מקרא
ויקרא פרק כא
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד[1] לְנֶפֶשׁ איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם[2] לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד[3]:
(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ אמרו רבותינו - שארו זו אשתו הַקָּרֹב אֵלָיו אבל לא ארוסה לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אפילו אם מאורסת[4] אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא מצוה שאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בכל כרחו[5]:
(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ על דרך הפשט, "בעל", כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו, ב), שפי' מנכבדי יהודה, וכמו בעל הבית, שהוא גדול ונכבד הבית, ופירוש הפסוק, לא יטמא הנכבד שבעמיו, להחל את כבודו, ובא לומר, כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול בעמיו, מזהירו שלא יחלל מעלתו בטומאתו למתים[6] ורבותינו דרשו שלא יטמא הבעל לאשתו להחלו כלומר לאשצו שהוא מחולל עליה כגון שהיא גרושה זונה או חללה[7]:
(ה) לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם על מת וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ בתער שיש בו השחתה וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת נכתב גם בכהנים לומר לנו שאם עשו הכהנים קרחה או שריטה או השחיתו זקנם אסורים לעבוד עבודה בבית המקדש עד שיצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה[8]:
(ו) קְדֹשִׁים פרושים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות[9] וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם[10]:
(ז) אִשָּׁה זֹנָה שנבעלה לפסול לה וַחֲלָלָה שנולדה מן הפסולים שבכהונה כגון בת גרושה[11] לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם צונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. ובכל דבר שבקדושה נגדלם לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון[12]:
(ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל תחלל עצמה לִזְנוֹת הכתוב מדבר בארוסה אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל[13] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: ס
(י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע לא יגדל פרע על אבל ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם לא יקרע על מת[14]:
(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא באהל או בבית ששם המת[15] לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שחייב בכבודם בכל זאת לֹא יִטַּמָּא וכל שכן שאר קרובים[16]:
(יב) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה[17] כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק:
(יד) אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו ולא בתולה גיורת או שבויה[19] יִקַּח אִשָּׁה:
(טו) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו לתת לאו שני כל לקיחת נשים הפסולות לו ופירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו", ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל[20] כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשׁוֹ: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב כל כהן שיש בו מום קבוע לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דהיינו בין המזבח לאולם וכן על המזבח עצמו לא יעלה ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב[21] לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו הוא קרבן המזבח[22]:
(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב בא להזהיר שלא יעבוד בעל מום עובר כל זמן שהמום בו אִישׁ עִוֵּר אפילו בעין אחת אוֹ פִסֵּחַ ואפילו ברגל אחת אוֹ חָרֻם כולל כל צורה משונה של החוטם[23] אוֹ שָׂרוּעַשאחת מירכותיו ארוכה מחבירתה[24]:
(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:
(כ) אוֹ גִבֵּן מלשון גבות שצורת גבותיו משונה אוֹ דַק שיש לו בעיניו עור דק המחליש את כח הראיה אוֹ תְּבַלֻּל מלשון בלול בְּעֵינוֹ שהלבן והשחור מעורבים בעיניו שהלבן נכנס בשחור אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת מיני מחלות עור אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ שאשכיו מעוכים[25]:
(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לרבות מומים נוספים וכל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים וזהו כללם שמונה בראש ושנים בצואר ותשעה באזנים וחמשה בגבינים ושבעה בריס העין ותשעה עשר בעינים ותשעה בחוטם ותשעה בפה ושלשה בבטן ושלשה בגב ושבעה בידים וששה עשר באיברי הזרע ועשרים ברגלים ושמונה בכל הגוף ושמונה בעור הבשר ושבעה בכח הגוף וריחו[26] מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:
(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו לחם הפנים והאשם והחטאת שהם מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים השלמים המעשר והבכור יֹאכֵל אף על פי שהוא בעל מום[27]:
(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ י"א[28] שבא לאסור כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים אסור לכהן בעל מום ליכנס בין אולם ולמזבח כדי ליטול חלק בלחם הפנים אלא מוציאין להם חלקם לחוץ וי"א[29] שאינו אסור אלא בבא לעבוד עבודה וכאן בא לאסור שלא יזה הזאות על הפרוכת ומזבח הזהב אפילו אם הוא כהן גדול ולא יעבוד שום עבודה במזבח אם הוא בעל מום[30] וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:
(כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שלא ימסרו קרבנותיהם לבעלי מומים[31]: פ
נביא
שמואל ב פרק א
(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ:
(יח) וַיֹּאמֶר כהקדמה לקינה רצה לחזק את ליבם של בני ישראל ואמר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת כלומר מיום זה והלאה אף על פי ששאול ובנו נהרגו והם היו גיבורי המלחמות תהיה המלחמה בידי שבט יהודה והם יילמדו טכסיסי המלחמה הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר ספר התורה שבו נאמר יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וגו', ונאמר (דברים לג ז): ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, וכן היה, כי דוד הכניעם, וגם מלכי יהודה אחריו:
(יט) הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל ארץ ישראל שנמשלה לצבי עַל בָּמוֹתֶיךָ הרי הגלבוע נפלו שאול ובניו - חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים הרי גם חלשים ינצחו בגלל היתרון שנותן להם ההר ופה נפלו גיבורים וזה היה רצון ה' ולא בצורה טבעית:
(כ) אַל תַּגִּידוּ תפרסמו, בעיר בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן את מיתת שאול ויהונתן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:
(כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ כלומר הרי הגלבוע בהעדר זכות שאול ובניו לא תזכו לשפע השמימי ולכן – אַל לא ירד טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וגם לא יהיה וּשְׂדֵי תְרוּמֹת ולא יהיה בהם שדה לתת ממנו תרומה לה', שלא יצמח בהן דבר מה להיות מהן חלק לגבוה, יען וביען עליהם באה התקלה כִּי שָׁם נִגְעַל נשבר מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בדרך משל זכותו של שאול שהוא מגן לעמו בְּלִי כאילו לא היה הוא מלך מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:
(כב) מִדַּם מלראות הרבה דם - חֲלָלִים מֵחֵלֶב מכוחם ושומנם של - גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג נסוג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:
(כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם לכל אדם ומקובלים על הבריות וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מלעשות רצון ה' אף על פי שידעו שעלולים למות במלחמה מִנְּשָׁרִים קַלּוּ עשו רצון ה' בקלות ולא בכבדות יותר מנשר שקל לעוף בשמים מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ עשו רצון ה' בגבורה יותר מגבורתו של אריה:
(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי בגדים יפים מצמר צבוע אדום עִם עֲדָנִים כל דבר המפנק, בין מאכלים טובים, בין מלבושי פאר וכדומה, יקראו עדן הַמַּעֲלֶה עֲדִי תכשיט זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:
(כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ מקום גבורתך נפלת חָלָל:
(כו) צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים שלא היתה דומה אהבתו לאהבת נשים שהיא אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית, ועל זה אמר נפלאת לי מאד מאהבת נשים, - וזה לעומת שאמר שעל שאול יבכו הנשים מצד המועיל, שני עם עדנים שהשיגו ממנו, אבל האהבה אל יהונתן נפלאת ונעלה מאד על אהבה זו:
(כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים ולא באו אחרים במקומם וממילא וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה שלא יהיו גיבורים שישתמשו בהם: פ
שמואל ב פרק ב
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיקֹוָק לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה:
(ב) וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:
(ג) וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן ובגודל בטחונו בה' לא הקיף את עצמו באנשיו בחברון עצמה:
(ד) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וקיבלוהו שם למלך וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר ש - אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד הם אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: ס
כתובים
בעזהי"ת אנו מתחילים בלימוד חמשה עשר שיר המעלות שהלויים היו שרים על חמש עשרה המדרגות בביהמ"ק שהיו מפרידות בין עזרת נשים ועזרת ישראל. רבותינו ז"ל אמרו שבשעה שדוד המלך היה חופר את היסודות לביהמ"ק הוא הגיע עד התהום שהתפרץ ואיים להציף את העולם. באותה שעה כתב אחיתופל את השם המפורש על חרס והמים ירדו שש עשרה אלף אמה. אמר דוד המלך לא טוב לעולם שהמים ירדו כ"כ הרבה כי המים הם צורך העולם והארץ מתלחלחת ממי התהום אז הוא חיבר חמש עשרה שיר המעלות ועל כל אחד שחיבר העלה את המים באלף אמה עד שהעמידו על אלף אמה.
תהלים פרק קכ
מזמור זה מוכיח על אותם המדברים לשון הרע
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל יְקֹוָק בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי כשהייתי בצרה קראתי להקב"ה והוא ענה לי: (ב) יְקֹוָק גם עכשיו הַצִּילָה נַפְשִׁי מאנשים שהם מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה מלשון לרמות: (ג) לשון של שקרמַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה שהרי כבר יש לך שני שומרים הם שפתיים והשיניים וזה לא עזר אז מה כן: (ד) דומה אתה ל-חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים שנראים כאילו הם כבויים מבחוץ אך מבפנים הם רותחים כך אתה מדבר בצורה חלקלקה ומטעה: (ה) בני הגלות יתלוננו ויאמרו אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ עם כל אותם שמרבים לשון הרע ביניהם שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר הקדרים שדרים באוהלים והם בני פרס ויוון: (ו) רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם זמן רב הנפש שלי שכנה עם שונאי השלום: (ז) אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה כל מה שאני רוצה הוא שלום וכאשר אדבר בלשון של שלום הם יחזירו במלחמה:
תהלים פרק קכא
(א) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי מי שמצפה למישהו עולה על ההרים לראות האם הוא בא כך הוא מצפה לעזרתו של הקב"ה: (ב) עֶזְרִי ולא מצאתי שום עזרה חוץ מֵעִם יְקֹוָק עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (ג) אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ אלו כדברי ניחומים של אחד לחבירו של עידוד כי הקב"ה שומר עליך: (ד) הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל ומעולם לא מסיר את השגחתו: (ה) יְקֹוָק שֹׁמְרֶךָ יְקֹוָק צִלְּךָ כמו הצל שמגן מחום השמש כך ה' מגן עַל יַד יְמִינֶךָ: (ו) יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה ביום לא יזיק חום השמש ובלילה לא תזיק לחות הירח שמביאה מחלות: (ז) יְקֹוָק יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: (ח) יְקֹוָק יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ ולא תכשל מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
משנת ההלכה
דיני ימי העומר
א. מנהגם של ישראל שלא לישא אשה ושלא להסתפר בין פסח לעצרת (שבועות), וממעטים קצת בשמחה בימים אלה, לפי שמתאבלים בהם על כ"ד אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת.
ב. דעת רוב הפוסקים שאם נזדמן לו ענין שצריך לברך עליו 'שהחיָנו' – מברך. אמנם יש שכתבו שאין מברכים שהחיינו בימי הספירה ומי שנהג כך לא ישנה את מנהגו ללא התרה על ידי רב אך אם נהג כך בטעות יכול להפסיק את מנהגו ללא התרה[32].
ג. יש שנהגו שלא להכנס לדירה חדשה בימי הספירה שהרי שמחה היא כנשיאת אשה ומי שיכול ראוי לחשוש לכך ולהכנס לדירה רק בר"ח או בל"ג בעומר, ובמקום הצורך ודאי שיש להקל.
ד. מותר לסייד דירה ולעשות בה תיקונים ושיפוצים בימי הספירה.
ה. יש שנהגו לא לחדש בגדים בימי הספירה, וגם למנהגם בגדים שלובשים משום זיעה כגון גופיות גרביים והלבשה תחתונה מותר לחדש וכן לישלדים או למי שיש צורך מיידי בבגד חדש מותר לחדש בימי הספירה, ויש שלא נהגו כלל לחשוש לכך.
ו. עיקרו של מנהג זה הוא, שלא להסתפר ל"ג ימים, ומזה נתפשטו מנהגות שונים. מנהג הספרדים שאין מסתפרים ואין נושאים אשה מפסח ועד ל"ד בעומר. מל"ד בעומר ואילך כל הימים מותרים בתספורת ולישא אשה.
ז. בקהילות אשכנז חלוקים המנהגים: יש נוהגים להסתפר עד לראש חֹדש אייר, ופוסקים עד לל"ג בעומר, ובל"ג בעומר מסתפרים, ושוב פוסקים עד ערב שבועות. נמצא בין הכל ל"ג ימים של איסור תספורת. ואחרים נוהגים שלא להסתפר מפסח עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר ואילך מסתפרים - וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
[1] ספורנו
[2] רשב"ם
[3] ספורנו
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] רמב"ן
[7] רש"י רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] אלה המצוות עשה לב
[13] רש"י
[14] רש"י
[15] אבע"ז
[16] חזקוני
[17] רמב"ן אלה המצוות ל"ת קסה
[18] רמב"ן
[19] אבע"ז
[20] רמב"ן
[21] אלה המצוות ל"ת ע
[22] אבע"ז
[23] חוטם נקרא אף וחרון. נקרא אף על שהיא צורת הפנים. נקרא חרון ונחיר על שמשם נתגלה הכעס. ובהיותו שקוע ואינו אף ר"ל צורת הפנים. ואין בו רק הנחירים נקרא חרום. מלבי"ם
[24] אלה המצוות ל"ת עא
[25] רש"י מלבי"ם רש"ר הירש אלה המצוות שם
[26] אלה המצוות שם
[27] אבע"ז
[28] דעת הרמב"ם והחינוך
[29] דעת הרמב"ן ורש"י
[30] אלה המצוות ל"ת סט
[31] חזקוני
[32] עיין שו"ת יביע אומר ג, כו, ושו"ת יחו"ד א, כד ובספר בין פסח לשבועות טז, הערה א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה