פרשת ויצא יום ג'

מקרא

בראשית פרק ל 

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים תתפלל לה' כמו שעשה אביך[1] וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי דעתה שיתפלל עליה עד שיהיו לה בנים על כל פנים, ואם אין, תמית עצמה מחמת הצער, ובזה דברה שלא כהוגן בקנאתה לאחותה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים, כדי שלא תמות בצערה[2]:

(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים, ובעבור שדברה כדרך געגועי נשים האהובות, להפחידו במיתתה, חרה אפו ואמר שאינו במקום האלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואינו חושש בדבר, כי ממנה מנע פרי בטן ולא ממנו, ואמר כן כדי ליסרה ולהכלימה[3] אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח[4]:

(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי ואני אגדל את בניה[5] וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:

(ד) וַתִּתֶּן לוֹ שחררה את[6] אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה מלמד שאף הם היו נשיו בכתובה וקדושין ולא היו השבטים בני פלגשים ולא נמצא בהם לשון פילגש רק כשמזכירים עם רחל ולאה הגבירות[7] וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:

(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן הזכיר בכל השפחות "ליעקב", להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו[8] כיון שהוציא את השפחות לחירות[9]:

(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי ואע"פ כן קבל תפלתי וַיִּתֶּן לִי בֵּן הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות[10] עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:

(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אע"ג שבלהה שוחררה אלא עדיין היא כמו שפחתה[11] בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:

(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים קיבל ה' תפילתי נִפְתַּלְתִּי בהתחנני ובהתחברי עם הקב"ה ע"י תפילתי עִם אֲחֹתִי חמדתי שיהיה לי ולד כמו אחותי גַּם יָכֹלְתִּי וגם קיבלתי[12] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וידעה שעתידים להיות שתים עשרה שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או ממשפחתה, שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה[13] וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ ושחררה אותה משפחות לחירות[14] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:

(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:

(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד בא אלינו מזל טוב[15] המזל שהיה לי להוליד בנים והלך ממני שעמדתי מלדת, עתה בא וחזר לי[16] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:

(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:

(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי הגם שאיני מצלחת כי אישי לא יאהב אותי אני מאושרת כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת הכל חושבים אותי למאושרת ובת עוה"ב ומאשרים את מעשי, ובזכות זה זכיתי לכך[17] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים בימי סיון[18] וַיִּמְצָא דוּדָאִים יברוחים וצורתם כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב[19] בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי אשר אני מתענגת בריחן יתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה[20] וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּאמדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה[21]:

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:

(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי ואע"פ שאחותי עשתה כן, היא עשתה לפי שלא היו לה בנים. אבל אני הרבה בנים היו לי ובשביל גמילות חסד שעשיתי שמסרתי לו שפחתי, נתן אלקים שכרי ועל שאמרה כך ושאמרה כי שכר שכרתיך נקרא יששכר בשני שיני"ן[22] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:

(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:

(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב נתן לי ה' חלק טוב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי מלשון זבול אִישִׁי כלומר דירה הפעם יהיה דירת בעלי אצלי בקביעות[23] כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:

(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:

(כב) וכשראתה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, התפללה על עצמה[24] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:

(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי שאמרו שקבל תפילת אחותי ולא קיבל את תפילתי[25]:

(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר הרי שם זה משמש שני אמירות אסף ויוסף[26]:

נביא

זכריה פרק י

א. שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר, בְּעֵת מַלְקוֹשׁ - בקשו מה' שיוריד לכם גשם, אפילו בזמן המלקוש (הגשם האחרון בימי ניסן), ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים - ה', הוא המביא עננים המביאים גשם, וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם, לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה - ומטר גשם ירד לכל איש, על העשב שבשדה.

ב. כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר - כי הנה, בעלי התרפים דברו בשם הע"ז דברי שקר והבל,  וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן - וכל הנחמות, שדברו נביאי השקר בחלומותיהם, שקר והבל היו, (ודבר נביאי ה' התקיים, וגלו ממקומם),

עַל כֵּן נָסְעוּ - ממקומם, וגלו מארצם, כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ, כִּי אֵין רֹעֶה - ישראל היו כצאן ללא רועה ומנהיג, ונכנעו לפני אוייביהם וגלו ממקומם.

ג. עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי - על מלכי הגויים, כועס ה', וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד - ועל השרים (עתודים - עיזים זכרים, ההולכים לפני הצאן), יזכור ה' את עוונם, כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ, אֶת בֵּית יְהוּדָה - כי זכר ה' את עדרו, את ישראל, לנקום נקמתם, וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה - יתן להם ה' גבורה, כסוס המראה את הודו, (את יופי כוחו וגבורתו), במלחמה.

ד. מִמֶּנּוּ פִנָּה - מיהודה, יצאו מלכים (אבן הפינה, שהיא יסוד הבנין),  מִמֶּנּוּ יָתֵד - שרים (יתד שעליו נשען העם במלחמתו), מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה - וחיילים גבורים שינצחו את אויביהם, (שינצחו את אויביהם בגבורתם, ללא עזרת זרים),  מִמֶּנּוּ יֵצֵא כָל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו - וממנו (מיהודה), יֵצֵא כל נוגש - ללחוץ את הגויים.

ה. וְהָיוּ כְגִבֹּרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת בַּמִּלְחָמָה - ירמסו את אויביהם בקלות, כטיט הנרמס בחוצות, וְנִלְחֲמוּ כִּי ה' עִמָּם - ויצליחו במלחמתם, כי ה' עמם, וְהֹבִישׁוּ רֹכְבֵי סוּסִים - ובגבורת מלחמתם, יביישו את רוכבי הסוסים של האוייב. 

ו. וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה - אתן גבורה לבית יהודה על אוייביהם, וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ - ואף את עשרת השבטים, אשיב מגלותם, וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים - ואושיב אותם בארצם, כי מרחם אני עליהם, וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים - וישבו בשלווה וברוב טובה, כאילו מעולם לא גלו, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱנֵם - כי אני אלוקיהם, ואענה להם בצרתם ואושיעם.

ז. וְהָיוּ כְגִבּוֹר אֶפְרַיִם - גם אפרים, יהיו כגיבורים במלחמה, וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן - ישמח ליבם בנצחונם על אויביהם, כמו השמח בשתיית יין, וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ -את נצחון אבותם,וישמחויָגֵל לִבָּם בַּה' - ויגילו בנצחון ובישועת ה' על אויביהם.

ח. אֶשְׁרְקָה לָהֶם - ישרוק להם ה', לסימן, שישובו לארצם,  וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים - ואקבץ אותם לארצם, כי הנה אני פודה ומציל אותם - מגלותם, וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ - וירבו בבנים, כמו שרבו במצרים.

ט. וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים - כי הנה, גם שזרעתי ופיזרתי אותם בין העמים, וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי - גם בארצות רחוקות, זכרו את ה' ואת תורתו, וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ - ויחיו עם בניהם, וישובו לארץ.

י. וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם - אשיב ואקבץ אותם, ממצרים ומאשור, וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם, וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם - לארץ הגלעד והלבנון (הלבנון - א"י), ולא ימצא להם די מקום. (כי ירבו מאוד).

יא. וְעָבַר בַּיָּם, צָרָה -האומות, שרבים כְּמֵי הים, תעבור עליהם צרה, וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים - הצרה (הפורענות) תכה בשרים, שנמשלו לגלי הים, וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר - ויתייבשו כל המים שבעומק הים, (שיכרתו האומות), וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר - ותרד הגאוה מאשור, וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר - והממשלה תסור ממצרים.

יב. וְגִבַּרְתִּים בַּה' - אתן להם גבורה מאת ה', וּבִשְׁמוֹ יִתְהַלָּכוּ נְאֻם ה'  - ובשם ה' יבטחו וילכו להלחם עם אוייביהם.

זכריה פרק יא

א. פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ - פתחו מלכי העמים, (שנמשלו לעצי הלבנון החזקים), את דלתות ארצכם לפני אויביכם, וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ - ותאכל אש האוייב את המלכים החזקים (הארזים שבלבנון),

ב. הֵילֵל בְּרוֹשׁ, כִּי נָפַל אֶרֶז - מיללים השרים, שנמשלו לעץ הברוש (שאינו חזק וגדול כארז), על שנכרת המלך, הארז,  אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ - שהשרים החזקים נשדדו ע"י האוייב, הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן - תיללו עצי האלון שבהרי הבשן,(עצי האלון חלשים מעצי היער) כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר - כי ירדו מגדולתם, השרים החזקים כעצי היער. 

ג. קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים, כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם - קול יללת המנהיגים נשמע, על שנשדד חוזקם ושלטונם, (שהוא להם לתפארת ; אַדַּרְתָּם, מלשון אדיר וחזק) קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים, כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן - קול יללת המלכים נשמע, על שנשדד מהם מקום ישיבתם - בגאון, בחוזק הירדן^[27]. (מקום שלטונם)

ד. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי, רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה - אומר ה' לזכריה, שיכין רועים, מנהיגים לישראל, הקרואים צאן המוכן להריגה.

ה. אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן - אשר הקונים את ישראל, יקחו אותם להריגה, וְלֹא יֶאְשָׁמוּ - ואין רואים כל אשמה, בכך שיהרגו את ישראל, וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר - ומי שימכור את הצאן יאמר: בָּרוּךְ ה' -שמכרתי צאן, שאין בו כל ברכה, וַאעְשִׁר - ועוד קבלתי עליו כסף והעשרתי, (שנמכרו מעם לעם), וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן - הרועה (ה') אינו מרחם על צאנו.

ו. כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ - א"י,  נְאֻם ה',  וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ - הנה אני נותן אותם, שיפלו איש ביד רעהו, ואיש ביד המלך, וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ, וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם - ישברו האוייבים את הארץ, ולא אציל את הצאן מידם.

ז. וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה - ואני (ה'), רעיתי את צאן ההריגה, לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן - באמת, עניי הצאן היו בתחילה, וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן - ובשתי הנהגות נהגתי עמהם: הנהגה של מקל נועם והשפעת רוב טובה, והנהגה של מקל חובלים, המכה בצאן.

ח. וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים, בְּיֶרַח אֶחָד - וקלקלו את דרכם, עד שבזמן קצר הכחדתי שלושה מנהיגים מישראל, וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם, וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי - שכבייכול קצרה נפשו של ה' ומאסה בישראל.

משנת ההלכה

דיני תפילת ערבית

       א.        פותחים תפילת ערבית באמירת "והוא רחום" וגו' ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום ועוד שוהוא רחום יש בו י"ג תיבות כנגד י"ג מדות של רחמים[28] והקב"ה יכפר עון כדי שהחיצונים לא יעכבו את התפילה[29]

        ב.        יש שנהגו לומר לפני והוא רחום לומר שיר המעלות הנה ברכו וכו' שמום מה שנאמר במס' ברכות רגיל לקרות קורא שצריך לקרות שמע מתוך דברי תורה ואומרים מזמור זה מזמור זה יותר מאחרים משום דכתיב ביה העומדים בבית ה' בלילות וכן משום שכתוב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ונאמר בזוהר שזהו השבח שיתנו כל בני האמונה ומי הם כָּל עַבְדֵי יְהֹוָה אותם העוסקים בתורה ויודעים ליחד שם הקב"ה אתם שבחו ועטרו למלך הקדוש ב"ה ולאחר מכן אומר חצי קדוש וממשיך והוא רחום.

         ג.         ממשיך הש"ץ ואומר "ברכו את ה' וכו'" ועונים הקהל "ברוך ה' המבורך וכו'" ומובא במ"ב בשם האחרונים שאחר ברכו דינו כאמצע הפרק של ברכות ק"ש לענין הפסקה שעיקר ברכו שאומר הש"ץ הכונה ברכו בבברכות שמברכין העולם אח"כ וכיון שענו העולם ברכו הרי הוא כאלו התחילו הברכה ולפ"ז צריך ליזהר מאד שלא לדבר אחר ברכו של ערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה.

        ד.        כמו כן אין לענות ברוך הוא וברוך שמו אמנם עניית אמן על הברכות צריך לענות וכן ללמוד בספר ללא הוצאת מילים מהפה מותר

 

---

[1] אבע"ז

[2] רמב"ן

[3] רמב"ן

[4] רבינו בחיי

[5] ת"א ת"י

[6] ת"י

[7] חזקוני

[8] רמב"ן

[9] מלבי"ם

[10] ספורנו

[11] העמק דבר

[12] ת"א

[13] רמב"ן

[14] ת"י

[15] רשב"ם

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] מלבי"ם

[18] ת"י

[19] רבינו בחיי

[20] רמב"ן

[21] ספורנו

[22] חזקוני

[23] ת"א

[24] רמב"ן

[25] ספורנו

[26] רשב"ם

[27] גאון הירדן - המקום, שבו זורמים מֵי הירדן בחזקה. ובסמוך לשם, מקום רביצת האריות.

[28] פע"ח שער מנחה ומעריב פ"ג

[29] זוהר בראשית כג: