מקרא
(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
(מ) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד הכלים שנצרכו לבנין המשכן:
(מא) אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ כלומר הבגדים ששימשו לכיסוי כלי הקודש אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[1] אֵת כָּל הָעֲבֹדָה קורא למלאכת המשכן "עבודה", לומר שעשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג, כה)[2]:
(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה אמר - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'[3] (תהלים צ): פ
שמות פרק מ
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ כלומר בא' ניסן יום השמיני למילואים תָּקִים תגמור אֶת הקמת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד ולא תורידנו ולא תקימו עוד, ומכאן ואילך בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו ולא צווהו עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים[4]:
(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ לשון מסוכה ומחיצה עַל אצל[5] הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת:
(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ שתי מערכות של לחם הפנים[6] וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ:
(ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
(ז) וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:
(ח) וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
(י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים אע"פ שהיה עומד בחצר, קורא אותו קדש קדשים, בעבור שמקריבין בו גם קדשי קדשים, ואמר במשכן (פסוק ט) והיה קדש, כי לא נקרא ממנו קדש קדשים אלא מקום הארון, כדכתיב (לעיל כו, לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועוד טעם שקורא למזבח קדש קדשים בעבור שמקדש אחרים, כדכתיב (לעיל כט, לז) כל הנוגע בו יקדש:
נביא
ישעיהו פרק לה
ג. חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת חזקו בנ"י, איש את אחיו שידיו רפות, חלשות באמונת גאולת ישראל, וּבִרְכַּיִם כּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ וברכיים נכשלות (שלא עומדות בחוזק, לצפות לישועת ה' המתמהמת מלבוא) - חזקו.
ד. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב אמרו לאלו שליבם ממהר לראות הגאולה, ונחלשים מכך שמתאחרת לבוא, חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ אל תחששו מרוב צרות הגויים, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא בגויים, גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם להוציאכם מהגלות.
ה. אָז בזמן ישועת הגאולה, תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה יפקחו עֵינֵי העִוְרים, ואזני החרשים - שלא רצו לשמוע דבר ה' - יראו ויבינו את אמיתות נבואת ה',
ו. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ בנ"י, שהיו חלשים כפסחים - ידלגו במהירות כמו האַיָל, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם בנ"י, שהיו כאלמים מפחד הגויים - ירננו וישבחו את ה' על ישועתו, כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה ויהללו את ה', שבדרך כשישובו לארצם, יִבָּקַע המדבר - ויֵצְאו מים חיים, ונחלים - יֵצְאו בערבה.
ז. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגָם השרב, החום הגדול - יהפך לשבים ארצה - לאגם של מים, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם ומקום של צמאון - יהפך למקופם שנובעים בו מי מעיינות. בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ במקום שהיו בו התנים - ירבצו שם הצאן, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא ומקום התנים, יהפך לחצר (כמו: "…חָצִיר - לִבְנוֹת יַעֲנָה…" ; לעיל לד' ג') - שיגדלו שם קָנֶה וגֹמֶא - הגדלים ליד המים.
ח. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ שם במדבר (בדרך לא"י) יהיה דרך סלולה לשבים, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לדרך שישובו בה לא"י, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא שהגויים לא יעברו בדרך זו, וְהוּא לָמוֹ ודרך זו - רק להם, (לשבים לציון) הֹלֵךְ דֶּרֶךְ, וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ גם הרגיל להיות הולך דרך, וגם האוִילִים (בענייני הליכה בדרכים) - לא יתעו בה.(שהדרך תהיה קלה וישרה)
ט. לֹא יִהְיֶה שָׁם בדרך זו, אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה האריה וחיות רעות ואכזריות - לא יעלו בדרך זו, לֹא תִמָּצֵא שָׁם כל חיה, וְהָלְכוּ גְּאוּלִים הגאולים בלבד ילכו בדרך זו.
י. וּפְדוּיֵי יְקֹוָק יְשֻׁבוּן הפדויים שה' יִפְדֶה - ישובו לא"י, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שמחה תמידית - שלא תפסק, תהיה על ראש השבים, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ בנ"י בארץ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה ינוסו מהם, כל היגון והאנחות שהיו לבנ"י בגלות.
ישעיהו פרק לו
א. וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם בשנה ה - 14 לחזקיהו, כבש סנחריב את כל ערי יהודה הבצורות.
ב. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת רַבשָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה, אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ סנחריב שלח את רבשקה (אחד השרים), מלכיש (עיר ביהודה) אל חזקיהו שבירושלים, בְּחֵיל כָּבֵד בְּלִיווּי חיילים רבים, וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה בתעלה, שיוצאת מהבריכה העליונה, בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס- בדרך הנקראת: "שְׂדֵה כוֹבֵס". (ששם היו מכבסים הבגדים)
ג. וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת הממונה על בית המלך, וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר המזכיר, הממונה על ספר הזכרונות.
ד. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבשָׁקֵה: אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ במה אתה בוטח, שאתה מורד בי ?
ה. אָמַרְתִּי אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עד כעת אמרתי, שמרידתך בי, היא רק בפיך ובשפתיך, אך שתראה שאבוא עליך למלחמה - תכנע לפני, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה או שתכין עצמך בעיצות ובגבטורות להלחם עימי,עַתָּה, עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי אך כעת, שאתה לא נכנע, וגם לא מכין עצמך למלחמה, על מי אתה בוטח ??
ו. הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ הנה, אתה בוטח על מצרים שדומים לקנה שבור - שהנשען עליו יחתוך את ידו ! כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו שכל הבוטח בו -לא יקבל ממנו עזרה, ויפול במלחמה !
ז. וְכִי תֹאמַר אֵלַי אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ ואם תאמר שאתה בוטח בַּה' ית', הֲלוֹא הוּא הלא הוא ה', אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו שחזקיהו הסיר את הבמות והמזבחות שבנו בכל הארץ לשם ה', (משום איסור במות) וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם: לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ ואמר לכל ישראל לבוא רק לפני ה' בירושלים ! וא"כ כיצד יעזור ה' לחזקיהו שמיעט הקרבת קרבנות לפניו ??
כתובים
דברי הימים א פרק כא
אע"פ שפרק זה אינו לכבוד דוד נכתב כאן ע"ש הסוף שבו כתוב שבנה מזבח והקב"ה ענה לו מן השמים – וזהו כבודו
(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן הוא היצה"ר הנטוע בלב האדם עַל לעשות דבר הרע ל- יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת ויפתה אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת לספור אֶת יִשְׂרָאֵל כי ראה שהיו מעמ"י שהלכו אחרי שבע בן בכרי ולא בטח בהם שיבואו אליו בעת הצורך למלחמה ועיין בשמואל ב' פרק כ"ד: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם ועיקר כוונתו הייתה הספירה שהוא חשבון הפרטי, לדעת כל איש ואיש ולא על הפקידה שהוא החשבון הכולל ועיי"ש במלבי"ם: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְקֹוָק עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים כי משאלת דוד היה לחשוב שהיו רבים מבנ"י ולכן יואב אמר לו שהם ירבו ויתכפלו מאה פעמים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים ואם הם יתרבו זה יהיה הדרת מלך אז לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל ולמה לספור אותם ולעשות שממה לבנ"י כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין: (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב ואמנם בשמואל ב' מופיע מספר מועט ממה שכתוב כאן אבל זהו המספר האמיתי: (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב דבר המלך היה מאוס על יואב והוא רצה להציל את השבטים הללו מהמנין והוא השתמט מלספור את השבטים הללו בטענה שגם בימי משה שבט לוי לא נספרו ושבט בנימין התמעטו כ"כ בסיפור פילגש בגבעה, ולכן לא ספרם: (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה שבנ"י נמנו בלי מחצית השקל וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל: פ (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּהלמנות אותם ללא כופר נפש וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ שלא ימותו לשחת וא"כ ממילא יעבור העוון ואז לא יהיה נגף כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד שעשיתי סכלות גדולה מאוד: פ (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל גָּד חֹזֵה דָוִידשכל נבואותיו היו רק לדוד לֵאמֹר: (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה שדוד התחייב להענש בשלש עונשים: רעב, חרב ודבר. ורק ע"י שדוד יבחר את אחד מהם ברצון, הקב"ה יעניש אותו וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְקֹוָק קַבֶּל לָךְ קבל את הדין ברצון: (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב אמנם בשמואל נכתב 7 שנים רעב ואחרי שזה היה בסוף ימי דוד אז עזרא הנביא הסביר כאן בדברי הימים שלא יהיה אפשר שזה היהי 3 שנים כי בתוך כך מת ולשלמה בנו הייתה הבטחה שיהיה לו שלום ושקט בימיו וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת שתשיג אותך וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְקֹוָק שזה היהיה יותר קל את זה יהיה מוגבל בזמן ובהשגחת הקב"ה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְקֹוָק מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיבבראיית הלב ובהבנתה אֶת שֹׁלְחִי הקב"ה דָּבָר: פ (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד שהרי כל העונשים הם קשים ובכל זאת אֶפְּלָה נָּא בְיַד יְקֹוָק בדבר ששוה אצל עניים ועשירים כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם, אבל הם לא מרחמים כמו הקב"ה: (יד) וַיִּתֵּן יְקֹוָק דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית כאשר הרבה להשחית רָאָה יְקֹוָק בעניים וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ כי ידע שהוא לא יבחין בין טוב לבין רע וּמַלְאַךְ יְקֹוָק עֹמֵד עִם סמוך ל- גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי: ס
משנת ההלכה
כשרות ביצים
א. נאמר במס' בכורות (ה:) כל היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור וכן פסק הרמב"ם (פרק ג הלכה א) "כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה".
ב. ולכן ביצי עופות טמאים או ביצי נבילה או טריפה הרי הם כדין העוף ואסורים באכילה יש שאסורים מן התורה ויש מדרבנן.
ג. בשו"ע יו"ד (סי' פו) ניתנו סימנים להבחין בין ביצי עוף טהור לביצי עוף טמא ואינם סימנים גמורים לסמוך עליהם אמנם נפסק שם "עכשיו נוהגים ליקח ביצים, בסתם, מכל אדם, לפי שאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו. ומוסיף הרמ"א "ודוקא בביצים השכיחים, דהיינו ביצת תרנגולים או אווזות וכיוצא בהן, אבל אין לוקחים ביצים מעופות שאינם שכיחים יותר מעופות טמאים, עד שיראה בסימנים..."
ד. ולפיכך בימינו אע"ג שביצים שנראות וידועות כביצי תרנגולת אין לחשוש לביצי עוף טמא אמנם עדיין יש לחשוש לביצי טריפה ונבילה כמו שיבואר להלן.
ה. סתם ביצים אין לחשוש שמא הם מנבילה או טריפה אבל ביצים שידועים שהם מנבילה כגוו שנמצאו ביצים בעוף שמת או שלא נשחט כראוי והרי הוא נבילה וכן ביצים שנמצאו בעוף שיש בו סימני טריפה גמורים אסורים באכילה.
ו. אמנם אם ספק אם העוף נבילה או טריפה מעיקר הדין הביצים מותרות אמנם להלן יבוארו חילוקי הדינים במציאות של ימינו.
[1] חזר לומר פעם ב' דבר זה, וגם בסמוך פעם ג' אולי כי לצד שחטאו בעגל, במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, וכמו שפירשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה', כמו שפירשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי תיקנו שלש הדרגות הרע. ספורנו
[2] רמב"ן
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] רש"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה