מקרא
בראשית פרק לב
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק מלשון אבק שעלה אבק מביניהם[1] או מלשון חיבור שהמתאבק מחבק חבירו להפילו[2] אִישׁ מלאך[3] עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:
(כו) וַיַּרְא המלאך[4] כִּי לֹא יָכֹל לוֹ יכול היה, אלא שלא הורשה על יותר אלא להקע כף ירכו[5] וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ כדי להפילו כדרך שנים שמאבקין יחד[6] וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
(כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי שתשלחני מאתך בשלום שלא אהיה נזוק כמה שנתאבקתי עמך כִּי עָלָה הַשָּׁחַר אז ידע יעקב שהוא מלאך[7] וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:
(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים נעשית שווה למלאכים בשררה וממשלה אבל לא עליהם[8] וְעִם אֲנָשִׁים לבן ועשו[9] וַתּוּכָל:
(ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי[10] וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו[11]:
(לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים נלחמתי עם מלאך, כי על הראייה לא היה תוהה, כי דרכו של יעקב לראות מלאכים תדיר, אבל להלחם לא נמצא רק בו[12] וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
(לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ שזרחה השמש קודם שעבר את פניאל, ולמה איחר כל כך, בשביל שהוא צולע על ירכו[13]. ויש מפרשיםויזרח לו השמש [וגו'] והוא צולע, שאין אדם יכול להכיר בו שהוא צולע, כי היה כל כך מעט עד שזרח השמש וניכר באור זריחת השמש[14]:
(לג) עַל כֵּן לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת[15] לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ של בהמות וחיות שלהם צורת הירך היא כף אבל לא בעופות כיון שאינו עגול ככף[16] עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
בראשית פרק לג
(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ שרי חילות[17] וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת לכל אחת אמר קח את ילדיך, ואם תצטרך תנוסו עם הילדים[18]:
(ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:
(ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו:
(ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:
(ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה הילדים האלה בניך הם או בני ביתך הם או עבדיך הם[19] לָּךְ עמך[20] וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:
(ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ השפחות אבל ילדיהם לא השתחוו אמרו דין אמותינו להשתחוות יען כי הם שפחות ואנחנו בני יעקב[21]:
(ז) וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כשראו אמותם הגבירות משתחוות השתחוו גם הם עמהם[22] וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ הוא זה האדם הגדול ששיגרת לו כל המנחה הזאת[23] כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם ולא רצה לקבל מהם או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כלומר אתה הוא הגדול בעיני[24]:
(ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב דיבר בגאוה ובגודל לבב. ואם תסתכל בכתובים תמצא כי יעקב מאריך בדבריו עמו והוא מקצר בהם, והנה זה יורה על גאותו וגאונו. מלבד שתמצא ביעקב שהזכיר ה' יתברך בכל דבריו, ולא תמצא בעשו שיזכיר את ה' יתברך כלל[25] אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ:
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא יאמר אדוני כן[26] אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ שהרי בשביל כן שתקבל את מנחתי אימצתי את עצמי לראות פניך[27] כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי בקבלת המנחה, כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם[28]:
(יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי המנחה שהבאתי שיש בה ברכה כיון שיכולה להתרבות ולגדול שלכן שלח זכרים ונקיבות[29] אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ שמוליכי המתנה נצטוו להוליך לשדה אדום אפי' לא יקבלום בדרך. ועשו כן וכבר הובאת לשם[30] כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל ואיני חסר בכך כלום[31] וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח נתרצה לקבלם ולא ישיב בחזרה[32]:
(יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה לשעיר כמו שהורו נושאי המנחה באמרם גם הנה עבדך יעקב אחרינו[33] וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ למולך ובשוה לך[34] שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו[35]:
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים צעירים שהגדול רק בן שתים עשרה[36] וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת מעוברות ומניקות ו- עָלָי לטפל בהם[37] וּדְפָקוּם ואם ידחקום למהר יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן אבל הבקר והילדים לא ימותו אבל יזיק להם הדרך[38]:
(יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ ואל תאריך ימי הליכתך וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה לפי הליכת רגלי המלאכה כלומר הצאן שעלי להוליך אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים ולפי רגליהם של הילדים[39] ואדני ישוב אל עיר ממשלתו עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה אם אשוב דרך עירו של עשו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ לכבד את אבינו ולא היה זה נדר שיבא אליו[40]:
(טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תציג עמי אנשים די לי ש -[41] אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
(יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת אפשר שלא היה שם עיר והוצרך לבנות לו בית. אי נמי שבנה לו בית חזק ומגדל עז מפני עשו אחיו[43] וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: ס
נביא
מלאכי פרק א
א. מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי - נבואה מאת ה', שניבא מלאכי.
ב. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ - ואם תאמרו: אהבתך אותנו, היא רק בזכות האבות ולא בזכות עצמנו, ובמה אהבת אותנו, הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב - ומשיב להם: הרי עשיו ויעקב אחים לאותו אב, ורק ביעקב בחרתי.
ג. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה - ואת עשיו אני שונא, לכן אשים את הרי עשיו, להיות שממה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר - ואת נחלתו למקום התנים. ( היושבים במקום שממה )
ד. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם - ואם יאמרו אדום, רֻשַּׁשְׁנוּ - בתחילה היינו רשים ( עניים ) ודלים, וְנָשׁוּב, וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת - אך כעת, נשוב ונבנה את ערינו החריבות, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס - מה שהם יבנו, אני ה' אהרוס, ולא תהיה להם תקומה, וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה - וכולם יכירו שכל החורבן בא להם בגלל רשעותם, ויקראו לגבול ארצם: גבול הרשעה. וְהָעָם, אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם - ולעם יקראו: העם, שה' כועס עליהם לעולם
ה. וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה - ובעיניכם תראו את חורבן אדום, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה', מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל - ואתם, תשבחו ותהללו את גדולת ה', שהחריב את אדום, הסמוכה לגבול א"י.
ו. בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו - על הבן הלא לכבד את אביו, ועל העבד לירא מאדונו, וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי - ואם אני עבורכם כאב, היכן כבודי ? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי - ואם אני עבורכם כאדון, היכן מוראי ? אָמַר ה' צְבָאוֹת, לָכֶם, הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי - ותוכחה זו, היא לכם הכהנים שמבזים את שמי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ - ואם תאמרו: במה אנו מבזים את שם ה' ?
ז. מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל - אשיב לכם: הלא אתם מקריבים על המזבח קרבנות מתועבים, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ - ואם תאמרו: מדוע נחשבים קרבנותינו מתועבים לפניך ?בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה', נִבְזֶה הוּא - אשיב לכם: בכך שאומרים אתם על המזבח[44], שהוא בזוי ומלוכלך בדם וחלבים. ( ואין נותנים אל ליבם, מדוע ציוה ה' להקריב הדם והחלבים )
ח. וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע - וכן, אתם מקריבים במזבח בעלי מומים, כעִוֵּר פִּסֵּחַ וחוֹלֶה, ואומרים : אין בכך כל רע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ - הקריבו נא קרבנות אלו, לשר ולמושל, לכפר על עוונותיכם לפניו, הֲיִרְצְךָ - האם יהיה זה לרצון לפניו ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ - והאם יסלח לך על פשעיך לפניו ? אָמַר ה' צְבָאוֹת:
ט. וְעַתָּה, חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ - וכעת, האם ראוי שאתם תהיו אלו שתבקשו בעד ישראל, שיסלח וירחם ה' עליהם ?! מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת - הלא ידיכם עושות הרעה הזאת ! הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים - וכי ישא את פניכם, לקבל את קרבנותיכם בעבור ישראל ?! אָמַר ה' צְבָאוֹת:
י. מִי גַם בָּכֶם, וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם - מי יתן, שיִמָצֵא בכם, מי שיסגור את דלתות המקדש, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם - ולא תבעירו עוד, את האוּר ( האש ) על המזבח לחינם וללא הועיל. אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם - שהלא, אין לי חפץ ורצון בכם ובמנחותיכם.
יא. כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ - כי הנה ממזרח ( שמשם זורחת השמש ) ועד מערב[45] ( ששם באה ושוקעת השמש ), גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם - גדול שם ה' בכל הגויים, וּבְכָל מָקוֹם, מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה - ולוּ היו מצווים בכך, היו מגישים ומקטירים לפני קרבנות, ומנחה טהורה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר ה' צְבָאוֹת:
יב. וְאַתֶּם - ישראל, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ - מחללים את שם ה', בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא - בכך שאומרים אתם, שהמזבח מתועב ומלוכלך, וְנִיבוֹ - ודבורכם ( ניב - דיבור ) עליו הוא, נִבְזֶה אָכְלוֹ - שהמאכל ( הקרבן ) שעולה עליו - מבוזה.
יג. וַאֲמַרְתֶּם - והנה אומרים אתם איש לרעהו: הִנֵּה מַתְּלָאָה - הבהמה שאני נושא על כתפי - כבדה, ועייף אני מאוד מהמשא הכבד, ( אף שאתם מביאים בהמות כחושות ורזות ) וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ -ומשליכים אותו ארצה בבזיון, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה, הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה’ - והנה מביאים לפני בהמות גזולות ובעלות מום, ומנחות, וכי יהיו לרצון לפני ?!
יד. וְאָרוּר נוֹכֵל - ומקולל הרמאי, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר - שיש בעדר שלו זכר טוב וראוי לקרבן, וְנֹדֵר, וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לה' - ונודר להביא קרבן, ומביא קרבן מושחת ובעל מום, כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם - וראוי להביא לפני, קרבן מובחר ומשובח.
מלאכי פרק ב
א. וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים - אליכם הכהנים, המצוה הזאת שלא להקריב לפני קרבן כחוש, בעל מום או גזול.
ב. אִם לֹא תִשְׁמְעוּ - בקולי, וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב, לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - ולא תתנו אל ליבכם, לתת כבוד לשם ה', וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה -אשלח בכם קללה, וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם - אהפוך לקללה, את הברכה שנתתי מאז שיָסְדו את היכל הבית[46]. וְגַם אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב - וגם אוסיף עוד לקלל אתכם, כי אינכם נותנים אל ליבכם לכבד את שמי.
ג. הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע - כבייכול, אגער על הזרע שלא יגדל, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם - ואפזר זבל על פניכם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם - את הזבל שמפרישות הבהמות, שמביאים אתם לפני בחגים כקרבן, וְנָשָׂא אֶתְכֶם - הפֶרֶשׁ, כבייכול ישא אתכם, אֵלָיו - להיות דומים אליו - ברוב בזיון ומיאוס.
ד. וִידַעְתֶּם, כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת - דעו, כי מצוה זו - להזהר בכבודי, שלחתי לכם, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - כדי שתתקיים הברית שכרתתי עם שבט לוי.
ה. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ - הברית שהיתה לי עם אהרן, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם - הביאה לו חיים ושלום, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי - ונתתי לו חיים ושלום, בעבור המורא שירא ממני, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא - ומפני שם ה', היה רועד ופוחד.
ו. תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ - תורת אמת, לימד את העם בפיו, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו - ושקר, לא נמצא בשפתיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי - בדרך ישרה ובשלום הלך עם ה', וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן - ורבים השיב מלעשות עון.
ז. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת - כי ראוי, שכל הכהנים ישמרו שפתיו לדבר בדעת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ - ותורה יבקשו ללמוד מפיו, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא - כי שליח ה' הוא, להורות את העם תורה ודעת.
ח. וְאַתֶּם - הכהנים, סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה - גם אתם סרתם מדרך ה', ועוד הכשלתם רבים, לעבור על דברי תורה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - ובכך, קלקלתם את הברית עם שבט לוי.
משנת ההלכה
א. אע"פ שהגיד הרי הוא כעץ בעלמא ואין לו טעם[47] אעפ"כ אסרתו תורה[48] אבל אם נתערב בתבשיל והוסר ממנו אינו אוסר בטעמו (שם סעי' ט') ואם לא הסיר הגיד מן התערובת ואינו יודע היכן הוא אוסר תערובתו אפי' באלף כיון שיש לו דין בריה שאינה בטילה אפילו באלף[49] ובנימוח שאין ניכרת צורתו אוסר[50] עד ס' (סי' ק' סעי' ב')
ב. הקנוקנות[51] והשומן יש בהם טעם, לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן. (שם סעי' ט')
ג. גיד הנשה מותר בהנאה. (שם סעי' י') וי"א שטוב ליזהר לאוסרו בהנאה[52] ואסור להאכילו לכלב או לחתול[53] ככל איסורי[54] הנאה ולשלוח לנכרי בשר עם גיד מותר[55] אך ירך שלימה יש ליזהר מלשלוח לו[56] לדיעה זו[57] (דרכ"ת שם ס"ק פ"ג בשם הפוסקים)
ד. אע"ג שבכל איסורי אכילה שבתורה אסור לעשות בהם סחורה, מ"מ לדעות המתירות גיד הנשה בהנאה מותר אף לעשות בו סחורה[58]. (מנ"ח מצווה ג' אות י"ד)
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] אבע"ז
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רשב"ם
[8] חזקוני
[9] רש"י
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] ת"י
[17] ת"י
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] חזקוני
[20] אבע"ז
[21] חזקוני
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] רמב"ן
[25] רבינו בחיי
[26] אבע"ז
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] הכתב והקבלה
[30] העמק דבר
[31] פי' ר' יוסף בכור שור
[32] העמק דבר
[33] ספורנו
[34] ת"א ת"י
[35] רמב"ן
[36] אבע"ז
[37] פי' ר' יוסף בכור שור
[38] רמב"ן
[39] רש"י
[40] רמב"ן
[41] רבינו בחיי
[42] ת"י
[43] רמב"ן
[46] "שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם", (שימו לבבכם, לברכה שאביא עליכם); חגי ב' יח'.
[47] דקיי"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט ועיין במטה יהונתן על השו"ע ק"ט סעי' ב' דס"ל דלגיד איכא טעם קלוש ואין לו כח לאסור הקדירה משום טעם קלוש זה אבל בממשו של גיד קיים א"כ בצירוף טעם קלוש זה אוסר התערובת עד ס' ובזה מבואר המח' אי יש בגידין בנ"ט או לאו דנחלקו אי מחשבינן טעם קלוש דידיה כטעם או לאו וכ"כ במשב"ז שם ס"ק ה' לישב קושית הט"ז מובא בסמוך הערה י"ז וכן עיין בפלתי סי' ס"ה סוס"ק ב' דבגיד יש טעם קלוש וודאי כשנוצר במעי אמו הרי הוא רך ויש בו טעם גמור ורק אח"כ מתקשה כעץ[סתם גיד (שאינו גיד הנשה) אי יש בו נ"ט עיין שושנת העמקים לבעל הפמ"ג בפתיחה ד"ה שאלה ושם כתב אי הוה בכלל בשר ועיין בספרו גינת וורדים כלל מ"ה ד"ה עוד אחת (עמ' 72 בדפו"י) ועיין שעה"מ פ"ח ה"ו ממאכ"א ד"ה כי על דמשמע דס"ל דאין בשאר גידין בנ"ט ועיין רש"י פסחים כב א' דמשמע דטעם בשר אין בו הא טעם גיד יש בו וכ"מ בשעה"מ הנ"ל וצל"ב].
[48] ועיין בשעה"מ פ"ח ממאכ"א ה"ו דהקשה א"כ אמאי פסק הרמב"ם שם דהאוכל ג"ה של נבילה חייב שתים הא איו בו טעם והווה כאוכל עץ ותי' כיון דרחמנא אחשביה אכילה גבי גיד א"כ לכל איסורי אכילה חשיב אוכל ולהכי לוקה ובמנ"ח רפ"א או"ק ז' תי' דכיון דלא מחזיקין ישראל ברשיעא א"כ באוכל גיד של טמאה תלינן דלא אחשביה דהא משום גיד אינו עובר דאינו נוהג בטמאה כדלעיל הע' ג' וא"כ מה שאכל אינו אלא סתם על כרחו דאין בו טעם ולא משום דאחשביה דלא נחזיקהו לרשע שמתכוין לאכילה אבל באוכל של נבילה כיון שחייב משום גיד א"כ ודאי עביד איסורא ורשע הוא וא"כ נוכל לתלות דמה שאוכל הוא משום דאחשביה לאכילה [ומשמע מדבריו דהא דאין בגידין בנו"ט לאו דאין בו טעם כלל אלא דאין לו טעם בשר ולהכי אין אוסר בבישולו אבל טעם גיד יש בו ונראה דהיה צריך לזה דאל"ה אפי' דאחשביה לא היה לוקה בנבילה אעץ בעלמא אמנם במנ"ח שם משמע דאפי' אם אינו אלא עץ אחשביה מהני ועיי"ל הע' י"ד מש"כ בשם רש"י] ובטמאה דאינו לוקה הוא משום דרחמנא מעטיה כדלעיל הע' ב'
[49] ובריה אוסרת מדרבנן אפי' בכל שהוא
[50] דאע"ג שאין לו טעם וא"כ א"צ לבטל טעמו עכ"פ התורה אסרה גופו של גיד ובעי' לבטולי ועיין בט"ז שם ס"ק ה' דבתוה"א רצה להקל דבטל ברוב אבל לדינא אין להקל בזה אא"כ נשפך ואין ידוע אם היה בו ס' דאז נקל מספק
[52] בב"י שם פסק כן כיון דהכי איפסיקא בזהר אבל בד"מ השיג עליו דהא בעל הזהר הוא רשב"י והוא ר"ש סתם בתלמוד ובפסחים כב א' נחלקו ר"י ור"ש דלר"ש אסור בהנאה ולר"י מותר וקיי"ל ר"ש ור"י הל' כר"י וא"כ אין ראיה לפסוק מהזהר לחומרא דרשב"י לשיטתו והמחבר גופיה מדלא הזכיר כלל דיעה האוסרת בשו"ע מוכח דס"ל דאין להחמיר כהזהר וכ"כ בדרכ"ת שם ס"ק פ"ג אבל הביא מהפוסקים הב"ח, המהרש"ל, ומחזיק ברכה לחיד"א דכתבו דיש ליזהר לאוסרו בהנאה
[53] (דרכ"ת ס"ק פ"ג בשם הכו"פ) ואפי' אינם שלו וצע"ק דבהגה' סמ"ק סי' ר"ג אסר דוקא בבע"ח דמזונותם עליך וכן עיין בשערי תשובה שער ג' אות פ"ד דאסר בהנאה ואסר רק לעבדו ושפחתו הכנענים ולבע"ח דמזונותם עליו ועיי"ש דאסר נמי שמנו בהנאה וצ"ע
[54] ועכ"פ מותר לתפור ס"ת ותפילין בגיד הנשה דמצות לאו להינות נתנו אבל למכור לסופרים אין כדאי אלא יש ליתנם להם במתנה (דרכ"ת שם) [וצ"ע אמאי אינו אסור משום דמחזיק לו טובה ויהיה מותר רק לסופר שיש לו גידים משלו וצל"ב]
[57] ובחכמ"א כלל כ"ח אות י"ד לא חילק משמע דמותר אף בכה"ג וז"ל "ואעפ"כ מותר לשלוח ירך לנכרי" וכו' וצ"ע
[58] דטעם איסור סחורה שמא יבוא לאוכלו ובגיד ליכא למיחש דאין עומד לאכילה דכעץ בעלמא הוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה