מקרא
שמות פרק כח
(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט נקרא משפט מכיון שבו מודיע משפטם של ישראל שמכוסים מעיני הדיינים וסדרי מלחמותיהם אם יצאו למלחמה ואם ינצחו ומכפר על הדיינים שקלקלו דיניהם[1] מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב בציוריםכְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד באותם הציורין של מעשה אפוד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ אורג בגד מעשה חושב מן התכלת ומן הארגמן ותולעת שני ושש, והיה לוקח חוט אחד של זהב ונותנו על ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחד, וכן היה עושה חוט אחד של זהב עם ששה של ארגמן וחוט אחד של זהב עם ששה של פשתן, וזהו שכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, עשרים ושמונה חוטין שכתוב (שמות לט, ג) וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מלמד שחוט של זהב כפול בתוכם[2]:
(טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל כלומר יהיה רבוע אחר שנכפל[3] זֶרֶת הוא מידה כשיעור רחוק אגודל מן אצבע קטנה באצבעות מפוזרות[4] אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ אורכו של חושן שתי זרתות ורוחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע[5]:
(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ גומות להושיב את האבנים[6] מִלֻּאַת אֶבֶן[7] אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן קבועים בו ארבעה טורים אבן וכל אבן ואבן היה מרובע, ומפתח שמות שנים עשר שבטים על שתים עשרה אבנים ומלבד שנים עשר שבטים שהיו כתובים על שתים עשרה אבנים הללו היו כתובים שמות האבות אברהם יצחק יעקב ושבטי ישורון כסדר הזה טוּר אֹדֶם האותיות ראובן והאות א' על אודם פִּטְדָה שמעון והאות ב' על פטדהוּבָרֶקֶת לוי והאותיות רה"ם על ברקת ביחד השם אברהם[8] הַטּוּר הָאֶחָד:
(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ יהודה י' על נופך סַפִּיר יששכר צ' על ספיר וְיָהֲלֹם זבולן ח' על יהלום[9]:
(יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם דן ק' יע"ק על לשם שְׁבוֹ נפתלי ב' על שבו וְאַחְלָמָה גד שבט"י על אחלמה[10]:
(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ אשר יש"ר על תרשיש וְשֹׁהַם יוסף ו"ן על שוהם וְיָשְׁפֵה בנימין על ישפה הרי לך בכל אבן ואבן ששה אותיות להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בשנים עשר שבטים[11] מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו לשון במלואותם כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר[12]:
(כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כשיקדישום המתנדבים יהיה הקדשם לשם כך שיכתבו עליהם שמות השבטים[13] שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם כסדר תולדותם היינו כסדר לידת האמהות לאה בלהה זלפה רחל[14] פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ כן המפתח יפתח את האבן של כל אחד מהם על שמו, ולא יחליף לא האבן ולא הכונה מזה לזה[15] תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:
(כב) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ אף אלו יהיו מאחיזין לחשן שבהם יהיה תלוי באפוד והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות גַּבְלֻתשתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן שכל גבול לשון קצה מַעֲשֵׂה עֲבֹת מעשה קליעה[16] זָהָב טָהוֹר:
(כג) וְעָשִׂיתָ עַל בשביל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד[17]:
(כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב הן השרשת גבלת האמורים למעלה[18] עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית וְנָתַתָּה את המשבצות עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אחת בזו ואחת בזו נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי אֶל מוּל פָּנָיו של אפוד שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל אלא בעבר העליון שכלפי החוץ[19] ועי"כ ייסגר כפל האפוד שהיה מונח כלפי מעלה[20]:
(כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב אחרות וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ התחתונה[21] אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה בצד שכלפי פנים[22]:
(כז) וְעָשִׂיתָ עוד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו בצד אחוריו של כה"ג בקצות התחתונות של כתפות המחוברות מול שפתו העליונה של אפוד שהוא פניו של אפוד, היינו ממול פניו[23] לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ סמוך למקום חבורן באפוד מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד למעלה מן החגורה מעט[24]:
(כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו התחתונות אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד הנתונות בשולי כתפות האפוד אחורי הכהן הגדול בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת שפת החשן התחתונה[25] דבוק עַל אל[26] חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה[27]:
(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם[28]:
(ל) וְנָתַתָּ אֶל בתוך הכפל שב - חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב שם המפורש בן שבעים ושתים אותיות[29] וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות[30] עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: ס
(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ונחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד[31] הָאֵפוֹד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת ללא שום מין אחר:
(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ כלומר המקום בו מכניס הצואר בְּתוֹכוֹ באמצעיתו למעלה שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג משעת אריגתו יהא פיו עשוי באמצע הבגד ולא יתפור ואח"כ יקרע לעשות לו צוארון[32] כְּפִיכפה שמכניסים בו צואר תַחְרָא שריון[33] יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ ואם קרעו לוקה[34]:
(לג) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב י"א שבין כל שני פעמונים תלוי רימון[35] וי"א שעשה רימון ובתוכו פעמון והפעמון לא היה נראה כלל ונועד הפעמון לקרקש ולהשמיע קול[36]:
(לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלין, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלושים וששה מצד אחר[37]:
(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ שפעמוני זהב נוקשין ומכין זה לזה אעפ"י שבליטת הרימונים ביניהם (לדעה הראשונה לעיל). ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הקב"ה ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם [38] בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת[39]: ס
נביא
ישעיהו פרק יט
טז. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים חלשים כנשים. וְחָרַד וּפָחַד, מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו ירעדו מפחד - יד ה', המונפת עליהם - להכותם.
יז. וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה דבר מפלת חֵיל סנחריב מלך אשור - ע"י המלאך, באדמת יהודה, לְמִצְרַיִם יביא את מצרים להבין, שמפלתם לפני אשור היתה מגזירת ה' ולא במקרה, לְחָגָּא וישבר ליבם מרוב פחד מה' ית'.
כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד כל זמן שיזכירו מפלת אשור ביהודה - יגרום להם לפחד מה' ית', מִפְּנֵי עֲצַת יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו מהמחשבה שחושב ה' על מצרים.
יח. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַיְקֹוָק צְבָאוֹת תושבי חמש ערים במצרים, מהשבויים שישובו לארצם[40], יאמינו בַּה', ידברו בלשון הקודש וישבעו בשם ה',עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת עד כדי כך, שאם אחת מהערים, לא יקבלו את אמונת ה' על עצמם - תהרס העיר ההיא.
יט. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיְקֹוָק בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיְקֹוָק יבנו במצרים מזבחות ומצבות (מצבה - אבן אחת) - להקריב בהם לה' ית'.
כ. וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיְקֹוָק צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם המזבח והמצבה, יהיה לאות ולעדות, שעובדים הם - לה' ית', כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק מִפְּנֵי לֹחֲצִים, וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם וכשיצעקו לה' - ישלח להם ה' מושיע ורב - מושיע גדול וחזק - להושיעם.
כא. וְנוֹדַע יְקֹוָק לְמִצְרַיִם בישועות שיעשה למצרים מפני אוייביהם, יִוָדַע ויתגדל שם ה' במצרים, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיְקֹוָק וְשִׁלֵּמוּ ויעשו לה' קרבנות, ידרו לפניו נדרים וישלמו את נדריהם.
כב. וְנָגַף יְקֹוָק אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא ה' יכה במצרים, ואח"כ ירפא את השבר שעשה, כדי שיכירו, כי ה' - הוא המכה והמרפא. וְשָׁבוּ עַד יְקֹוָק וְנֶעְתַּר לָהֶם ישובו בתשובה לה' - ויקבל תשובתם, וּרְפָאָם וירפא את שברם.
כג. בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה תהיה דרך כבושה וסלולה, מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה -בין מצרים לאשור,(שהנותרים ממחנה אשור, אחר הכאת המלאך את חֵיל אשור, יכירו גם הם את ה' - ויַחְבְּרוּ למצרים) וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם -בְּאַשּׁוּר ילכו תמיד בדרך הסלולה - ממצרים לאשור, וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר ויעבדו מצרים עם אשור - את ה' !
כד. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר - בנ"י יהיו האומה השלישית (בנוסף למצרים ולאשור) שיעבדו את ה', בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ - ותהיה להם (לבנ"י) - ברכה בארץ, יותר משאר העמים.
כה. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק צְבָאוֹת לֵאמֹר אשר ברך אותם (את בנ"י), בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם שבחרתי בם במצרים היות עמי, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר ומבורכים אשור שהם מעשה ידי, והכירו בי לעָבְדִי. וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל וישראל שהם נחלתי.
ישעיהו פרק כ
א. בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בשנה שבא תרתן לכבוש את אשדוד, בִּשְׁלֹח אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר סרגון הוא סנחריב. וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ:
ב. בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר: לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ ציוה ה' את ישעיהו, שיתיר את שקו שלבש באבילותו על גלות 10 השבטים, וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ ושיחלוץ הנעליים מרגליו, וַיַּעַשׂ כֵּן, הָלֹךְ, עָרוֹם וְיָחֵף וכך הלך, בבגדים קרועים ובלויים, כאילו הוא ערום, ויחף.
ג. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ והליכה זו, לאות, שבסוף שלוש השנים, יכבוש אשור את מצרים ואת כוש, וכך ילכו לפני שוביהם.
ד. כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ, נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף, וַחֲשׂוּפַי שֵׁת וילכו כך, שערוותם מגולה, (שיגלו בבזיון גדול) עֶרְוַת מִצְרָיִם (וכך גם כוש)
ה. וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ וישראל ישברו ויתביישו, מִכּוּשׁ מַבָּטָם על שהיו מביטים בכוש שיעזרו להם, וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם - ועל שהיו מתפארים בבטחון גדול, על עזרת מצרים.
ו. וְאָמַר ישֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא יושבי א"י (שנמצאת בגבול הים) הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ, אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר הנה, כך עלה בגורלם של מי שהיינו מביטים בו(כוש ומצרים)-שיעזרנו מפני אשור, וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ וא"כ כיצד אנו נוכל להנצל מאשור.
כתובים
דברי הימים א פרק ט
(לג) וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פטירים פְּטוּרִים שהיו פטורים מכל מלאכה כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה ללמד את מלאכת השיר והמוסיקא: (לד) אֵלֶּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם לְתֹלְדוֹתָם שהראשות הייתה עוברת בירושה רָאשִׁים אֵלֶּה יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִָם בימי נחמיה בתחילת זמן בית שני: פ (לה) פסוק זה נאמר לעיל בהזכירו מי משבט בנימין ישב בירושלים ומי בגבעון ומכיוון שבא לספר על המלכות הבאה הלא היא של דוד הבאה אחרי שאול, התחיל לספר שוב מתחילת הייחוס של שאול וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן שר של גבעון ושמו יעואל יְעִיאֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה: (לו) וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב וגם הם היו בני אבי גבעון והם גרו בגבעון: (לז) וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וּזְכַרְיָה וּמִקְלוֹת: (לח) וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת שִׁמְאָם וְאַף הֵם נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִַם עִם אֲחֵיהֶם שלפעמים הם גרו עם אחיהם בגבעון ולפעמים הם גרו עם אחיהם בירושלים: ס (לט) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל הוא איש בושת שמלך תחת שמואל והוא ישוי שמובא בספר שמואל א'[41]: (מ) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל זהו מפיבושת וּמְרִי בַעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה: (מא) וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַחְרֵעַ: (מב) וְאָחָז הוא בן מיכה הוֹלִיד אֶת יַעְרָה וְיַעְרָה הוֹלִיד אֶת עָלֶמֶת וְאֶת עַזְמָוֶת וְאֶת זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת מוֹצָא: (מג) וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא וּרְפָיָה בְנוֹ של בנעא אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ: (מד) וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל: פ
משנת ההלכה
כלי ראשון, שני, שלישי, עירוי, ודבר גוש, יסודות והגדרות
כלי ראשון ועירוי כלי ראשון
א. כלי ראשון הינו מאכל שנמצא בכלי שהתבשל על האש או כל גוף חימום אחר אפילו אם כעת אינו על האש אלא הוסר מהאש ועדיין היד סולדת בו, ודינו של מאכל זה שמבשל את שפולט ובולע כל מה שנופל לתוכו ולפיכך חלב או בשר שנפלו לכלי ראשון מהמין הנגדי אוסרים ונאסרים
ב. עירוי כלי ראשון הינו כשמערה מהכלי הנ"ל ישירות על מאכל שאין היד סולדת בו ודינו של עירו שמפליט ומבליע כדי קליפה כלומר שהמאכל עליו עירו בלע ממה שעורה עליו כמות של כדי קלפה וכן המאכל עצמו שאותו עירו בולע מהמאכל התחתון כדי קליפה
כלי שני ועירוי כלי שני
ג. כלי שני הנו הכלי שעירו לתוכו מאכל אשר היה בכלי ראשול לדוגמא קערה שעירו לתוכה ישירות מהסיר שהיה ל האש נחשבת לכלי שני ודינו נחלקו הפוסקים
ד. דעת הפר"ח (ס”ק ה) שכל חום שהיד סולדת בו מפליט ומבליע אבל הש"ך (בנקודות הכסף) חולק וסובר שאין לאסור כולו בכלי שני. ואינו מבליע אלא כדי קליפה. ודעת הרמ"א שאינו מבליע ומפליט כלל ולכתחילה חוששים אנו להחמיר ובדיעבד במקום הפסד מקילים ובאיסור דרבנן מילי אף בלא הפסד ויבואר להלן.
ה. עירוי כלי שני דינו ככלי שני
ו. אמנם אם הכלי שני חם מאד בחום כ"כ שהיד נכוית בו מבשל אפילו בכלי שני ודינו ככלי ראשון.
כלי שלישי והלאה
ז. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן צ"ה הובא בפ"ת סימן צ"ד ס”ק ז) כתב שיש להחמיר אפילו בכלי שלישי או רביעי אם היד סולדת בו. אמנם לא נהגו כלל להחמיר מכלי שלישי ואילך[42]. (הפ"ת סימן צ"ד ס”ק ז וכן משמע מהמג"א או"ח סימן תמ"ז ס”ק ט)
דבר גוש
ח. הנו מאכל שאינו נוזלי אלא מוצק כלומר שאם תערה אותו לא יישפך אלא יפול מכלי לכלי ודינו של דבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול שאין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני. אלא כל זמן שהיד סולדת בו אסור והרי הוא ככלי ראשון.
[1] ת"י ועין מלבים שכתב "המשפט הוא הבירור בין שני צדדי הספק, שני אנשים נגשים לריב, והמשפט מברר מי הצודק כמו שמבואר אצל הבדל לשונות ריב, דין, משפט, ולפני האורים יגישו שני צדדי הספק, כמו האלך למלחמה אם אחדל, והם מבררים מי הצודק".
[2] רבינו בחיי
[3] מלבי"ם
[4] ופליגי בזה תלמודא דידן עם תלמוד הירושלמי, דלירושלמי זרת הוא שליש אמה, ולבבלי הוא חצי אמה, ואין מחלוקותם במציאות רק באיכות המדידה, כי כשמודדין מאגודל לזרת בשוה כשפושטין היד היה שליש אמה, ואם תמדוד מאגודל לזרת דרך שאר ראשי אצבעות ותמדוד עקום כמו הראשי האצבעות אז מאגודל לזרת חצי אמה (הגר"א בפי' למשנה ב' פ"ג דערלה, ע"ש דברים נכונים בזה). הכתב והקבלה.
[5] רבינו בחיי
[6] רש"י
[7] ורמב"ן פרשת תרומה פי' מלואת אבן שיהיו אבנים שלמות שנבראו כך ולא גזוזות ממחצב גדול וכמ"ש בסוטה (דף מ"ח) אבנים הללו אין חופרים עליהם באיזמל דכתיב במלואותם
[8] רבינו בחיי
[9] רבינו בחיי
[10] רבינו בחיי
[11] רבינו בחיי ועיין מלבי"ם שכתב לדעת רש"י למעלה היה הסדר כסדר שנולדו, ובא יששכר וזבולן אחר אשר ונפתלי, ולדעת הרמב"ם היה הסדר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן דן ונפתלי גד ואשר יוסף בנימין, ותראה שבתרגום יונתן סדרם כסדרו של רש"י ובתרגום ירושלמי סדרם כסדרו של הרמב"ם, וכן סדרם רבינו בחיי, ולסדר הזה היה לשם אבנו של דן, ולא לסדרו של רש"י, ולפ"ז סותר א"ע למ"ש (שופטים י"ט כ"ט) שהיה שם דן על לשם
[12] רש"י. ועיין בהעמק דבר שכתב - למעלה מן הזהב היה כמו מזלגות התופסים את האבן שלא ישמט מן הגומא.
[13] ספורנו
[14] חזקוני
[15] ספורנו
[16] רש"י
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] מלבי"ם
[21] חזקוני
[22] ונראה הטעם כי בכפלי החשן נתן את האורים ואת התומים שיתבאר (בפסוק ל'), וא"כ בודאי היה מקופל באופן ששני קצות הכפל הפתוחים יהיה לצד מעלה, שאם יהיו למטה או אל אחד משני הצדדים יפלו מתוכו האורים והתומים הנתונים בין הכפלים, וע"כ ששני הכפלים הפתוחים היו כלפי מעלה, ובזה הלא יפול צד העליון הנכפל ויפתח לצד מטה, וע"כ היו הטבעות העליונות בצד מעלה, וכשחברם אל משבצות האפוד משני הצדדים סגרו את כפל החשן שלא יפתח והאוה"ת היו שמורים בתוכו, משא"כ למטה ששם היה מקום הכפל הסתום נתנו הטבעות בצד מטה שבזה נתחבר יותר אל האפוד מלמטה ע"י פתיל התכלת. מלבי"ם
[23] חזקוני
[24] רש"י
[25] חזקוני
[26] רש"י
[27] אבל אם אינו דרך קלקול משמע שאינו לוקה אלה מצוות ל"ת פז
[28] ספורנו
[29] כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם - והמשל, כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א א) היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג:) או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן יהודה יעלה היה אפשר להעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד, אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם יהודה יעלה וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. רמב"ן. ועיין מאירי יומא עג: והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות כנגד פניו והוא מצרפן ומשיב רדוף כי השג תשיג והצל תציל או עלה כי מחר אתנהו בידך או כל שנראה לו בצירוף האותיות הנראות לו כבולטות ויש שחלק בגמ' לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן צריך לטרוח.
[30] רש"י
[31] רמב"ן
[32] רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[33] ת"א
[34] אלה המצוות ל"ת פח
[35] רש"י
[36] רמב"ן
[37] רמב"ן
[38] רשב"ם
[39] צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא טז יז), אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו ובפרקי היכלות ידוע זה הענין והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים והזהיר זה בכ"ג למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב ז), כי ההדיוטים (לא) יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב. רמב"ן.
[40] השבויים ממצרים ומכוש, שהביא עימו סנחריב לירושלים בשלשלאות, וחזקיה התיר שבויים אלו אחר שהיכה מלאך ה' בהם באותו הלילה, ושבו לארצם והגידו נפלאות הבורא, והיו חמש ערים במצרים, ששבו לאמונת ה' ובנו מזבח, והעלו עולות לה', ועל זה נאמר: "יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען..."
[41] הסיבה שהוא חוזר על כל הייחוס הזה הוא כדי להגיע לדבר מלכות בית דוד כיוון שזה ספר דברי הימים למלכי יהודה. לכן הוצרך להזכיר את מיתת שאול ובניו ובגלל שהזכיר את מיתתם רצה להזכיר את תולדותיו שנשארו ממנו.
[42] ובערוגות הבושם (ס”ק ט הובא בד"ת ס”ק צ"ח) כתב דיש להקל בהפסד מרובה, אבל בלא הפסד אין להקל גם בכלי שלישי ורביעי. אבל אם יש ספק דאולי נתקרר אחר ג' או ד' כלים יש להקל אפילו בלא הפסד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה