פרשת שופטים יום א'

מקרא

דברים פרק טז

(יח) שֹׁפְטִים דיינים וְשֹׁטְרִים הרודין את העם אחר מצותם שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט[1] תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עריך אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ ותתן גם בשבטיך לכ שבט ושבט דיינים גדולים מאלו שבערים[2] וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק נצטוינו בזה למנות דיינים שיכריחו אותנו לעשות מצוות התורה ונמנה בכל עיר עשרים ושלושה דיינים[3]:

(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד אפילו ללא הטית משפט[4] כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם הוזהרנו בזה שלא לתת שוחד אפילו דיין גוי ואפילו כדי לדון דין אמת[5]:

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף ידבר הכתוב עם האנשים אשר להם הריב ויזהיר אותם לרדוף אחרי הצדק, הן לריוח הן להפסד[6] לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס

(כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה[7] כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ הוזהרנו בזה שלא לנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אע"פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם וי"א שאיסור זה נוהג גם היום בכל שטח הר הבית[8]: ס

(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם[9] אֲשֶׁר שָׂנֵא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוזהרנו שלא להקים מצבה י"א שהוא בנין גבוה של אבנים וי"א שדוקא המקים אבן אחת היא מצבה אבל אבנים הרבה כעין מזבח אינם בכלל אזהרה זו וי"א שכל מצבה לזכרון אפילו לכבוד אסרה תורה ולפיכך אסור להעמיד מצבה לנס וזכרון לגבורים גבורי ישראל שנפלו על קידוש השם, ולסמן המקום או העיר אשר יצאו האלפים מישראל משם, ואף לו יהיה התכלית  לעבודת השם, וי"א שכל שאין בו שום ענין דתי אלא זכרון בעלמא מותר[10]: ס

דברים פרק יז

(א) לֹא תִזְבַּח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא: ס

(ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ שכרת אתכם לא לעבוד עבודה זרה[11]:

(ג) וַיֵּלֶךְ אחר יצרו הרע[12] וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא שהזהרתי בלאו לא תשתחוה להם וכך[13]  - צִוִּיתִי:

(ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ בעדות שני עדים וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:

(ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ י"א[14] שער הבית דין וי"א[15] שער העיר אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:

(ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת כאשר הוגד לך ושמעת תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם והנה אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לב"ד ויעידו כולם, והוא הדין למאה, כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת, ואם לא היו שם יותר או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די[16] לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:

(ז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: פ

(ח) כִּי יִפָּלֵא שיכוסה ממך ולא תדע מה לפסוק[17] מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם של הרוצח במזיד לְדָם רוצח בשוגג בֵּין דִּין לְדִין בדיני ממונות וּבֵין נֶגַע לָנֶגַעצרעת[18] דִּבְרֵי רִיבֹת כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות[19] בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹששם יושבים סנהדרין גדולה של שבעים ואחת בלשכת הגזית:

(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם מצוה בסנהדרין שיהיו כהנים ולוים[20] וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט תשובה למיני ישראל שפוקרין בדברי חכמים ואומרים שאין אלא תורה שבכתב ואם נתנה התורה ככתבה ולא נתנה לחכמים לבאר אותה למה הוצרך לבא לירושלים[21]:

(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ[22]:

(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה בית דין הגדול שבירושלים[23] הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל הוזהרנו בזה שלא לחלוק על דברי חז"ל במה שיורונו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו וי"א שאף העובר על גזירות דרבנן של חז"ל כמוקצה בשבת וכיו"ב עובר בלאו זה[24]:

נביא

ירמיה פרק לב

לו  וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר:

לז הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח  ויֵשְבוּ  בבטחה:

לח וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:

לט וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד  לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים  אתן בלב כולם  ליראה אותי. לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם  כדי להטיב עימם:

מ  וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם  ברית לעולם. אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם  לְהֵיטִיבִי אוֹתָם  לא אשוב  מלהטיב עימם. וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי:

מא     וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם  לְהֵטִיב אוֹתָם  אטיב עימם מתוך שמחה גדולה. וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת  בנטיעה שמתקיימת. בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי:

מב     כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם:

מג וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:

מד שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְקֹוָק :

          ירמיה פרק לג

א  וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק  אֶל יִרְמְיָהוּ שֵׁנִית וְהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה  והוא עדיין אסור בבית הסוהר. לֵאמֹר:

ב   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  עֹשָׂהּ  כה אמר יְקֹוָק , שעשה את העיר ירושלים. יְקֹוָק  יוֹצֵר אוֹתָהּ  לַהֲכִינָהּ  יוצר את ירושלים, להכינה לעולם. יְקֹוָק  שְׁמוֹ  שם הוי'ה, שהכל בידו לעשות כרצונו:

ג   קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ  ואענה לך. וְאַגִּידָה לְּךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת  לֹא יְדַעְתָּם  אומר לך, נבואות גדולות וחזקות, שעדיין לא שמעת:

ד   כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה הַנְּתֻצִים אֶל הַסֹּלְלוֹת וְאֶל הֶחָרֶב  על הבתים השבורים, שיעשו מאבניהם סוללות מתוך העיר, לעלות עליהם להלחם בחרב  מול הכשדים:

ה   בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת הַכַּשְׂדִּים  בגלל שבאים להלחם עם הכשדים, ולא נכנעים וּלְמַלְאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר הִכֵּיתִי בְאַפִּי  גרמו, שהכשדים יהרגו בהם, והעיר תִּמָלֵא בפגרי אדם. וּבַחֲמָתִי וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהָעִיר הַזֹּאת עַל כָּל רָעָתָם:

ו    הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא  וּרְפָאתִים  אביא עליהם רפואה ממכותם. וְגִלֵּיתִי לָהֶם  עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת  אגלה להם פנים  לטובה, ואתן להם רוב שלום ואמת.(אמת  שהשלום יתקיים, ולא יפסיק):

כתובים

איוב פרק יח

דברי בלדד השוחי

(א) וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר: (ב) עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין עד מתי נדבר בואו ונשים קץ וסוף לדיבורינו תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר נבין ונקשיב לדברי איוב ולכל טענותיו ואחר כך נדבר ונענה לו: (ג) מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה מדוע איוב החשיב אותנו כמו בהמות שאין להם שכל נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם ויעשה אותנו כטמונים וסתומים בעיני כל רואינו: (ד) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ איוב טרף את עצמו - מליצה לכעס הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ האם בגלל טענותיך שהם  מתוך כעס ישתנו סדרי הטבע הארץ תעזב וסלע יזוז: (ה) גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ ההצלחה - האור של הרשעים תדעך ותגמר בסוף וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ ולא יהיה נגה  וזריחה בשביבי - ניצוצות אשו - בהצלחתו: (ו) אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ יהיה חשך בביתו שתוסר הצלחתו וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ ונרו (שהוא משל להצלחתו) ידעך: (ז) יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ יהיה צרים וקטנים צעדי חזקו - שעכשיו נראה שמצליח אבל בסופו יהיו צרים ויחלש וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ והעצות הרעות שלו יגרמו לו  לכשלון וישליכוהו שיפול: (ח) כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו ישלח מכשול של רשת ברגליו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ ועל שבכה - רשת של מכשול ילך  ויפול: (ט) יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים הפח יחזיק בעקבו - ברגליו ויחזיקו עליו הצמאים הם אויביו שיתחזקו ויתגברו עליו כאשר ילכד בפח וירוששו אותו מכל הצלחתו: (י) טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב החבל של המלכודת טמון לו כבר מעכשיו בארץ ונמצא מוכן על דרכו: (יא) סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת מסביבו יפחידו אותו דברי בהלה וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו וינפצו וישברו את מקום רגליו שעומד: (יב) יְהִי רָעֵב אֹנוֹ זרעו שבא מכוחו יהיה רעב וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ ולצלעו שזו אשתו כבר יהיה מוכן צער ועצבות: (יג) יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ הבלהות יאכלו את ה"ענפים" של עורו - את עצמותיו ובשרו  יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת ויאכל את ענפיו שהם זרעו הבכור מות - הוא מלאך המות: (יד) יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ הבטחון שהיה תולה בביתו (בחוזקו) יתנתק ממנו וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת ותצעידו  ותוליכו למלך ולגדול שבבלהות: (טו) ואחרי שיתנתק מביתו תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית תשאר לשכון אשתו בבית לבד מבלעדיו ויפוזר על נוהו - ויפוזר על נוהו - ביתו גפרית בוערת  שתשרוף את ביתו: 

משנת ההלכה

דיני הכרזה על אבידה

       א.       אבידה שיש סימן בגופה או במקום המצאה חייב המוצא להכריז עליה כדי שיידע המאבד שהיא נמצאת אצלו ויבוא לקחתה על פי סימנים

        ב.        הכרזה צריכה להיות במקום בו נמצאה האבידה ובסביתה ולכן צריך לתלות מודעות במקום בולט סמוך למקום מציאת האבידה ובבתי כנסיות וחנויות הסמוכות למקום האבידה כמו כן יפרסם בעלונים או עיתונים השכונתיים על מציאת האבידה

         ג.         אם ישנם עלונים או עיתונים המקשים תמורה כספית עבור הפרסום וכאלה שאינם מקשים יפרסם באותם שאינם מבקשים תמורה אבל אם ישנם רק כאלה המבקשים תמורה יפרסם בהם ויבקש מהמאבד לשלם עבור הפרסום אמנם אם יכול לתלות מודעות באופן כזה שידעו כל התושבים על מציאת האבידה אינו צריך לפרסם בעלונים או בעיתונים.

        ד.        אבידה שנמצאה במקום ציבורי שאנשים מתאספים אליו ממקומות שונים כגון רחוב מרכזי בעיר שדרת חנויות הכותל המערבי, צריך לפרסם כנ"ל וגם בעיתונים המיועדים עבור שומרי תורה ומצוות.

       ה.       במצב בו מפרסם בעיתונים הנוטלים תמורה עבור הפרסום, יפרסם רק אם האבידה שווה הרבה יותר מפרסום המודעה, והאבידה הינה מסוג הדברים החשובים לבעליה, ויטרחו לחפש אחריה בעיתונים.

         ו.         חיוב הפרסום הן בתליית מודעות הן בפרסום המדיה הינו למשך שבועיים ואם ראה שנקרעו המודעות וכדומה עליו להניח אחרות במקומם.

         ז.         אסור להשאיר אבידה שיש בה סימן במקום הימצאה ולהניח לידה מודעה ואפילו אם מצאה במקום שאינו חושש שיגנבוה כגון בישיבה או כולל וכדומה אלא חייב לקחתה למקום המשתמר ברשותו ולפרסם כנ"ל.

---

[1] רש"י

[2] רמב"ן

[3] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קעו

[4] חזקוני

[5] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רעד

[6] רבינו בחיי

[7] רמב"ן

[8] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת יג

[9] רמב"ן

[10] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת יא

[11] רש"י

[12] ת"י

[13] ומפני שעובדי השמש והירח ושאר הכוחות העליונים חושבים כי בעבודתם ימצאו חן בעיני ה' יתעלה בעבור שהם משרתי המלך, והמכבד משרתי המלך הרי זה מכבד את המלך, על כן הוצרך לומר אשר לא צויתי כי לא צוה בכבוד זה. רבינו בחיי

[14] ת"א ת"י

[15] רש"י

[16] רמב"ן

[17] ת"א ת"י

[18] רשב"ם

[19] רמב"ן

[20] (ספרי כ) וכן עשה יהושפט בדברי הימים ב' קפ' י"ט וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים וראשי האבות לישראל למשפט ד', דהוא סנהדרין גדולה . משך חכמה

[21] חזקוני

[22] הצורך במצוה זו גדול, כי התורה ניתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' יתברך בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהיפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקודש שורה עליהם לכוון אל האמת לעולם. רמב"ן רבינו בחיי

[23]  משמע שאינו אלא לבי"ד הגדול שבירושלים ולקמן מבואר שנחלקו הראשונים בדבר זה 

[24] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת שיב

פרשת ראה יום ו'

מקרא

דברים פרק טז

(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב שמרהו לפני בואו שיהא ראוי לאביב שיש בו אביב של תבואות של שעורים לקרב בו את העומר, ואם לאו עבר את השנה[1]וְעָשִׂיתָ קרבן פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם ותאכלו את הפסח[2] לָיְלָה ויש מפרשים שנסים שהובילו ליציאה היו בלילה שהרי היציאה עצמה היתה ביום[3]:

(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן לקרבן פסח כבשים או עזים וּבָקָר לקרבן חגיגה הבא עם הפסח כדי שייאכל הפסח על השובע[4] וכן למחרת ביום הפסח קרבן חגיגה לשמחת החג[5] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ על שחיטת הפסח, שלא ימצא ברשותו חמץ בשעת שחיטה[6] שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו בגלל הקרבן הבא לזכרון יציאת מצרים[7] מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן בחפזון מצרים, שהוכו ונחפזו, ובחפזון ישראל שנחפזו לצאת[8] יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח תשחט בָּעֶרֶב בין הערבים כלומר אחר חצות של י"ד בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:

(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ עריך אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב תשחטנו משש שעות ולמעלה כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אחר צאת הכוכבים תאכלנו מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם בעלות השחר תשרפנו[9]:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ באש והכונה בצלי[10] וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר של מוצאי החג[11] וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: ס

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש[12] תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת הרמת יד ב[13] - נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוא ענין בפני עצמו, והוא הדין בשאר המועדים שיתן אדם צדקה ויקדיש קרואים לפי נדיבותו ולפי עושרו, אבל גילה זה בכאן בחג השבועות מפני שהפסח זמנו שבעת ימים והסוכות כמו כן שבעת ימים אבל שבועות שאינו אלא יום אחד הייתי סבור שאין החומר בו כל כך כמו בשאר המועדים, לכך הודיענו בו החיוב שאין להקל בו במצות הצדקה, שהרי שוה הוא לשאר המועדים וחמור כמותם ואף על פי שאינו אלא יום אחד. והקרואים האלה הם הלוי והגר והיתום והאלמנה[14]:

(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ ישמחו בחג הקציר בלקט ופאה המצויים בקציר[15] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם בשאר חגים יש מצות שיש להזכיר שבגינן יצאו ישראל ממצרים כגון מצות בפסח, סוכה בחג האסיף, שופר בר"ה, תענית ביום הכפורים, אבל עצרת אין בו שום רמז לפיכך כתוב בו וזכרת[16] וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה שתשמור החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים, וכן נזכיר בקדוש היום הזה זכר ליציאת מצרים[17]: פ

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ שבשדה לבית וּמִיִּקְבֶךָ שבגת לאוצר[18]:

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ישמחו בפרט ועוללות ומתנות פירות האילן[19]:

(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג בהקרבת עולות ושלמים[20] לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בסחורה ואומנות[21] וְהָיִיתָ אַךְ רק שָׂמֵחַ שלא יהא לך מחשבה רק על השמחה, אבל בפסח שהתבואות בשדה, כתיב "ופנית בבקר והלכת לאוהליך", כי המלאכה שיש לך לעשות יעכב שמחתך לפי שאין לך פנאי לשמוח[22]:

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק רֵיקָם אלא בעולות ראייה ושלמי חגיגה[23]:

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ יביא את קרבנותיו כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: ס

ומצות הרגלים כבר הזכירה (ויקרא כג, במדבר כח כט). והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות, והקרבתם אשה לה', וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו. כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו. ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה, אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה, שכבר הזכיר הכל שם ובאר בכאן דברים רבים. כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה, כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו א). ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך, כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם ואמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה - ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה, וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות, ולא הזכיר מצות הלולב, וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש. והטעם כאשר פירשתי כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה, שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו והזכיר כאן במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם - וכן אמר (פסוק טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר. ולא ידעתי, אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה', כטעם שיאמר (פסוק ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם[24]:

סליק פרשת ראה

נביא

ירמיה פרק לב

כא וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל:

כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשֹוֹת לֹא עָשֹוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת  ולכן באה עליהם, כל הרעה הזאת:

כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת  עפר, ששפכו האוייבים מול החומות  לעלות עליהם לכבוש העיר. בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר  מפני שהאנשים בעיר כבר נחלשו מהמתים שבהּ  כאילו, כבר העיר נתנה ביד הכשדים. וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ  הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה  מה שאמרת שהעיר תלכד  אתה רואה שכך נהיה:

כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי יְקֹוָק  אֱלוֹהִים קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:

כו  וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק  אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:

כז  הִנֵּה אֲנִי יְקֹוָק  אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר:

כח לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:

כט וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי:

ל   כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק :

לא     כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה  מאז ומעולם היו אנשי ירושלים מכעיסים אותי. לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי  ומזמן, היה ראוי להסירה מעל פני:

לב עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם:

לג וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר:

לד וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ  שמו הע"ז במקדש, וטמאוהו:

לה וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשֹוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה:

כתובים

איוב פרק יז

(א) רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי רוחי (כח הרצון שלי) כבר נשחתה וימי נדעכים - נכבים נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי קברים מוכנים לי (שעוד מעט אמות ובמקום שם אקבר): (ב) אומר לחביריו שהיה טוב אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי אילו לא היו מהתלים עושים צחוק  מעצמם בדבריהם ובדבריהם שהם דברי מרי והקנטה כנגדי אני  סובל שאני ישן עם זה - שדבריהם מלווים אותי כל העת: (ג) שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ מי מוכן לבוא ולשים התערבות איתו ולתקוע יד של התערבות: (ד) כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל את לב חברי הסתרת שאין להם שכל עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם ולכן שלא תרים ותגדל  את כבודם: (ה) לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה למי שחולק איתו ורב איתו יגיד עליו שהוא חבירו וזה יגרום לעיני בניו שתכלינה (שיבואו לבקש את עזרת "חבירו" של אביהם ויתברר להם שהוא בעל מחלוקת של אביהם): (ו) וְהִצִּגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים חברי העמידו אותי כמשל לעיני כל העמים שיראו מה עונשו של רשע וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה וגם מעמידים אותו להיות לסמל הגיהנום - תפת: (ז) וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי עיני כהו - השחירו מרוב כעס וצער וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם ואיברי שהם צורת האדם הם כמו צל: (ח) יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת יהיו תמהים הישרים על זאת שחברי מרשיעים אותי וְנָקִי עַל חָנֵף יִתְעֹרָר והנקיים הצדיקים יתעוררו לחלוק על החנפים שמרשיעים אותי: (ט) וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ ויחזיק במעשיו הצדיק והטהור בידיו יוסיף חוזק במעשיו (ואיוב מדבר על עצמו.): (י) וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא קורא למרשיעיו שיבואו ויחזרו בהם מטענותיהם נגדו וְלֹא אֶמְצָא בָכֶם חָכָם והוא  יראה להם שאין בהם חכמה: (יא) יָמַי עָבְרוּ חיי עברו עלי בצער ואני קרוב למות זִמֹּתַי נִתְּקוּ ומחשבותי נתקו מוֹרָשֵׁי לְבָבִי וגם מה שליבו הוריש לו ניתק: (יב) אומר איוב לחבריולַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ שהפכו את הלילה ליום וטענו נגדו שלא  התנהג כמו שצריך שהפכו את מעשיו הטובים לרעים: (יג) אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי אני מקווה שהשאול יהיה ביתו ומיטתו תהיה מחושך: (יד) לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה מקווה למותו עד שקורא לשחת - מקום המוות שהוא אביו  ותולעים שיכסו אותו קורא אחותי ואמי: (טו) וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה איפה התקווה שאתם אמרתם לי שתגיע מי יראה אותה הרי  נמות עוד קודם שתגיע: (טז) בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה אִם יַחַד עַל עָפָר נָחַתמדמה שבשאול יש עץ עם ענפים והוא יורד לתוכו ונרד ביחד  כולנו אל העפר - הקבר: ס

משנת ההלכה

המשך פרטים מעשיים בדיני אבידה

       א.       המוצא שיק חתום שסכום נקוב בו, אסור למוצא להחזירו לבעל השיק מכיון שיכול להיות שנפל מאדם שקיבל אותו ממנו. אמנם אם יכול לברר ממי נפל יחזירו למי שאבד ממנו.

        ב.        אמנם אם השיק אינו חתום, יחזירו לבעל החשבון.

         ג.         ואם חסרים בשיק פרטים שאין דרך למוסרם כך לאדם שלישי, למשל שאין בשיק סכום אלא רק חתימה, יברר אצל בעל החשבון אם אבד ממנו שיק, או אם מסר לאדם אחר שיק כזה בזמן האחרון, ויחזיר על פי דבריו למי שאבד ממנו.

        ד.        המוצא אבידה במקום שרוב העוברים ושבים אינם יהודים. גם אם יש בה סימן רשאי לקחתה לעצמו. מכיון שהולכים אנו אחר הרוב ואין חיוב השבת אבדה לגוי.

       ה.       אמנם אם רשום שמו של המאבד ונראה שהוא יהודי חייב לפנים משורת הדין להשיבה לבעליה אלא אם ידוע שהמאבד עשיר והמוצא עני וכנ"ל.

         ו.         המוצא אבידה במקום שרוב העוברים ושבים אינם שומרי תורה ומצוות, ומסתבר שרובם לא יכריזו על אבידה אפילו אם יש בה סימן, אם החפץ הינו מסוג הדרבים שדרך המאבדים להבחין בחסרונם עם נפילתם כנ"ל, רשאי המוצא לקחתם לעצמו בין אם יש בו סימן ובין אין בו.

         ז.         אמנם אם יודע למי שייך החפץ חייב לפנים משורת הדין בהשבתו כנ"ל.

       ח.       אבל אם האבידה היא מסוג החפצים שאין שמים לב בעת נפילתם, וא"כ לא ידוע אם נתייאשו בעליה, אם אין בה סימן, אע"ג שאינו חייב בהשבה מכל מקום החפץ עדיין ברשות בעליו מכיון שעדיין לא נתייאש, ולכן ישאיר המוצא את החפץ ברשותו עד שיעבור זמן רב שברור שהרגישו בחסרונו, ולאחר מכן רשאי המוצא להשתמש בחפץ, לאחר שירשום את פרטיה בפינקס המיועד לשמירה, כנ"ל במוצא כסף.

        ט.       ואם יש בה סימן, מכיון שאין בעליה מתייאש ממנה שהרי אינו יודע על חסרונה, וניתן לברר למי שייכת, חייבת בהכרזה גם לאחר זמן רב, שהרי קודם שנתייאשו כבר התחייב בהשבה מן התורה, ולא יועיל מה שנתייאשו אח"כ, אלא אם כן בעת שמצאה ברור שהבעלים כבר הרגישו בחסרונה.

---

[1] פי' ר' יוסף בכור שור רבינו בחיי

[2] ת"י

[3] ת"א אבע"ז

[4] רש"י רבינו בחיי

[5] ת"י

[6] אבע"ז רבינו בחיי

[7] חזקוני

[8] פי' ר' יוסף בכור שור

[9] רש"י רבינו בחיי

[10] רש"י אבע"ז

[11] ת"י

[12] רמב"ן

[13] אבע"ז

[14] רבינו בחיי

[15] ספורנו

[16] חזקוני

[17] רמב"ן

[18] חזקוני

[19] ספורנו

[20] אבע"Z

[21] אבע"ז

[22] פי' ר' יוסף בכור שור

[23] רש"י

[24] רמב"ן