מקרא
ויקרא פרק טז
(כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם די לו בכך ולא יטמא עד הערב ומיד -[3] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
(כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:
(כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה, אחד הביא האור ואחד מסדר העצים ואחד מבעיר האש, שאין מטמא בגדים אלא המצית בהן את האור[4] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם אחר שהכתוב אומר ותתענג בדשן נפשכם ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום והכלל כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום[5] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'[6] לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּדברים שבין אדם להקב"ה מוחלין לו שבינו לבין חברו אין מוחלים לו עד שיפייסהו[7]:
(לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ אין העבודה כשירה אלא בכהן גדול משוח בשמן המשחה או - וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו כלומר אף אם אינו משוח בשמן המשחה וכמו שהיה מימי יאשיהו ואילך ובבית שני אבל וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ שלובש שמונת בגדי כהונה והוא הנקרא בחז"ל מרובה בגדים:
(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:
(לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה שהיום עצמו יכפר אף על פי שלא יהיה מקדש ועבודה כאמרם תשובה תולה ויום הכפורים מכפר[8] וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה שקיים אהרן כל מה שנצטוה, ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת, זולתי ביום הכפורים בקרבנותיו ככל אשר צוה השם את משה[9]: פ
ויקרא פרק יז
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד, יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם[10] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:
(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט אפילו חולין[11] שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה יזכיר גם השוחטים מחוץ למחנה שיהיו חייבים להביא אותם אל פתח אהל מועד, כי אע"פ שיתיר בשר תאוה כלומר בשר חולין כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה, לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה[12]:
(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ כל זמן שלא העמיד משה את המשכן היו הקרבנות קרבים בכל מקום וכן מצינו וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות כיון שהוקם המשכן הוזהרו ונאסרו להקריב רק אל פתח אהל מועד[13] לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ חיוב מיתה יחשב משמים לאיש ההוא אותו דם ששפך בשעת שחיטת חוץ[14] וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ויש מהם שטועים לשעירים ולא לשמים[15] וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם להרגילם שימשכו ידיהם מעבודת כוכבים ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים שהיו שטופים בהם במצרים וצוה עכשיו שיעשו חולין שלהם שלמים[16]:
(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם הם השדים ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם וגם לפי שהם מתדמים בדמות שעירים[17], וכן נקראו שדים על שם שהם שוכנים במקום שדוד וחרב כגון המדברות וקצוי הצפון החרבים שאין שם ישוב כלל לרוב הקרירות[18] אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא[19] היו ישראל במצרים להוטים אחר החכמה הזאת ונמשכים אחריה מאד לדעת מהן עתידות[20] חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:
(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ כאן הזהיר לא לשחוט קדשים בחוץ אפילו אחרי שבאו לארץ ישראל[21] לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר של כל בריה בַּדָּם הִוא תלויה[22] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ שיש בו יְכַפֵּר נפש תחת נפש[23]. ואסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא[24]:
(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה כאיל וצבי[25] אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל ולא חיה או עוף טמאים[26] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה שלא נשחטה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
נביא
שמואל א פרק כח
(כ) וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל מהר להשתחות כנגד שמואל כלומר כנגד הקול שהיה שומע כי הוא לא היה רואהו גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ לקום אחרי שנפל כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה:
(כא) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי:
(כב) וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ:
(כג) וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ ויפצירו בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל על הַמִּטָּה:
(כד) וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק מפוטם והמקום שמפטמין אותו שם יקרא מרבק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ לשה אותו וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת לבל יתעכב וימתין עד החימוץ:
(כה) וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא: פ
שמואל א פרק כט
(א) וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן במעיין אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל:
(ב) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חמישה היו עֹבְרִים עם המחנות שלהם לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ להיות לו שומר ראש:
(ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים ואף על גב שלא היה אצלו אלא ארבעה חדשים פירושו היה עמי זה ימים ואני מכירו לטובה כאילו היה עמי זה שנים וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה דבר רע מִיּוֹם נָפְלוֹ שבא לשכון עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
(ד) וַיִּקְצְפוּ עָלָיו על אכיש שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה ואין לסמוך עליו מכיון ש-וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו כלומר איך יחזור למצוא חן בעיני שאול - הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם כלומר על ידי שיהרוג אותנו:
(ה) הֲלוֹא זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד ברבבתו בְּרִבְבֹתָיו אם כן מעולם הוא שונא לפלשתים ומכה בהם, ואין לבטוח בו: ס
(ו) וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי יְקֹוָק כִּי יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה:
(ז) וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים: ס
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(ט) וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה:
(י) וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ כלומר האנשים אשר באו אתך שנתבאשו בשאול אדוניהם גם כן אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם כשיאיר לכם היום וָלֵכוּ:
(יא) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל: ס
כתובים
תהילים פרק קיט
נ
(קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי כמו שהנר מציל מליפול בלילה כך דברך מציל אותי מכל מכשול ועבירה: (קו) כדי לזרז את עצמי נִשְׁבַּעְתִּי לשמור את התורה וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (קז) נַעֲנֵיתִינעשיתי עני ושפל עַד מְאֹד יְקֹוָק ולכן חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ שאמרת ע"י נתן הנביא: (קח) נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְקֹוָק התפילות שאני אומר לפניך בנדיבות יהיו מקובלים ורצויים עליך וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי: (קט) נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי אפילו שנפשי תמיד בסכנה כמו אדם שמחזיק משהו בכפו ואם יפתח אותה זה ייפול וייהרס בכל זאת לא שכחתי אותך ותורתך: (קי) נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי אפילו שהרשעים כרו לי פח ליפול בו וּמִפִּקוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי ומחזיק אני את התורה לעולם: (קיא) נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם התורה היא נחלתי ולא אצא ממנה לעולם כאדם המחזיק בנחלתו כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה המצוות משמחות אותי: (קיב) נָטִיתִי לִבִּי מתענוגי הזמן כדי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב עד עולם:
ס
(קיג) סֵעֲפִים את כל המחשבות הרעות שָׂנֵאתִי אבל וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: (קיד) סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי אתה לי כמו מסתור ומגן ואקוה לדברך שהבטחתני: (קטו) סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים כדי שלא תסיתו אותי כי אני רוצה וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹהָי לשמור את מצוות הקב"ה: (קטז) סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ סמוך אותי כהבטחתך ש- וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי ואל תבייש אותי מִשִּׂבְרִי בכך שביקשתי ממך שתושיעני: (קיז) סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד כשאתה תסעד ותתמוך בי אז בטוח אני אהיה נושע: (קיח) סָלִיתָ רמסת את כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ אלו ששוגים ולא מקיימים את דבריך כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם כי אתה יודע שהעם עושים בערמה ומשקרים ומזידים הם: (קיט) סִגִים הפסולת מעשיית הכסף וזה נשרף מאוד מהר וכך במהירות הזו הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן בראותי את מפלתם אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ: (קכ) סָמַר כל בשרי נתקשה מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי:
משנת ההלכה
קדיש תתקבל
א. בסיום אמירת ובא לציון אומר הש"ץ קדיש שלם, כלומר קדיש שבו מוסיפים תפילה שתתקבל תפילתם ובקשתם של כל ישראל.
ב. קדיש זה אומר הש"ץ שעבר לפני התיבה באמירת אשרי ובא לציון, ולא הש"ץ שאמר חזרת הש"ץ.
ג. ויש מקומות שנהגו שכשיש שני אבלים ניגש אחד לפני העמוד להיות ש"ץ עד אשרי ובא לציון, והאחר ניגש מאשרי ובא לציון עד סוף התפילה.
שיר של יום
ד. אחר קדיש תתקבל מנהג אשכנז לומר השבח הגדול של עלינו לשבח שאמרו הקדמונים שיהושע בן נון תקנו בכבישת יריחו, והאר"י ז"ל הזהירו לאמרו אחר כל תפלה, וכן מנהג ספרד והספרדים לאומרו בסיום התפילה אחרי פיטום הקטורת.
ה. ואח"כ אומרים שיר של יום לזכר שיר הלוים בבית המקדש[28], ונהגו לומר "היום יום פלוני בשבת שבו הלוים" וכו'.
ו. כתב הרמב"ן בפ' יתרו (פ"כ פס' ח) על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" "מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת, שלא נשכחהו[29] ולא יתחלף לנו בשאר הימים. כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר [שם לא יג] "כי אות היא ביני וביניכם". וזה עיקר גדול באמונת האל". ובאמירת היום יום וכו' בכונה לדברי הרמב"ן מקיימים מצוה זו ולפיכך גם לנשים כדאי לאומרו, אמנם מעיקר הדין הרי הם פטורות מאמירת שיר של יום.
ז. מנהג ספרד והספרדים לומר קודם שיר של יום מזמור פו בתהילים "תפלה לדוד הטה ה' אזניך" וגו', ואחר כך אומרים פסוקי "בית יעקב" וכו', ו"שיר המעלות" וגו', ולאחר שיר של יום אומרים "הושיענו" וגו'.
ח. ואחר השיר של יום למנהג אשכנז אין צריך לומר קדיש כי כבר אמרנו ד' קדישים כיון שנאמר אחד אחר עלינו. ואין להרבות בקדישים. אך היתומים נהגו לומר אחריו קדיש, ולכן כשאין יתום בבהכ"נ א"צ קדיש זה. ולמנהג ספרד יש שנהגו לומר אחר שיר של יום קדיש להשלים ד' קדישים, ויש שנהגו אחר עלינו בסיום התפילה.
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] חזקוני
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] רבינו בחיי
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] רמב"ן
[13] חזקוני
[14] רשב"ם
[15] רשב"ם
[16] חזקוני
[17] אבע"ז
[18] רבינו בחיי
[19] אבע"ז
[20] רבינו בחיי
[21] רמב"ן
[22] רש"י
[23] אבע"ז
[24] רמב"ן
[25] אבע"ז
[26] רש"י
[27] רש"י
[28] ובר"ה [ל"א.] מפרש טעמים על כל שיר של יום מה שכל אחד שייך ליום זה "תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים - (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים (תהלים מח) גדול ה' ומהלל מאד, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי היו אומרים (תהלים צד) אל נקמות ה' - על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים (תהלים פא) הרנינו לאלהים עוזנו - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי היו אומרים (תהלים צג( ה' מלך גאות לבש - על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת. וע"ש במפרשים. ובמס' סופרים [פי"ח] מביא משנה זו דהשיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש שבסוף מסכת תמיד ומסיים שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאלו בנה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן עכ"ל
[29] ועיין בפי' רבי יוסף בכור שור שם בפסוק ח "הוו זהירים לזכור את יום השבת, שתשמרו למנות ימי השבוע, שלא תחליפו שבת ביום אחר. וכעין זה באבן עזרא בביאור הקצר "שיזכור בכל יום חשבון ימי השבוע עד שלא ישכח איזה יום השביעי, שהוא חייב לקדשו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה