מקרא
בראשית פרק כט
(יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע גבורותיו וחסידותו של יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ איך לקח את הבכורה ואת סדר הברכות מיד אחיו ואיך התגלה לו יי בבית אל ואיך הוריד את האבן ואיך שפעה הבאר ועלתה לפניו[1] וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו[2] שלא יתמה - גדול כמותו איך בא במקלו ובתרמילו בלא שום דבר, והגיד לו כי ברח הוא ונס לנפשו:
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וטוב עשית שבאת אלי[3] וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי וכי בגלל ש -[4] אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם לבן דבר עמו בערמה, מתחלה אמר לו כי הוא עצמו ובשרו ויפרנסנו, וכאשר ראה שנתעכב שמה ומתפרנס משלו, אמר הכי אחי אתה וגו'. כי מעתה תעבוד אותי, כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים בחנם, וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בלא משכורת שלמה, ו -[5] הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
(יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת נאות[6] כלומר שהיתה נראית יפה מתוך שהיו עיניה יפות ונראית רכה וילדה אבל רחל היתה משובחת ביפיה אלא שהיו עיניה כואבות מן הבכי לפי שראתה שתפול לגורלו של עשו לפי שהיתה עקרה ויגרשנה יעקב וישאנה עשו[7] וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל והבין את דעתו של לבן במה שאמר לו לעבוד לו כנ"ל ולכן -[8] וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
(יט) וַיֹּאמֶר לָבָן ברמאות[9] טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים דבר מועט היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ ואילו היה לבן שואל יותר היה יעקב עובד[10]:
(כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי ימי עבודתי[11] היו קרובים להמלא וחשובים כמלאים[12] וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ נעשה נישואים ולא רק אירוסים[13] לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך[14]:
(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה כדי שלא יחשוד יעקב כי יאמר לעצמו בטח לא ירמה אותי במעמד רבים אבל לבן שיכנע את אנשי המקום להסכים על הרמאות כדי שלא לבטל המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה[15]:
(כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ זלפה ובלהה בנותיו היו אלא כתוב היה בנימוסי הארץ בנותיו מפלגשיו נקראות שפחותיו[16] לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
(כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לא הניחוני אנשי המקום לעשות כן[17] לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
(כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת שבעת ימי המשתה[18] וְנִתְּנָה לְךָ בהסכמת אנשי המקום[19] גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
(כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל אע"פ שמטבע האדם לאהוב את האשה שידע בראשונה, אף על פי כן אהב לרחל יותר[20] מִלֵּאָה כלומר - לאה אהב, ורחל יותר מלאה[21] וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה חס ושלום שישנא יעקב את לאה אבל יאמר עליה שנואה בערך רחל שהיתה אהובה ביותר והכתוב מוכיח שהרי לעיל אמר שאהב גם את לאה[22] וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָהמהראוי עפ"י טבע נשים הצדקניות להיותן עקרות כי ה' מתאוה לתפלתן [כיבמות ס"ד.], והכא פתח ה' רחם לאה, בלא תפלה להסר שנאתה ורחל היתה עקרה כראוי לה עד שהתפללה כי איוה ה' לתפלתה[23]:
(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי בעלבוני שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל יתעלה לי זרע[24] כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק את תפילתי[25] כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא יעקב את[26] שְׁמוֹ לֵוִי:
(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְקֹוָק עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת כנותן הודאה למקום שנתן לה כל חלקה, ולא בקשה על יותר, ולכך עמדה מלדת[27]:
נביא
זכריה פרק ח
כ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת - לעתיד לבוא עוד יבואו עמים ויושבי ערים רבות לירושלים,
כא. וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר - יבואו יושבי עיר אחת לעיר אחרת ויאמרו: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת - בואו נלך להתפלל לה' בירושלים, אֵלְכָה גַּם אָנִי - וישיבו להם יושבי אותה העיר, אף אנו נלך.
כב. וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים, וְגוֹיִם עֲצוּמִים - עצומים במספר, לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' :
כג. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם - שיבואו רבים, ויחזיקו בכנף איש יהודי, ויאמרו: "נלך עמכם, כי שמענו שה' עמכם"[28].
זכריה פרק ט
א. מַשָּׂא דְבַר ה', בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ - נבואות ה' תהיינה גם בחדרך (עיר ליד דמשק) ודמשק, מפני שגבול א"י, יתרחב ויתפשט עד אליהם, (שה' ישכון וְ-"ינוח" בדמשק כמו בא"י) כִּי לַה' עֵין אָדָם - כי עֵינֵי כל האדם יהיו נישאות אל ה' ולאמונתו, ובשכר זה יכללו גם הם בא"י, וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל - וכל שכן עֵינֵי כל שבטי ישראל.
ב. וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ - וגם העיר חמת, תהיה בתוך גבול א"י, צֹר וְצִידוֹן - ואף צור וצידון יכללו בגבול א"י, כִּי חָכְמָה מְאֹד - אף שצור, היתה תמיד בוטחת בחכמתה, גם היא תכנע לפני ה'.
ג. וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ - אף שתמיד היו אנשי צור בונים מבצרים, להתחזק בהם נגד האוייבים, וַתִּצְבָּר כֶּסֶף כֶּעָפָר - ואספו כסף רב - כעפר, וְחָרוּץ, כְּטִיט חוּצוֹת - וזהב רב, כטיט המושלך בחוצות.
ד. הִנֵּה ה' יוֹרִשֶׁנָּה - הנה ה', יגרשם מארצם, וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ - ואת כל החיילים שבצור, יכה ויטביע בים, וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל - והעיר תשרף באש.
ה. תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא, וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד - הערים אשקלון ועזה יפחדו מאוד, בראותם את מפלת צור הגדולה, וְעֶקְרוֹן, כִּי הוֹבִישׁ מֶבָּטָהּ - והעיר עקרון (בארץ פלישתים), תתבייש על שהיתה מביטה אל צור שתעזור לה בצרתהּ, וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה - תאבד המלכות ממלך עזה, ותכבש ביד ישראל, וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב - מפני שגם היא תכבש ביד ישראל.
ו. וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד - ובאשדוד, ישבו בנ"י, שהם כזרים ונכרים בהּ, וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים - ואכרית את גאוותם של פלישתים, ולא ימשלו עוד בארצם.
ז. וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו, וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו - אסיר מפלישתים את הרשעים, שהיו שופכים דם בנ"י, ובכך, כאילו אכלו בשר משוקץ ומאוס לפני ה', וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ - והנשארים מהם, יהיו גם הם נאמנים לה' אלוקינו, וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה - ויהיו כגדולים שבאנשי יהודה, וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי - ואנשי עקרון ישבו בתוך בנ"י, כיבוס, שישבו בין אנשי ירושלים ונתנו להם מס
ח. וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה, מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב - אחנה ליד ביתי (ביהמ"ק), להגן על בנ"י מכל צבא, ומכל עובר ושב, שיבואו להרע להם, וְלֹא יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ - ולא יעבור עוד על ישראל, נוגש ולוחץ להרע להם, כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְּעֵינָי - כי עתה, רואה אני את צרתם להגן עליהם, ולא אסתיר עוד את פני מהם.
ט. גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם - שמחו מאוד בני ציון, והריעו בקולכם בשמחה, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ - מלך המשיח, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא - צדיק הוא, ויושיע את ישראל, עָנִי - ענותן וכנוע לפני ה', וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר - וירכב על חמור, כמידת הענוה, (אף שכל העולם יהיה ברשותו) וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת - או על עַיִר - בן האתון.
י. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם - אכרית מאפרים ומירושלים רִכְבֵי וסוסי מלחמה, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה - ואכרית את קשתות המלחמה, (שלא יעסקו עוד במלחמות) וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם -וידבר דברים, שיביאו שלום בין העמים, וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם - וימשול מהים עד סוף צד מערב, היינו בכל העולם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ - ומנהר פרת, עד קצות הארץ.
יא. גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ - גם אתם בנ"י, בזכות דם הברית, (י"א: דם המילה, וי"א: הדם שזרק משה על בנ"י, בברית שמירת התורה בפר' משפטים) שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיךְ מִבּוֹר, אֵין מַיִם בּוֹ - אשלח מהגלות, את בנ"י שהיו כאסירים בבור ללא מים. (משל לצרות ולקושי הגלות)
יב. שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן - שובו בנ"י לירושלים, שהיא חזקה כעיר מבוצרת, אֲסִירֵי הַתִּקְוָה - אתם, שאסורים וקשורים כל ימי הגלות בתקוה לגאולה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ - גם היום אומר לך בשורה שניה (שמפרש בפסוק הבא), מלבד הבשורה על בנין הבית.
יג. כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה- אכין את יהודה להלחם בְּיָוָן (בזמן החשמונאים), כדריכת הקשת בחיצים, קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם - מלאתי את יד אפרים בקשת, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן - יעורר ה' את בני ציון, להלחם עם בני יָוָן, וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר - ואשים אתכם להיות כחרב של גיבור, ההורגת ומשכלת את חיילי האוייב.
יד. וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה - וכבוד ה', יתגלה ויראה על ישראל בנצחון המלחמה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ - וחיציו של ה', ימהרו להכות באוייב כמהירות הברק, וַה' אלוקים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע - כגיבור התוקע במלחמה, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן - ויבוא על יָוָן במהירות, כרוח דרומית הבאה בסערה.
טו. ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם - על ישראל, וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע - ויאכלו ויכבשו וישחיתו את יָוָן, שהיו משליכים אבנים בקלע, (קלע - כלי להשלכת אבנים), וְשָׁתוּ - דם האוייב, הָמוּ כְּמוֹ יָיִן - ויהמו בקול כדרך השותים יין, וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ - יהיו מלאים בדם הרוגים, כמזרק הדם (כלי קבלת הדם), וכפינות המזבח שזורקים בהם דם הקרבנות.
טז. וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ - ה' יושיע את עמו, כרועה - המושיע את צאנו, כִּי אַבְנֵי נֵזֶר - כי החשמונאים, שהם כאבנים טובות השמים על הנזר, על הכתר, מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ - יהיו מורמים ונישאים בגדולה באדמת א"י.
יז. כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ - כי מה טוב ויפה, יהיה באותו הדור, דָּגָן בַּחוּרִים - הדגן יתן כוח לבחורים, וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת - והיין יגרום לבתולות, לדבר[29] דברי שיר והלל לה'.
משנת ההלכה
דיני תפילת ערבית
א. אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית, שמא ימשך בסעודתו וכן עלול מתוך כך להירדם להירדם ומתוך שהוא שקוע בשינה ישכח לקרות שמע
ב. אפילו לאכול קמעא אסור אך טעימת מיני פירות או אפילו פת בשיעור כביצה מותר
ג. אם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה, מפסיק וקורא ק"ש בלא ברכותיה וגומר סעודתו, ואח"כ קורא אותה בברכותיה ומתפלל. אך אין צריך להפסיק לתפלה, הואיל והתחיל לאכול
ד. אם לא התחיל לאכול אף על פי שנוטל ידיו, צריך להפסיק ולהתפלל ודוקא כשלא בירך עדיין ענט"י אבל אם כבר בירך ענט"י נכון שלא יפסיק אלא יברך המוציא ויאכל כזית ויפסיק סעודתו
ה. כמו כן אסור לישן בתוך חצי שעה לפני צאת הכוכבים ואפילו דעתו רק לישן קמעא
ו. מותר ללמוד בסמוך לה ואדרבה מצוה הוא אבל משהגיע זמן ק"ש אסור אף ללמוד כשהוא מתפלל בביתו ביחיד ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכרנו שיתפלל מותר
ז. ואם ביקש מאחד שיזכירנו להתפלל ואותו אחד אינו אוכל או ישן באותו זמן מותר להתחיל לאכול אפילו כשכבר הגיע זמן ק"ש
ח. כתבו האחרונים הקוראים ומתפללים מבעוד יום אף על גב שיש להם לחזור ולקרות קריאת שמע ביציאת הכוכבים מכל מקןם מותר להם לאכול קודם שיקרא שנית אך בהגיע זמן צה"כ ממש נכון ליזהר גם בזה
[1] ת"י
[2] רשב"ם
[3] רשב"ם
[4] ת"א ת"י
[5] רמב"ן
[6] ת"א רשב"ם
[7] דעת זקנים מבעלי התוספות
[8] רמב"ן
[9] ת"י
[10] חזקוני
[11] ת"א ת"י
[12] רמב"ן
[13] ספורנו
[14] רמב"ן
[15] מלבי"ם
[16] חזקוני
[17] רמב"ן
[18] ת"י אבע"ז
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רבינו בחיי פי' ר' יוסף בכור שור
[23] חתם סופר
[24] ספורנו
[25] העמק דבר
[26] רשב"ם וברבינו בחיי כתב על כן קרא שמו הקב"ה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו ועיי"ש עוד
[27] פי' הטור
[28] אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשין לו 2800 עבדים, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות, בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר ..." ; 70 אומות ומכל אומה שבשבעים לשון יבואו 10, לכל אחת מארבע הכנפות - הרי 2800 (שבת לב ע"ב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה