצבא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח מיני מגנים וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם ומראה פניהם מפחידים כמו אריה וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר וקלים היו במרוצתם על ההרים כמו צבי הבורח מהצייד: ס (י) עֵזֶר הָרֹאשׁ עֹבַדְיָה הַשֵּׁנִי אֱלִיאָב הַשְּׁלִשִׁי: (יא) מִשְׁמַנָּה הָרְבִיעִי יִרְמְיָה הַחֲמִשִׁי: (יב) עַתַּי הַשִּׁשִּׁי אֱלִיאֵל הַשְּׁבִעִי: (יג) יוֹחָנָן הַשְּׁמִינִי אֶלְזָבָד הַתְּשִׁיעִי: (יד) יִרְמְיָהוּ הָעֲשִׂירִי ס מַכְבַּנַּי עַשְׁתֵּי עָשָׂר: (טו) אֵלֶּה מִבְּנֵי גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן החלש שבהם יכול לרדוף מאה וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף והגיבור אפילו אלף וכאן נתקיים הפסוק בפרשת בחוקותי ורדפו מכם חמשה מאה וכו':
משנת ההלכה
חיתוך דבר גוש בסכין
א. בשר חם שהיד סולדת בו בין אם הוא בכלי ראשון כלומר שעדיין הוא בתבנית שאפוהו בו או בסיר שבישלו בו. ובין אם הוא בכלי שני כלומר שהעבירו את הבשר לצלחת. וחתכוהו בסכין חלבי בן יומו, כל החתיכה נאסרה אם אין ששים כנגד מקום הסכין שנגע בבשר.
ב. אמנם במקום צורך גדול אפשר להקל אם הניח את הבשר בכלי שני אפילו אין ששים אבל חייב להסיר ממנו בכדי נטילה. אבל אם היד נכוית בו אפילו בכלי שלישי חייב שיהיה פי ששים מהסכין.
ג. סכין חמור יותר משאר חם בחם משום "דוחקא דסכינא". כלומר שחיתוך הסכין דוחק את מקום החתך ועל ידי כן מתפשט הטעם בכל החתיכה ולכן אם חתכו לחם חם חלבי בסכין של בשר, נאסר הלחם עד ששים אע"פ שהלחם הוא יבש, משום שע"י דוחקא דסכינא מתפשט האיסור בכל הלחם עד ששים.
ד. אם יש ששים כנגד הסכין, יש מחלוקת הפוסקים אם צריך להסיר כדי נטילה או סגי בקליפה או שאין צריך כלום. ולכן לכתחילה צריך להסיר כדי נטילה משני צדדים, מחמת השמנונית שבסכין ולפחות כדי קליפה. ובדיעבד אם לא הסיר כלום ובישל את הבשר או הלחם, מותר הכל כיון שהיה ששים בבשר כנגד הסכין. ואם אפשר יסיר כדי נטילה אחרי הבישול ולפחות כדי קליפה. ואם אינו יכול לקלוף אחרי הבישול הכל מותר.
ה. גם אם היה ברור שהסכין היה נקי ולא היה שמנונית על גביו, אסור עד ששים. וצריך ג"כ שיסיר כדי קליפה במקום החתך.
ו. כשידוע לו בבירור עד כמה חתך בשטח הסכין אינו צריך ששים אלא כנגד אותו שטח של הסכין אבל מן הסתם ודאי הדרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' כנגד כל הסכין אבל אין צריך לשער כנגד הקת.
ז. אם חתך בשר חם בסכין חלבי שאינו בן יומו, הסכין אינו אוסר אלא כדי קליפה. ולכתחילה יש להחמיר בכדי נטילה משום השמנונית. והסכין צריך הגעלה להתירו בחלב או בבשר. ולשאר דברים הסכין מותר מעיקר הדין אלא שמנהג האשכנזים שלא להשתמש בו אפילו לשאר דברים.
ח. חתך בשר צונן, צריך לקלוף את הבשר כיון שיש שמנונית על הסכין ויש "דוחקא דסכינא". ובהפסד מרובה מספיק נקוי ושפשוף.
ט. חתך בשר צונן רך, מספיק הדחה. וכן אם היה ברור שהסכין היה נקי בלא שמנונית, וכגון שניקהו היטב בשפשוף על ידי ליפת מתכת וכדומה מספיקה הדחה.
[1] חזקוני
[2] ת"א
[3] רבינו בחיי
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] ת"י
[7] הכתב והקבלה
[8] רמב"ן
[9] ת"א
[10] רמב"ן
[11] רשב"ם
[12] רמב"ן
[13] רש"י
[14] ת"א
[15] אבע"ז
[16] רמב"ן
[17] רש"י
[18] רשב"ם
[19] רמב"ם אבע"ז
[20] רמב"ן ע"פ רבינו בחיי
[21] רש"י
[22] רמב"ן
[23] רמב"ם כלי המקדש פ"א ה"ג
[24] רמב"ן
[25] העמק דבר
[26] רמב"ן ועיין בהעמק דבר שלא כל המינים שוים בקליטתם את השמן ויש נצרך הרבה אש ויש מעט ע"כ בשעת הרקח של הרבה מינים יחד יש להזהר להסיר איזה מין בשעת רבוי האש. וכן יש עוד הרבה זהירות וזהו מעשה רוקח. שידע טבע כל מין איך הוא נרקח
[27] חזקוני
[28] רבינו בחיי
[29] אלה המצוות לא תעשה פד
[30] אלה המצוות לא תעשה פג
[31] רש"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה