יום ראשון, 5 באפריל 2015

יום ב' דחול המועד פסח פרשת שמיני

מקרא

ויקרא פרק יא

 (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת הם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת[1] בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה והנה לכולם דין אחד[2] שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ לומר שאסור לסחור בהן, זהו ואת נבלתם תשקצו, שכך דרשו חז"ל דגים טמאים לא יעשה בהן סחורה, שנאמר ואת נבלתם תשקצו[3]:
(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
 (יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה[4]:
(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:
(טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:
(טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:
(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:
(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:
(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע כאומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים בלבד ואין לו כרעים הנזכרים[5] שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: ס


נביא

שמואל א פרק כב

 (ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב ממונה עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב:
(י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּיקֹוָק באורים ותומים וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ:
(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ: ס
(יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב קראו כן לבזותו, וגם לכלול את אביו בכלל המרד וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי:
(יג) וַיֹּאמֶר אלו אֵלָיו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים עשיתו מלך, שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה: ס
(יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר לא במרד עשיתי זאת, כי אמרתי שהולך הוא בדבר המלך וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ:
(טו) וכי הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לשאול לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים שתחשדני בזה הלא כמה פעמים שאלתי לו באלהים בשליחותך על דבר מלחמות ישראל כי הוא המוציא והמביא את ישראל חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי אתה מיחס אלי דבר אשמה, ועל ידי אתה מיחסו אל כל בית אבי, מה שאינו כלל כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל:
(טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ:
(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו אבנר ועמשא היו  סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְקֹוָק כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אזנו אָזְנִי וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְקֹוָק: ס
(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לדויג לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה אחר שלדבריך חייבים מיתה, יד העדים תהיה בו בראשונה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דויג דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד מלבוש מכובד, ילבשו אותו עובדי ה':
(יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב למען ישמעו העם וייראו ולא יחזיקו ידי דוד:

(כ) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד:

(כא) וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי יְקֹוָק:
(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא בהיותי בנוב כִּי שָׁם דויג דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הוא הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי סבבתי שימותו בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ:
(כג) שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי שאול יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ כִּי מִשְׁמֶרֶת שמור אַתָּה עִמָּדִי:



כתובים

תהילים פרק קיג

(ו) הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הוא משפיל את עיניו להשגיח בכל הנעשה בשמים ובארץ: (ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מקים את הדל מן העפר בהשגחתו ו- מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: (ח) ולאחר מכן הוא מרים את כבודם עד כדי לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: (ט) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת שתהיה בבית בגידול הילדים כי לאשה עקרה אין תמיד מה לעשות בבית ויוצאת ואם כן אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה ובעבור כל זה הַלְלוּ אתיָהּ:

תהלים פרק קיד

(א) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בזמן יציאתם ממצרים ו- בֵּית יַעֲקֹב יצא מֵעַם לֹעֵז ששפת העם לעז וזרה: (ב) ובאותו זמן נ- הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ שהיו עם טמא ועתה נתקדשו יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו בצורה עצמאית ולא תחת שלטון מצרים: (ג) על דרך משל הַיָּם רָאָה את בנ"י מתקרבים ומפני שירא וַיָּנֹס ונעשה יבשה הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר שבימי יהושע כשעברו את הירדן כביכול סב הנהר על עקביו ולא זרם בדרכו הרגילה: (ד)בשעת מתן תורה הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים מרוב פחד גְּבָעוֹת זהו הר בגובה נמוך יותר ממהרים הגדולים וללא הראש המחודד כִּבְנֵי צֹאן: (ה) וכביכול ישאלו ההרים והנהרות מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר בגלל מה נהגתם כך: (ו) וכן  מדוע הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: (ז) וכאילו ישיבו שהסיבה שאנו נסים וקופצים הוא מִלִּפְנֵי פחד ה- אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ שיצר את הארץ. חולי מלשון לחולל וליצור מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: (ח) הוא אדון העולם שיש לו כח ל- הַהֹפְכִי הַצּוּר להפוך את הסלע היבש ל- אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ סלע קשה ביותר לְמַעְיְנוֹ מָיִם:

תהלים פרק קטו

(א) בהמשך למזמור הקודם שבו אנו מודים על החסד שעשה עם אבותינו אנו מבקשים שכן יעשה הקב"ה איתנו אפילו ש- לֹא לָנוּ מגיע ולא למען צדקותינו יְקֹוָק לֹא לָנוּ תעשה אלא כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ ששמך יהיה מכובד בעבור החסד וקיום האמת ולא יחולל בגויים: (ב) והסיבה היא שאם לא תעזור לנו אז לָמָּה אף אחד לא בא לעזור להם יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה איפה נָא אֱלֹהֵיהֶם שיבוא ויושיעם: (ג) אבל הגויים הם טפשים ואינם מבינים ש- וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה והוא שולט בעליונים ובתחתונים:



משנת ההלכה

דיני אמירת מוריד הטל

       א.       החל ממוסף של היום הראשון של פסח מפסיקים להזכיר גשמים בברכת אתה גיבור וברוב הקהילות מתחילים לומר "מוריד הטל".

        ב.        ויש שנהגו שלא לומר מוריד הטל אלא אמורים רב להושיע מכלכל חיים ואע"ג שאין מנהגנו כן אף אם לא הזכיר מוריד הטל כל שלא אמר מוריד הגשם ממשיך בתפילתו כהרגלו.

         ג.         יש שנהגו להמשיך בהזכרת משיב הרוח ואומרים "משיב הרוח ומוריד הטל" ולכן גם מי שאין מנהגו כן אם אמר משיב הרוח ימשיך מוריד הטל וימשיך בתפילתו כדרכו כל שלא אמר מוריד הגשם.

        ד.        מכיון שגשמים סימן קללה בקיץ ואם הזכירם בשבח שמשבח את הקב"ה לא יצא ידי חובת הברכה וצריך לחזור, ולכן מי שטעה ואמר מוריד הגשם בין אם הזכיר מוריד הטל ובין אם לא הזכיר חוזר לראש הברכה. ודעת הגר"א שחוזר לראש התפילה. ואם לא חזר לראש הברכה אלא לרב להושיע ותיקן ואמר מוריד הטל וסיים ברכתו אין מחזירים אותו.

       ה.       ואם סיים את ברכת אתה גבור לגמרי חוזר לראש התפילה אפילו לא התחיל עדיין ברכה שאחריה, מכיון שג' ברכות ראשונות חשובות כאחת. אמנם א"צ לחזור ולומר פסוק ד' שפתי תפתח. אבל אם נזכר לאחר השם יסיים למדני חוקיך כדי שלא תהיה לבטלה וא"כ הוא כאלו עומד עדיין באמצע הברכה וחוזר לאתה גבור.



[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] רבינו בחיי. ועיין בת"י שפירש ומהנאתם תתרחקו משמע שאסר כל הנאה מהם וצ"ע
[4] נקטנו כאן בשיטתו של הרש"ר הירש ושמות העופות לא פורשו  מכיון שהתרגום המדוייק של שמות עופות אלו תלוי בהשערה בלבד וכבר קבלה בידינו "עוף טהור נאכל במסורת" (חולין סג ב). אמנם מכנה משותף יש לכל העופות המנויים בתורה שכולם הנם עופות דורסים וכמו שכתב הרמב"ן כאן.
[5] רמב"ן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה