מקרא
שמות פרק כח
(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן[1] ולפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ כמו מציץ מן החרכים[2] וי"מ שנקרא ציץ מכיון שהיה כמין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל[3] טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם היינו מלבד העיקר שהם המילים קודש לה' היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה[4] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כותב עליו שני שורות קודש לה', קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות[5]:
(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת הטס מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף, והיה צונף במצנפת בגובה הראש כנגד המוח ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף, ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן, והנה המצנפת מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד העורף, והציץ כנגד מאוזן לאוזן על מצחו וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת פתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת, ויהיה הפתיל על המצנפת אחורי אזניו כנגד העורף אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל[6] ואמצע הראש מגולה[7]וי"א שהיה צונף ומכסה כל הראש[8] יִהְיֶה הציץ[9]:
(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק להזכירו לפני הקב"ה שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם[10]:
(לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ עשה אותם משבצות משבצות וכולם של שש[11] וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם תעשהו עם ציורים[12]:
(מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת[13] תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת לפי שהמגבעות על הראש צריכים יפוי נאה ביותר[14]:
(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כשתקים את המשכן[15] אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם בשמן המשחה וּמִלֵּאתָ לשון שלמות, כי הזר אשר יקרב לעבוד את עבודת המלכות, הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשותה, הנה ידו שלימה וראויה לכל העבודות והמלאכות[16] אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:
(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן שמונה בגדי הכהונה שהזכיר מתחילת הפרשה ועד כאן שהם חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסי בד וְעַל בָּנָיו ארבעה בגדי כהונה בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ שהרי כהן גדול ששמש בפחות משמונה או כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה הרי נקרא מחוסר בגדים ואם עבד עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים כזר ששמש[17] חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: ס
שמות פרק כט
(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר לחטאת וְאֵילִם שְׁנַיִם אחד לעולה ואחד לשלמים[18] תְּמִימִם:
(ב) וְלֶחֶם אפוי בתנור קרוי לחם[19] והיה חלוט ברותחין קודם אפיה ומטוגן במחבת אחר אפיה[20] מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן ונאפות בתנור ללא טיגון ובלא חליטה ברותחין[21] וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן ונילושות בלא שמן[22] ואח"כ נאפות ונמשחות בשמן[23] עשר מכל מין ומין[24] סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם אל חצר המשכן ביום הקמתו[25]:
(ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם כלומר בטבילת כל הגוף[26]:
(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן ואם היתה המשיחה בכל הראש תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית[28]:
(ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אל פתח אוהל מועד[29] וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת אבל לא משח אותם בז' ימי המילואים[30]:
(ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם את בניו אַבְנֵט ותחגור ל - אַהֲרֹן כמו ל - וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לבני אהרון לָהֶם מִגְבָּעֹת אבל אהרון כבר צנוף במצנפת[31] וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו:
נביא
ישעיהו פרק כא
א. מַשָּׂא מִדְבַּר יָם נבואה על בבל, היושבת במדבר, ממערב (מים)למדי ופרס - הבאים עליה למלחמה. כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף כשיחלוף ויבוא עליהם האוייב (מדי ופרס), יעלה אבק, כמו האבק שעולה בזמן סופה בנגב. מִמִּדְבָּר בָּא מדרך המדבר יבוא האוייב, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה המדבר נקרא מקום נורא.(שהוא מקום נחשים ועקרבים)
ב. חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי נבואה קשה נראתה לי על בבל, הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד, וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד בבל שבגדו ושדדו את העמים - יבגדו וישדדו אותם, עֲלִי עֵילָם עלו על בבל, אנשי עילם ! צוּרִי מָדַי שימו מצור על בבל, אנשי מדי ! כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי כל האנחות שנאנחו העמים - מעול בבל, כעת במפלת בבל- יופסקו.
ג. עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה רעדה וחרדה אחזה במותני אנשי בבל, צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה כאבים אחזו באנשי בבל - כצירי היולדת. נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נתעקם גופי מהשמועה על פורענות בבל.נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת נבהלו, מלראות את הפורענות.
ד. תָּעָה לְבָבִי ליבי הלך ותעה,(שלא ידע מה לעשות מרוב צער.) פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי חרדה גדולה הפחידה אותי, אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי את הלילה שחשק בלשאצר - לעשותו בשמחה גדולה על נצחונו על מדי וחיזוק מלכותו,שָׂם לִי לַחֲרָדָה הפך ה' לחרדה גדולה (מהכתב שכתב המלאך בכותל ההיכל, חרד מאד על הכתב ההוא כמו שכתוב: "אדין מלכא זיווהי שנוהי ורעיונוהי יבהלוניה וקטרי חרציה משתריין וארכובתיה דא לדא נקשן") ובלילה ההוא, נהרג בלשאצר ונכבשה בבל ומלך בה דריוש כמפורש בדניאל.
ה. עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן, צָפֹה הַצָּפִית, אָכוֹל שָׁתֹה שבלֵיל המשתה שעשו בלשצאר ושריו, העמידו שומרים לצפות, שלא באים עליהם מדי ופרס,קוּמוּ הַשָּׂרִים, מִשְׁחוּ מָגֵן והיו אומרים לשרים: קומו לצחצח המגנים למלחמה.
ו. כִּי כֹה אָמַר אֵלַי יְקֹוָק, לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד שהצופה שהעמידו, יגיד את אשר יראה.
ז. וְרָאָה רֶכֶב שבא עליהם. צֶמֶד פָּרָשִׁים זוג פרשים שרוכבים על הרכב. רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל רוכבים על חמור וגמל, וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב הקשיב ברוב קשב, לשמוע את המון העם הבאים להלחם עליהם.
ח. וַיִּקְרָא אַרְיֵה הצופה יקרא: הנה מגיע האריה, (מדי ופרס) עַל מִצְפֶּה ועומד האריה על המצפה, לראות היכן טרפו. יְקֹוָק ה' ! קורא ישעיהו, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת ביום ובלילה אני עומד ומצפה, מתי יבואו חיל מדי ופרס, ויחריבו את בבל - שהרעו לישראל.
ט. וְהִנֵּה זֶה בָא, רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים והנה, הגיע חיל האוייב, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל וְכָל פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ שִׁבַּר לָאָרֶץ וענה המלאך הדובר אל ישעיהו: נפלה בבל,ואף הע"ז שבתוכה - נשברו ונפלו לארץ
י. מְדֻשָׁתִי בבל תהיה מדושתי - כתבואה שדשים אותה, וּבֶן גָּרְנִי התבואה שבגורן, שדשים אותה. אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם:
יא. מַשָּׂא דּוּמָה נבואה על אנשי דּוּמָה (דומה - אחד מ - 12 בני ישמעאל), אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר קול הנבואה קורא, שמשעיר תבוא עליהם הרעה, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל אנשי דומה, ישאלו השומרים בעיר: מה היה הלילה, האם בא האוייב ?
יב. אָמַר שֹׁמֵר ויענה להם השומר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אמנם הגיע הבוקר, אך הלילה שוב יבוא ונצטרך לשמור, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ אם תבקשו לשאול שוב - שאלו, שֻׁבוּ אֵתָיוּ שובו ובואו מחר לשאול שוב.
יג. מַשָּׂא בַּעְרָב נבואה על אנשי ערב,(מבני קֵדָר) בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים שיירות אנשי דדן, שהיו עוברים בערב, ילונו ביער של ערב, כי אהליהם חרבו.
יד. לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם הביאו מים לפני אנשי ערב הגולים מקומם,יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד אנשי תימא, קדמו בלחם, את פני גולי ערב.
טו. כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ כי נדדו מארצם מפני החרב שבאה עליהם, מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה מפני החרב שפשטה בארצם, וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה ומפני קשתות האוייב הדרוכות ומוכנות לירי. וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה ומפני המלחמה החזקה.
טז. כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֵלָי, בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר בעוד שנה מזמן נבואתי זו,(כשני שכיר - זמן מדויק - כשכיר המדייק בזמן שכירותו) וְכָלָה כָּל כְּבוֹד קֵדָר יכלו כל אנשי ערב, מבני קדר.
יז. וּשְׁאָר השארית, מִסְפַּר קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי קֵדָר יִמְעָטוּ מספר בעלי הקשת בקדר - ילך ויתמעט, כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר וגזירה היא מלפניו!
כתובים
דברי הימים א פרק י
ניתן ללמוד פרק זה בהרחבה בשמואל א' פרק ל"א
(א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל וַיָּנָס אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ אצל שאול הספר מספר על מפלתו ואצל דוד רק על גבורותיו וזאת כי ספר זה הוא למלכי יהודה: (ב) וַיַּדְבְּקוּ רדפו עד שתפסו פְלִשְׁתִּים אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל: (ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אחרי שמתו בניו עַל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת שהיו אנשים שהיו מורים היכן לירות בקשת וַיָּחֶל מִן הַיּוֹרִים כי הוא לא היה רובה קשת אלא בנו יונתן היה והוא כבר נפל במלחמה והוא פחד שהם יתעללו בו: (ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ בִי לייסרני בייסורי ביזיון וְלֹא אָבָה הסכים נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד כי הוא פחד מה' לשלוח יד במלך ישראל ס וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ להמית את עצמו ונעשה גוסס עד שהנער העמלקי גמר את מיתתו: (ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל הַחֶרֶב וַיָּמֹת: ס (ו) וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכָל בֵּיתוֹ כל אנשיו יַחְדָּו מֵתוּ: (ז) וַיִּרְאוּ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּעֵמֶק יזרעאל שהיה סמוך למקום המלחמה כִּי נָסוּ אנשי ישראל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ את עָרֵיהֶם וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם: ס (ח) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁטמלשון להפשיט מבגדיהם אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ: (ט) וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ שאותה כרתו מהגוף וְאֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם כהני העכו"ם וְאֶת הָעָם: (י) וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ פרט זה הוסיף עזרא ולא מובא בספר שמואל ששם מוזכר שרק תקעו את גויתו בחומת בית שן תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן: ס (יא) וַיִּשְׁמְעוּ כֹּל יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: (יב) וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיִּשְׂאוּ אֶת גּוּפַת שָׁאוּל ללא ראשו שנשאר בבית דגון וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה ליבש גלעד וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה בְּיָבֵשׁ וַיָּצוּמוּ שִׁבְעַת יָמִים והסיבה שהתעסקו בו כי הם זכרו את מה שהוא עזרם כשבא עליהם נחש העמוני ורצה שהם יעקרו את עין ימין כדי לכרות עמהם ברית עיין בספר שמואל א' פרק י"א: (יג) וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיקֹוָק שלא חיכה לשמואל 7 ימים עד בואו עַל דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר שלא שמר למחות את עמלק וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ אצל האשה בעלת האוב עיין שמואל א' כ"ח: (יד) וְלֹא דָרַשׁ בַּיקֹוָק עמ"ש בספר שמואל א' פרק כ"ח וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי: פ
משנת ההלכה
דוגמאות מעשיות
א. בשר שנפל לסיר שמתבשל בו מרק מוקרם בשמנת אם אין פי ששים מהבשר הכל נאסר ואם יש פי ששים הבשר אסור והמרק מותר.
ב. גם כשנפל הבשר לאחר שהסתיים הבישול דינו כנ"ל כל זמן שחום הסיר הינו יס"ב (45 מעלות).
ג. וכן להיפך אם נפלה חתיכת חמאה לתוך סיר "גולש" בין אם היה על האש ובין אם הועבר מהאש הרי נאסר הכל אלא אם כן יש פי ששים במה שבסיר כנגד החמאה שאז הכל מותר אלא אם כן החמאה לא נמסה שאז החמאה אסורה.
ד. אם מזג מהסיר את ה"גולש" לתוך קערה ונפל לתוכו חמאה הכל מותר מכיון שהקערה הינה כלי שני (ואע"ג שצריך קליפה מכיון שאי אפשר לקלוף הכל בטל).
ה. ואם עירה מסיר המרק בשמנת הנ"ל לתוך קערה ונפל לתוכו בשר המרק מותר והבשר צריך קליפה ובמקום הפסד מרובה מותר ללא קליפה.
ו. אם שאב במצקת מהסיר ומזגו תוך קערה ונפל לתוכו בשר או חלב אם בשעה ששאב היה הסיר על האש דינו ככלי ש הנ"ל ואם לא היה הסיר על האש דינו ככלי שלישי שיבואר להלן.
ז. אם התבשיל שבקערה כלומר הגולש או מרק השמנת חם בחום שהיד נכוית בו דינו ככלי ראשון והכל אסור.
ח. אם מזג מסיר המרק החלבי ישירות על הבשר המונח בקערה והבשר היה קר או אפילו חם אבל לא בחום שהיס"ב הבשר נאסר כדי קליפה והמרק מותר מכיון שכמות הבליעה של כדי קליפה בטל בו בששים.
ט. וכן אם מזג מסיר הגולש ישרות על חתיכת גבינה הגבינה אסורה כדי קליפה והגולש מותר.
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] וכן ראינו צורת הציץ בס' מ"ע שראהו בפועל ממש. העמק דבר.
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן לעיל פסוק לא
[7] רמב"ן לקמן פכ"ט פס' ז
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רשב"ם
[11] רש"י
[12] ת"י
[13] רמב"ן לעיל פסוק לא
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] רמב"ן
[17] רבינו בחיי
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם
[20] והיא חלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק, ואחר חליטתה אופה אותה בתנור, ואחר אפייתה מטגנה במחבת, שהוא כלי שהיה במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן, ולא היה לו שפה סביב, כמנהג הכלים, ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה, שאילו היתה רכה היתה נשפכת מהמחבת. וגם היתה קשה לאחר אפייתה, שמתוך שאינו יכול לשים שמן הרבה במחבת שלא ישרף, היה האור שורף את השמן והחלה ונהיית קשה. רא"ם
[21] רא"ם
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רא"ם
[24] רשב"ם
[25] רש"י
[26] רש"י
[27] רש"י
[28] רמב"ן
[29] רש"י
[30] העמק דבר
[31] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה