מקרא
בראשית פרק לב
(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים שלוחים[1] לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו[2]:
(ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי קראו יעקב בפניהם אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני[3] לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּיכאשר ידעת במצות אבי ואמי שלא יחשוב בשבילו ברח וָאֵחַר ואאחר[4] עַד עָתָּה:
(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ
ולעשות ככל אשר יצוה אדני ויותר נכון שיוסב למעלה, ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך, ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ[5]:
(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו ולא רצה לקבל אותנו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו[6]:
(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד שמא יעמוד לו זכות שקיים מצות כבוד אב ואם[7] וַיֵּצֶר לוֹ כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי[8] וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מכיון שעדיין לא היה בטוח אם עשיו בא לרעה או לטובה כי יכול להיות שהשלים איתו ולא בא אלא לכבדו ועכשיו אם יברח יכניס שנאה בליבו לכן נשאר וחצה את אנשיו לשני מחנות[9] וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר הם לאה ורחל ומחנה שעמם[10] לִפְלֵיטָה שהיו רחוקים המחנות זה מזה ואם יראו פורענות יברחו[11] או שתשוב חמתו, או יבא להם הצלה מאת השם[12]:
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְקֹוָק הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:
(יא) קָטֹנְתִּי מהיותי ראוי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו[13] אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה גם כשיצאתי לא היה לי אלא מקלי וגם כשאני חוזר עברתי את היקדן בנס שהירדן נבקע על ידי מקלי[14] וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ כי אין לו רחמנות[15] פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:
(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב עשה למען כבוד שמך שתתקיים הבטחתך כמו שאמר משה להקב"ה כשרצה לכלות את ישראל למה יאמרו מצרים ברעהוגו'[16]:
(יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ שעשה מנחה מאשר עמו, כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח, כי בדרך היה ואינו מקום לשלוח כסף וזהב ומגדנות[17] מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
(טו) עִזִּים נקיבות מָאתַיִם וּתְיָשִׁים זכרים לפי צורך הנקיבות לרבייה וכן כולם עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
(טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת נקיבות וראויות להניק וּבְנֵיהֶם בחורים זכרים בין הכל שְׁלֹשִׁים הנקיבות עשרים והזכרים עשרה, כדרך ששלח מן החמורים, שבאו כמו כן למניין שלשים, והאחד מפרש את חבירו[18] פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
(יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר של כל מין לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר כדי שיראה שיש בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכל לפרות ולרבות[19]:
(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה עבד של מי אתה[20] וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:
(יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב אני עבד, והבהמות - מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ואליו אני הולך[21] צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו פן יחשוב עשו שידע אחיו שהוא הלך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו[22] וְהִנֵּה גַם הוּא יעקב אַחֲרֵינוּ לבא אל אחיו[23]:
(כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים כי חמש היו שם[24] אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:
(כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר יעקב בלבו, אלה דברי משה והכתוב מגיד לנו זה[25] אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:
(כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו לפניו[26] לראות שתהיה על סדר ראוי לתכלית המכוון מאתו[27] וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו[28]:
(כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה, אלא אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבק לראות אם גבהו המים ואם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן אז -[29] :
(כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל את נשיו ילדיו עבדיו ושפחותיו וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ מקנהו ורכושו[30]:
נביא
פתיחה לספר מלאכי
הנביא האחרון לתרי עשר הוא מלאכי בחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם ובמלאכי לא נכתב ואפשר שהיה האחרון שבהם וכן יראה כי לא נזכר בדבריו בנין הבית כמו שנזכרו חגי וזכריה כמו שכתוב והתנביאו חגי וזכריה בר עדוא נביאיא ואמר יושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא[31]
בגמ' מגילה (טו.) מובא "אמר רב נחמן מלאכי זה מרדכי ולמה נקרא שמו מלאכי שהיה משנה למלך (ר"ל דהוה חשוב כמלאך[32]). מיתיבי ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש (וא"כ מוזכר מרדכי ומוזכר מלאכי וודאי אינם אותו אדם?) תיובתא. תניא אמר רבי יהושע בן קרחה מלאכי זה עזרא (כאן לא בא לפרש ולמה נקרא שמו מלאכי ואפשר משום שהוא דבר פשוט בו ע"ש שהיה עזרא כמלאך אלהים בתורתו כמ"ש ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וגו'[33]) וחכמים אומרים מלאכי שמו (בן עדו והוא היה בן ברכיה בן עדו[34]) אמר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי (מלאכי ב') בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות עזרא דכתיב (עזרא י') ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות
כתב הרד"ק (מלאכי א, א) ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר ופי' אל ישראל להוכיחם על מעשיהם כי הדור העולה מבבל היו רובם מחזיקים במעשים שאינם טובים שהיו נושאים נשים נכריות כמו שהוכיחם עזרא בזה וכן מלאכי הוכיחם בזה כמו שאמר ובעל בת אל נכר וכן בחלול שבתות לא היו נזהרים ובדברים אחרים כמו שכתוב בספר עזרא. וכן נראה שמקט הרמב"ם שמלאכי שמו ולא הוא עזרא שכתב בהקדמתו למשנה "אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ועם אלו הנביאים תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם"
אך תוספות ביבמות פו: כתבו "וקי"ל (מגילה דף טו.) מלאכי זה עזרא"
התנבא בימי בית שני שנת 3408 בשנת ב' לדריוש, ועמו חגי וזכריה והם הנביאים היחידים שמצינו שתנבאו באותה תקופה[35]
אך מצינו שהתנבא גם לאחר חורבן בית ראשון כמבואר פסיקתא דרב כהנא (פיסקא טז, י – נחמו) א"ר חננה בריה דר' אבא בשמונה מקומות כת' יאמר אלהיכם, כנגד שמונה נביאים שנתנבאו לאחר בית המקדש, ואילו הן, יואל, עמוס, צפניה, חגי, זכריה, ומלאכי, יחזקאל, וירמיה.
היה משלושת הנביאים שנפלה עליהם חרדה גדולה וברחו בהחבא כשראה דניאל את המראה[36] (המפורש בדניאל י)
מאחרוני הנביאים כמבואר בתוספתא סוטה פי"ג ה"ג ומובא וביומא ט: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משמיעין להן על בת קול מעשה.
ובימיו כבר לא היו אורים ותומים כמבואר במשנה (יומא ט, יב) "משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים" וביארה הגמ' דף מח: "אמר רב נחמן בר יצחק מאן נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו דת"ר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול".
האברבנאל לא חשב חגי זכריה ומלאכי בכלל נביאים וכללם עם כנסת הגדולה אעפ"י שאמרו באבות דרבנו נתן (מובא בחלק א של הפתיחה) אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי כו' י"ל שמצד אחד היו בכלל נביאים ומצד אחד היו בכלל אנשי כנסת הגדולה
ובהקדמת הרמב"ם למשנה "אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ועם אלו הנביאים תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם"
וכן בהקדמתו ליד החזקה לרמב"ם "בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים"
נאמר בזכריה פרק יא פסוק ח "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי": פי האבן עזרא "מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה כי הנביא כמו רועה:הכהנים הם מורי התורה
וכתב בספר סדר הדורות[37] חגי זכריה ומלאכי מתו בשנת 3442 תמ"ב ובאותו זמן פסקה נבואה מישראל והראב"ד ויוחסין בסדר הדורות כתבו שמתו תמ"ח (וכן נראה ממ"ש הכוזרי מ"ג ארבעים שנה אחר בנין הבית התמידה הנבואה), ובספ"ק דיומא (כ"א ב') ברש"י, משנת ב' לדריוש ואילך לא שרתה על הנביאים רוח הקדש, ט"ס הוא שהרי בזכריה ז' כתוב ויהי בשנת ד' לדריוש היה דבר ה' אל זכריה
כששלמו לחרבת ירושלם שבעים שנה הגיע זמן בנין הבית ואז באה הנבואה אל מלאכי יחד עם חגי וזכריה שהיו בירושלם לעורר זרובבל לבנות הבית כי היו מתעצלים מפני השונאים שהיו משביתים מלאכתם אלה השנים ולא עוררה אותם רוח הקדש עד עתה לפי שלא נשלם הזמן כי לא מלאו לחרבת ירושלם ע' שנה עד עתה וכן אמר בעזרא והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא נביאיא על יהודאי די ביהודה ובירושלם בשום אלהי ישראל עליהון:
והתנבא בשנת שתים לדריוש על בנין הבית ביחד עם חגי וזכריה וכנאמר בנביא זכריה פ"ח פסוק ט "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְקֹוָק צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת" והנביאם אלו חגי זכריה ומלאכי
על ידו כתב עזרא עזרא כתב ספר דברי הימים יחד עם חגי וזכריה[38] ומפיו יחד עם חגי וזכריה נאמר תרגום הנביאים שנכתב על ידי יונתן בן עוזיאל[39]
היה ממקבלי ומוסרי התורה כמבואר באבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופטים ושופטים לנביאים ונביאים לחגי ולזכריה ולמלאכי חגי זכריה ומלאכי מסרו לאנשי כנסת הגדולה"
נאמר בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יג - דברי ירמיהו ובראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 155 "מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים. ולא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' לעזר ור' שמואל בר נחמן. ר' לעזר א' קיצרי נבואה היו. א"ר שמואל בר נחמן כבר היתה נבואה פקודה בידן ביד חגי זכריה ומלאכי". ויתבאר דברי המדרש על פי מש"כ בספר הכוזרי מאמר ג, סה. כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם. ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יספרו מרוב.
וא"כ פי' המדרש או שקיצרי נבואה שנבואתם היתה תקופה קצרה וכן הגירסא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרק ל "ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה" או שנבואתם היתה פקודה בידם זאת אומרת פקדון מידם מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון
משנת ההלכה
עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה: (בראשית פרק לב פסוק לג)
הוזהרנו מאכול גיד הנשה שמה שנאמר לא יאכלו לא נאמר על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו.
א. איסור גיד הנשה[40] נוהג[41] בבהמה וחיה טהורים[42] בירך ימין ובירך שמאל כשהכף[43] שלהם עגול ואינו נוהג בעוף מפני שאין כף שלו עגול[44] ואם אינו עגול בבהמה וחיה, וכן בעוף שכפו עגול אסור מספק[45] וא"צ לבדוק בעוף אם כפו עגול[46] (שו"ע יו"ד סי' ס"ה סעי' ה' ו')
ב. שני גידים הם בירך[47], אחד פנימי סמוך לעצם[48] והשני חיצון סמוך לבשר[49], ושניהם אסורים וצריך לחטט מדרבנן, (דהיינו להוציא ג"כ קצת בשר סביבם) אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך, והחיצון אסור מדבריהם. (שם סעי' ח' ובב"י)
ג. הקנוקנות[50] שבשניהם אסורים מדבריהם וצריך לחטט אחריהם ושומן הגיד, ישראל קדושים הם ונהגו[51] בו איסור. (שם)
[1] ת"א
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] פי' הטור
[8] רמב"ן
[9] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[10] רבינו בחיי
[11] רשב"ם
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] רש"י
[15] רבינו בחיי
[16] רשב"ם
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ספורנו
[20] רשב"ם
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] ספורנו
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם אבע"ז
[26] רש"י
[27] ספורנו
[28] רמב"ן
[29] רמב"ן רבינו בחיי
[30] רמב"ן
[31] רד"ק מלאכי א, א.
[32] מהרש"א ח"א שם
[33] ח"א שם
[34] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים ת"ח
[35] מהרש"א ח"א סנהדרין צג:
[36] כמבואר במגילה ג: וסנהדרין צג: - צד.
[38] רש"י דברי הימים א א
[39] מגילה ג.
[40] בכרתי סי' ס"ה ס"ק ט"ז כתב דמנקר אחד הרעיש העולם דהגיד שנהגו בו האיסור אינו הגיד האמיתי ועד היום טעינו ואינו אלא גיד אחר והשיב לו הכרתי דהגיד החדש שרצה לאסור אינו רק בבהמות זכרים ולא בנקבות ובסמ"ג כתב דגיד נוהג בזכרים ובנקבות "ואשתקיל מילוליה" ורבים תמהו על שגגה גדולה שיצאו מהשליטים דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות כדרכו בכל המצות לכתוב כן אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא וכו' וכיון שטעות נזרקה לפני הגאונים הנ"ל ודחה לזה בקנה נמצא דבריו קיימים ואין לאכול אחוריים אא"כ נקרו מהם שני הגידים ובחת"ס יו"ד סי' ס"ט תי' דאע"ג דהשווה הכתוב אשה לאיש בכל עונשין שבתורה במקום שיש סברא לחלק שלא יהיה אלא באיש לא יאסר אנקבות כדמצינו גבי כהנים "והשתא אי ס"ד דאותו הגיד שנשה ביעקב הוא גיד דלא נמצא בבע"ח נקבות א"כ שפיר הי' סברא לחלק בין בני ישראל לבנות ישראל ואיך כ' סמ"ג נוהג בזכרים ונקבות אע"כ הגיד הוא הנמצא בין בזכרי' ובין בנקבו' וע"כ נוהג איסורו ג"כ בכל ודברי חכמי' קיימים".
[41] במשב"ז סי' ס"ה ס"ק ד' ס"ל דגיה"נ דאדם נמי אסור ונ"מ דלמ"ד דבשר אדם מותר מן התורה על גידו יהיה חייב מלקות ואף לדידן דבשר אדם אסור מדאור' עכ"פ אינו אלא איסור עשה ועל גידו יהיה חייב משום לאו אמנם במנ"ח כתב וז"ל "ועיין משנה למלך פ"ב ממאכ"א ה"א שהביא בשם הרשב"א דגם באדם נוהג איסור גיד הנשה, ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל שסובר דבשר אדם מותר מן התורה, והובאו דבריו במגיד משנה פ"ב ממאכלות אסורות ה"ג, אם כן נוהג גיד, דבשרו מותר. אבל לשיטת הר"מ שם בפ"ב ועוד שיטות דבשר אדם אסור מן התורה בעשה, א"כ בשרו אסור, והוי כטמאה דאין גיד וכו'. ומה לי שבשרו אסור בלאו או בעשה, כיון דהוא מן התורה בשרו אסור קרינן ביה כנלע"ד, ושוב מצאתי כן בשער המלך פ"ח ממאכלות אסורות ה"א", עכ"ל
[42] דקיימא לן כר' שמעון חולין פרק גיד הנשה ק"א ע"א, דנפקא לן מעל כן לא יאכלו וכו' מי שבשרו מותר נוהג איסור גיד, אבל מי שבשרו אסור אין נוהג איסור גיד.משב"ז שם ומנ"ח שם וצ"ע אמאי באמת לא הזכירו הטושו"ע דאינו נוהג בטמאה ונ"מ דמשום גיד לוקה בבריה אפי' שאין בו כזית וכן אוסר בכל שהוא ומשום בהמה טמאה אינו אלא בכזית וכן אינו אוסר אלא עד ס' וכן הקשה במשב"ז שם וס"ל דהטור מספקא ליה אי נוהג בטמאה אבל במנ"ח משמע דפשיטא לי דאינו נוהג דמעטיה רחמנא
[43] כף הירך הוא הבשר העגול התפוח הסובב את עצם הירך (הקולית) ונקרא כף ככף של קדירה כמש"כ רש"י חולין פט ב' ד"ה כף והעצם נקראת ג"כ כף הירך
[44] וה"ק רחמנא לא יאכלו בנ"י את גה"נ הנכרך סביבות הבשר הגבוה והעגול אשר בירך והיא עצם הקולית העליונה ועופות אין להם כף דהעצם משוך ולא עגול והבשר שעל הקולית שלהם עב ואינו עגול סביבות העצם הלכך אין גה"נ נוהג בהם (ערוה"ש יו"ד ס"ה סעי' י"ז)
[45] בגמ' חולין צ"ב ב' נסתפק ר' ירמיה אי גיד בתר עיגולא אזלי' או בתר מינא אזלי' וסלקא בתיקו ופסקו הראשונים (רשב"א שם ד"ה אית ליה ובתוה"א ב"ג ש"ג [דף פ"א ב'] ובמרדכי שם תרנ"ט) דכיון דהווה ספיקא דאורייתא הווה לחומרא ולהכי מחמירי' בבהמה וחיה אפי' אינו עגול דילמא בתר מינא אזלי' ומחמיר' בעוף שכפו עגול דילמא בתר עיגולא אזלי' וכ"ד הרמב"ם פ"ח ה"ד ממאכ"א ונ"מ דאין לוקין כיון דאינו אלא איסור ספק וכ"כ במנ"ח מצוה זו או"ק א'
[46] דאזלי' בתר רובא ב"י שם בשם המרדכי שם [ומכאן מוכח דאזלי' בתר רובא אע"ג דאפ' לברורי בקל וכן איתא בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רע"ז ד"ה הדרן דהוכיח כדברינו מרש"י זה ועיין שד"ח ח"ה עמ' 304 ב' דציין נמי למשכנות הרועים סי' לב ובילקוט הגרשוני ח"א דף ט' סוף עמ' א' וב' אמנם אפ' לדחות הראיה מכאן דהכא הווה כעין ס"ס דהא דעוף שכפו עגול אסור היינו מספיקא דילמא בתר עיגולא אזלי' וא"כ בס"ס וברוב כה"ג נקל אע"ג דאפ' לברורי משא"כ בכל רוב]
[47] יש בירך שני גידים עקריים הגיד הפנימי שהוא גיד ארוך היוצא מן השדרה מאחרי עצם האליה ונמשך למטה לאורך הירך והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך
[48] הגיד הפנימי יוצא מהחלק האחורי של חוט השדרה ומתפשט לאורך כל הירך בצד הפנימי דהיינו בצד שכלפי הירך השניה (דרך משל גיד של ימין מתפשט לכנגד ירך שמאל) ולאחר שיוצא מן השדרה מתפשט ועובר על פני עצם האליה ומשם ממשיך לאורך בשר הכף (השופי שהוא הבשר התפוח הסובב את העצם העליונה של הירך) עד שמגיע לפרק שבין שתי העצמות העליונות
ובעוף אין מקום הגיד דהיינו מקום יציאתו מהשדרה מכוסה בבשר טפוח ועגול אלא בבשר שטוח ולכן אין נוהג בו גיה"נ כבסעי' א'
[49] למנהג האשכנז הגיד החיצון עובר לרוחב בשר הכף בחלקו התחתון ואינו עובר לאורך הכף אלא חודר לתוכו ולכן נקרא "הסמוך לבשר" דהיינו שמובלע בתוך בשר הכף והוא יוצא מן השדרה לפני הגיד הפנימי ויורד באלכסון אחורנית לכיוון הירך וחוצה את כל בשר הכף באלכסון ואח"כ יורד מטה לאורך הרגל ונקרא חיצון כיון שנמצא בצד החיצון של הירך דהיינו בצד הרואה את החוץ ולמנהג תימן הגיד החיצון הוא ענף המתפתל ויוצא מהגיד הפנימי בתחתית הירך סמוך למקום חיבורה עם השוק שמתחתיה הגיד הפנימי ממשיך ויורד מטה לאורך הרגל בצדה הפנימי ואילו הענף יורד בזווית אל צדה החיצוני של הרגל
[50] הם גידין דקים היוצאים מהגיד לאחר שעובר את האגן ונבלע בירך ואז מתפצלים ממנו אותם הגידין הדקים דהם הקנוקנות
[51] וז"ל הב"י שם "והמרדכי (סי' תרנ"ט) כתב שומנו ישראל קדושים נהגו בו איסור וראוי להחמיר בו וכדגרסינן (עירובין כא:) בני הזהר בשל סופרים יותר משל תורה ומה ששנינו בו ישראל קדושים נהגו בו איסור זו היא דברי סופרים עכ"ל" אבל ברדב"ז ח"ב סי' תר"ע משמע להדיא דאינו איסור דרבנן אלא מנהג איסור וז"ל "עיקרו מדאורייתא חטיטתו מתקנתא דרבנן שומנו ממנהגות קדושים" והוא מחי' הרשב"א חולין צ"ב ב' ובר"ן שם. ועיין שפ"ד סי' ק' ס"ק ח' דלהדיא כתב דמנהג קדושים קליש מאיסור דרבנן ונ"מ לאיסור דבוק עיי"ש ואכמ"ל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה