פרשת ויצא יום ו'

מקרא

בראשית פרק לא 

(כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד:

(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב:

(כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

(כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי המתנת לי[1] לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה עד עכשיו הייתה חכם, וחכמת גבי עשו בבכורה ובברכה, וגם עמי נהגת בחכמה, אבל עתה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ:

(כט) יֶשׁ לְאֵל כח[2] יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם וגם אלקיכם יודע כן ומתפחד פן אקח נקמתי מכם ולכך אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר להזהיר אותי עליכם[3] הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע:

(ל) וְעַתָּה הָלֹךְ ממני הָלַכְתָּ לארץ ישראל כִּי נִכְסֹף לארץ ישראל ו - נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

(לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי:

(לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה כי חשב שגנב אותם אחד מהעבדים לעבדם ולחזור לסורו[4] נֶגֶד מול ובנוכחות אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי משלך וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם שאם היה יודע לא היה מעיז פניו לכחש ולא היה אומר לא יחיה[5]:

(לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת כי אהלים היו לכולם כי היה זה מצניעות הצדיק, כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד, בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה, גם אסור הוא בדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז) וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו וְלֹא מָצָא באף אחד מהאהלים ולא מצא באהל רחל משום שישבה עליהם כמו שממשיך הכתוב ללמדינו[6] וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל כלומר אעפ"י שאמרנו למעלה באהל לאה ובאהל שתי השפחות לא כך היה אלא בתחלה כשיצא מאהל לאה נכנס באוהל רחל אבל מפני אורך דברים שאמר לבן לרחל ורחל ללבן לא היה רוצה להפסיק את הפסוק הראשון[7]:

(לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים כשיצא מאהל לאה ללכת באהל רחל, לקחתם רחל[8] וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל שנותנים על הגמל לשבת עליהם[9] וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:

(לה) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן, וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד[10] וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים:

(לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי:

(לז) כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי בני שאני קורא להם אחי[11] וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ עם מי הדין בֵּין שְׁנֵינוּ:

(לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ לא הפילו וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי אף על פי שדרך הרועים לאכול מזכרי הצאן ששומרים עליהם[12]:

(לט) טְרֵפָה שנטרפה על ידי חית השדה  לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה שאם אנכי חוטא בה מיד  מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה היית תובע אותה גְּנֻבְתִי יוֹם מה שנגנב ביום מבני אדם עלי היה להשלים וּגְנֻבְתִי לָיְלָה ומה שהיה נגנב בלילה מן חיות השדה עלי היה לשלם[13]:

(מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב השרב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי כדי לשמור צאנך כדין[14]:

(מא) זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:

(מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק מי שמפחד ממנו יצחק הָיָה לִי בעזרי[15] כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח לפי שידע שהלכתי עמך בנאמנות, ואתה עמי בתרמית, הוכיחך עלי[16] אָמֶשׁ:

(מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי ואם החלפתי משכורתך או שלחתיך ריקם לא הייתי נוטל דבר משלך שהכל שלי ובמרמה בא לידך לא בדין[17] וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא אמר זה כמתנצל על דברי יעקב, כי באתי אחריך לראות בנותי וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם ומה אוכל לעשות להם טובה[18] אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

(מד) וְעַתָּה אטיב להן ש - לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה הברית לְעֵד כי העובר עליו יקולל בכל אלות הברית בֵּינִי וּבֵינֶךָ שלא תענה אותן ולא תקח עליהן נשים כמש"כ להלן[19]:

(מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:

(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לבניו שהיה קורא להם אחיו[20] לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל שיגולו שם אבנים עד שהתחברו[21] וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה[22]:

(מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן בארמית יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ בלשון הקודש[23] גַּלְעֵד:

(מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם אחרי שקראו יעקב גלעד, דבר לבן בלשון יעקב הגל הזה עד ועל כן נקרא שמו גלעד עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד כי בשם הזה הסכימו שניהם או שדברי לבן מתורגמין ללשון הקדש:

(מט) וְהַמִּצְפָּה היא האבן שהקים יעקב מצבה נקרא כך על שם שאמר[24] אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יראה יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ אנחנו שיהיה כל אחד ממנו רחוק מחברו ולא יראנו השם רואהו[25]:

(נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ שיוכל לדון אותנו[26] רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

(נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי הקמתי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה לעזרך בעת רעתך, שנשבע לו לעזרו בעת צרה, כדרך השרים שכורתים ברית לסייע זה את זה מאויביו וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָהלסייע לי[27]:

(נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

(נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר כדרך כורתי ברית[28] וַיִּקְרָא לְאֶחָיו של לבן[29] לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

בראשית פרק לב 

(א) וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו נכדיו[30] וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ:

(ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים לשומרו כדכתיב והנה אנכי עמך[31]:

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה המחנה שלי שפגעו בו מלאכי אלהים אין ספק שהוא מחנה אלהים וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם שתי מחנות אלהים של מלאכים ושלו[32]: פ

חסלת פרשת ויצא

נביא

זכריה פרק יד

יא. וְיָשְׁבוּ בָהּ - בירושלים, בשלום ובשלוה, וְחֵרֶם, לֹא יִהְיֶה עוֹד - והֶרֶג, לא יהיה עוד בירושלים,  וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח - וישבו בירושלים בבטחה.

יב. וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם - וכך תהיה המכה שיכה ה' את כל העמים שנקהלו להלחם על ירושלים: הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו - ימס בשרם כשהם עומדים על רגליהם,   וְעֵינָיו, תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן - ועיניהם ימסו בתוך חורי העינים, וּלְשׁוֹנוֹ, תִּמַּק בְּפִיהֶם - ולשונם, תימס בתוך פיהם.

יג. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא,  תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם - יביא ה' ביניהם מהומה גדולה, וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ, וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ - וכאשר יחזיק איש את יד חבירו לעזור לו, יחשוב אותו לאוייבו, ויעלה את ידו להכותו.

יד. וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם - כאמור לעיל יב' ב':"...וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם...", שיכריחו הגויים הצרים על ירושלים, את אנשי יהודה, שבערים מסביב ירושלים, לצור עמהם על ירושלים. וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב - ויאספו אנשי יהודה, את העושר ממחנה גוג, אחר המגיפה: זָהָב, וָכֶסֶף, וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד:

טו. וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס, הַפֶּרֶד, הַגָּמָל, וְהַחֲמוֹר, וְכָל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה, כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת - גם הבהמות של מחנה גוג, ינגפו כמו האנשים. (המק בשרו וכו')

טז. וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר, מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם - ואלו שישארו בחיים, מהגויים שבאו על ירושלים, (מ - "השלישית", שיצָרְפוּ ויבָּחַנוּ ככסף וכזהב, וידבקו בה', לעיל יג' ט')

וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - כל שנה בחג הסוכות (שבסוכות, היתה המלחמה וההצלה), יעלו לירושלים, להשתחוות, לחגוג ולהודות לה'. 

יז. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה, מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת - מי שלא יעלה להשתחוות לה', וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם - לא יהיה להם גשם באדמתם. (שבחג הסוכות, נידונים על המים)

יח. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה - לירושלים, וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם - שעליהם, לא בא ויורד הגשם, כי משקים את ארצם מהנילוס, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה', אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - מגיפה יגוף אותם ה', על שלא עלו בחג הסוכות לירושלים, ולא ינקו מעונש.

יט. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - זה יהיה ענשם של הגויים, שלא יעלו בסוכות לירושלים. (של מצרים - מגיפה, ולשאר הגויים - עצירת המטר).

 כ. בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ לַה' - גם את הפעמונים, שתולים בצוארי הסוסים, יקדישו לה', וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה', כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ - הסירות בביהמ"ק,(כעין סיר, להוריד את הדשן מהמזבח) יהיו רבים כמו המזרקים (כלי קבלת הדם).

כא. וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת - מריבוי הקרבנות שיקריבו, כל הסירים שבירושלים, יוקדשו לצורכי העבודה במקדש, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם -וכל הזובחים זבח, יקחו סירים אלו, ויבשלו בהם בשר השלמים, וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא - ולא יהיו עוד סוחרים המוכרים סירות או נחושת לעשות ממנה סירות, כי רבים יתנדבו ויקדישו כלים.

סליק ספר זכריה

משנת ההלכה

 

וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ: (בראשית פרק כח פסוק כב)

"מדרש יעקב תקן לתת מעשר מן הממון" (דעת זקנים מבעלי התוספות שם) 

תלמוד בבלי מסכת 

 

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. (כתובות דף נ.) שהרי מי שהפריש ממונו שתי מעשרות, ועשורא בתרא כי קמא, הרי זה חומש הממון. (רבינו בחיי)

דיני מעשר כספים

       א.       חובת מעשר כספים בימינו שעל כל הכנסה שמרויח בין אם היא הכנסה עבור עבודה, או עיסקה שעשה, ובין אם היא הכנסה ממתנה (כולל מתנות חתונה), ירושה, או ריוח על פיקדון בנקאי, צריך להפריש ממנו מעשר כלומר % 10 מהרווח. 

        ב.        אם יכול מצוה מן המובחר שיתן חומש כלומר % 20. ומי שיודע על עניים נזקקים ויכול להפריש יותר מחומש לדעת רוב פוסקים יתן כפי השגת ידו אפילו אם זה יותר מחומש

         ג.         אך לא יתן יותר מחומש אם יש חשש שכתוצאה מכך יצטרך לבריות.

        ד.        ומן הראוי שיתנה אדם בשעה שמתחיל להפריש מעשרות שמקבל לעשות עליו דבר זה בלי נדר ומקבל לתת את כל מעשרותיו כסדר הנהוג בחלוקה בין שותפים עסקיים ובזה ינצל מכמה ספיקות בהלכה בדיני מעשרות. 

       ה.       מובא בספרים בשם הגר"א שכל השומר ומקיים מצות מעשר מובטח בכך שלא יבא לידי היזק כלל, והשומר ומקיים ונותן חומש מובטח שיתעשר, והלואי שכל ישראל היו שומרים מעשר והיה מתקיים הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון".

         ו.         דרך חישוב המעשר במי שמשקיע סכום כסף באופן המניב רווחים, יפריש מקרן ההשקעה עשירית, ומכאן ולהבא יפריש מעשר מהרווחים שמניבים לו אותה השקעה, לדוגמא אדם שקיבל מתנה בסך $1000 יפריש ממנה $100 (ואם יוכל מצוה מן המובחר להפריש 200) ואח"כ ישקיע את ה900 הנותרים, ומן הריווח שמרוויח ייתן את המעשר.

         ז.         חשבון המעשרות יכול להתבצע פעם אחת בשנה על כלל רווחיו לפי הסיכום השנתי ואם פעם אחת הרוויח ופעם אחת הפסיד ינוכה ההפסד מהריווח, ויחושב לפי מה שיצא לו ריווח בפועל במשך השנה כולה וממנו יפריש מעשרותיו. ואם רוצה להדר ולהחמיר לעשר מכל ריווח הבא לידו, או לחשב חישוב חודשי, שבועי, או יומי, ודאי הוא משובח יותר.

       ח.       אין דין מעשר כספים כמעשר פירות, והכסף אינו טבל ומותר בשימוש אף קודם שיפריש ממנו מעשר הכספים, וגם אין בו דין קריאת שם. ואעפ"כ ראוי לכתחילה להפריש את מעשר הכספים מיד ולהניחו במקום מיוחד ויש בדבר זה כמה מעלות: 

א.    י"א שיש מעלה בעצם הפרשת המעשר

ב.    על ידי כך יהיה הכסף מזומן תחת ידו בכל עת, ויוכל ליתנו לכל צדקה שמזדמנת לו, וכך עיקר המצוה לתת לנזקקים בשעת דוחקם.

ג.      שלא יבוא לידי שכחה, וגם שלא יבוא לידי מצב שיצטבר לו סכום גדול מדאי להפרישו .

ד.     אם מפריש מיד אע"ג שערך המטבע יירד ויגרם הפסד לצדקה, ההפסד אינו תלוי בו שהרי הכסף כבר הופרש, משא"כ אם נשאר הכסף תחת ידו הרי הוא עצמו גורם הפסד לצדקה.

 

---

[1] ת"י

[2] ת"א

[3] חזקוני

[4] ספורנו

[5] ספורנו

[6] רמב"ן

[7] רשב"ם

[8] חזקוני

[9] רשב"ם

[10] רמב"ן ועיי"ש שכתב "והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט), והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה, ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי" וכ"כ רבינו בחיי

[11] ת"י פס' מו

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] ת"י

[14] ת"א

[15] ת"א רבינו בחיי

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] ספורנו

[18] רמב"ן

[19] רמב"ן

[20] ת"י

[21] אבע"ז

[22] רמב"ן

[23] פי' ר' יוסף בכור שור

[24] רמב"ן

[25] אבע"ז

[26] ת"א ת"י

[27] חזקוני

[28] פי' ר' יוסף בכור שור

[29] ספורנו

[30] אבע"ז

[31] רשב"ם

[32] ספורנו