מקרא
ויקרא פרק יט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים פרושים מן המותר תִּהְיוּ
התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה ביאת איש באשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו, או להרבות נשים, ולהיות בסובאי יין ואוכלי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב הזה, אחר שפירט האסורים שאסר לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, למעט המשגל ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה, ומן הדבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמו שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לומר שנזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים, והנה זה כענין הדבור הראשון שבעשרת הדברות[1]:
(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ בעשרת הדיברות צוה על הכבוד וכאן צוה על המורא שלא יישב במקומו ולא יסתור את דבריו ולא יקרא לו בשמו וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ בעשרת הדיברות צוה על הזכירה וכאן צוה על השמירה[2] אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים שלא יפנה לבו בהם להאמין שיש בהם תועלת, או שיבואו העתידות שיתנבאו מהם, אלא יהיו כל מעשיהם בעיניו אפס ותוהו, ולא תבא עתידה רק בגזירת עליון וכן הוזהרנו שלא ינטה במחשבתו בספוריה, או בדרכי עבודתה, או יעיין בהם, כגון להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם[3] וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם הוזהרנו שלא לעשות עבודה זרה אפילו אם אינו מתכוין לעובדה או שעושה לאדם אחר[4] ואֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ עשו את עבודות הקרבן באופן שיעלה לכם לרצון כיצד -[5]:
(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף צוה לאכלו ביום ראשון עצמו, וממחרת מותר לאכלו גם כן אם נותר מיום ראשון, וזהו שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, הוא לילה האמצעית שבין שני הימים[6]:
(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ואפילו אם לא אכל אלא רק חשב בזמן עבודות הרבן לאכול ביום השלישי[7] פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:
(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְקֹוָק חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת קצה או חלק שָׂדְךָ לִקְצֹר אלא תניח מעט בסוף השדה לעניים וְלֶקֶט קְצִירְךָ שבלים שנושרים בעת הקצירה לֹא תְלַקֵּט אלא תניח לעניים:
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל כלומר כשתבצור כרמך לא תבצור העוללות שהם הקטנים שאינם נראים כאשכולות, ונקראו עוללות לפי שהן לשאר האשכולות כעולל – תינוק - לאיש, ואסור לו לבעל הכרם לבצרם אלא באין עניים ובוצרים אותן לעצמן וּפֶרֶט הגרגרים הנופלים והנפרדים כַּרְמְךָ מהענבים לֹא תְלַקֵּט אלא[8] לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ לא תגנבו ממון בסתר וְלֹא תְכַחֲשׁוּ הוזהרנו שכל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו[9] זו אזהרה לכפירת ממון[10] וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ הוזהרנו שלא לישבע לכפור בממון המוטל עלינו להחזיר או לשלם כגון פקדון אבידה או הלואה[11]:
(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא שנשבענו על אף שאין לנו מכך של נגיעה ממונית באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר וכן הוזהרנו שלא נישבע על דבר שהיה לומר שלא היה או שלא היה שהיה[12] וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ איזה הוא עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים ואפילו כל שהוא וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה ועל זה נאמר לא תעשק את רעך ולא רק במה שבא לידו מידי חברו אלא אף מה שחייב לו מחמת שהוא שכרו כגון מי שאינו משלם שכר שכיר הרי הוא בכלל לאו זה[13] וְלֹא תִגְזֹל הוזהרנו שלא ליטול ממון שאינו שלנו בחזקה[14] לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר הוזהרנו לשלם לפועל בזמנו ולא להלין את שכרו אצלינו[15]:
(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ הוזהרנו שכל המקלל אחד מישראל בהזכרת שם שמים עובר בל"ת שנאמר לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו עובר בל"ת על קללתו וכ"ש השומע ומצטער בקללתו[16] וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל הוזהרנו שכל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו או שהכשיל אדם בעבירה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו[17] וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט הוזהרו הדיינים שלא לעשות עול ועיוות בדין ובכלל זה שחייב הדיין מיד אחר שיתברר לו ויאמרנו לבעלי הדין מיד. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים, הרי זה בכלל לא תעשו עול[18] לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל בדיני ממונות אין לדיין לרחם בדין על דל שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד וגם לא יהדרנו בדברים ועל זה הזהירה תורה ודל לא תהדר בריבו ונאמר לא תשא פני דל אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו[19] וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ונכבד ונשוא פנים ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו ולא תשאל בשלומו כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר לא תהדר פני גדול אמרו חכמים אל תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש בשביל דינר אחד אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שאתה חייב לו אלא יחתוך הדין מד לאמיתו ונכלל באיסור זה שלא יאמר גדול הוא חזקתו שאינו משקר יש להאמינו יותר מן האחר ולהדר פניו אף על פי שלא יפסוק הדבר כי אם על פי עדים מפני שעל ידי כן מסתתמים טענותיו של עני[20] בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ נצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. ונכלל גם בזה שהרואה את חבירו עושה מעשה או אומר דבר שאפשר לפרשו כעבירה או דבר רע, ואפשר לפרשו לצד זכות, צריך לדון את חבירו לזכות, ולא יחשדהו בעבירה, שאמרו חכמים "הוי דן את חבירך לכף זכות" והיא מצות עשה מן התורה[21]:
(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ איזהו רכיל זה שטוען דברים מזה לזה שמספר למישהו, כך אמר פלוני עליך, כך עשה לך פלוני, כך וכך שמעתי עליו שעשה לך, או רוצה לעשות לך שדבר זה גורם שנאה בין אדם לחבירו. ואפלו אם הוא אמת גמור, שאין בו תערבת שקר אפלו שלא בפניו, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שהיה אומר דבר זה אף בפניו, גם כן אסור, ונקרא רכילות[22] לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְקֹוָק הזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו[23]:
(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוזהרנו שכל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אפילו אם אינו שונאו עד כדי שמבקש רעתו לחפוץ בכליונו אלא רק מרגיש הרחקה בלב מחבירו עובר על לאו זה לא אסרה תורה אלא שנאת חינם דהיינו ששונא שנאה אישית מחמת עצמו של האדם אבל אם שונאו מחמת שהוא יודע בו שהוא רשע כגון שראה שעשה עבירה וראה שעשה אותו במזיד כמה פעמים מותר לשנוא אותו ולהתרחק ממנו[24] הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ מצוה עלינו להוכיח את חברנו שעשה לנו רעה וכן נצטוינו להוכיח את חברנו שעבר עבירה ולגעור בו בנחת ובלשון רכה באופן שלא יתבייש[25] וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא הוזהרנו שאסור לאדם להכלים את ישראל אפי' בינו לבין עצמו בין בדיבור בין במעשה ואע"פ שהמכלים את חבירו בדברים אינו לוקה עליו ואינו בר תשלומין עון גדול הוא. ואם הלבין את פניו ברבים כבר כרתוהו רז"ל מעולם הבא ועוד שהמלבין פני חברו ברבים הוא מן היורדים לגיהנום ואינם עולים[26]:
(יח) לֹא תִקֹּם כיצד היא הנקימה, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך, למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. וכן כל כיוצא בזה שאינו מטיב לחבירו עבור שלא הטיב עמו. או שמרע לחבירו בגלל שחבירו עשה לו רע אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו[27] וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ כיצד היא הנטירה ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך העושה כזה עובר בלא תטור אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה איסור הנטירה הוא בלב. לפיכך אפילו לא אמר לו כלום אלא שמר האיבה בלבו עובר בלא תטור[28] וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק נצטוינו בזה לאהוב לרחם ולחמול את כל אחד ואחד מישראל כאהבת האדם וחמלתו בעצמו על ממונו וגופו. וכמו שאמרו התנאים במסכת אבות[29] "רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"[30].ועוד שם[31] "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך[32]:
(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם הוזהרנו שהמרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף בין טמא ובין טהור ואפילו במיני חיה שבים ובשרצים שביבשה ששייך בהם הרבעה הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות[33] שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם הוזהרנו שהזורע שני מיני זרעים או שני מיני ירקות או שני מיני קטניות או זרע וירק או קטנית וירק כאחד בארץ ישראל משנתן הזרע באדמה אע"פ שלא חיפה בעפר לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ולא רק זורע בשדה שלו אלא אפילו הזורע בתוך הבית תחת הגג או הזורע בשדה הפקר חייב וי"א שהזורע בתוך הבית אין איסורו אלא מדרבנן[34] וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ לאסור כל לבישה או העלאה על גופו בכל סוגי בגדים שיש בהם חיבור צמר ופשתים[35]: פ
(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה כנענית נֶחֱרֶפֶת מיוחדת לְאִישׁ עבד עברי וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה בכסף אוֹ חֻפְשָׁה על ידי שטר שחרור לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה יחקרו ב"ד אם לא חופשה לא יחייבוהו מיתה כאשת איש[36] לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה:
(כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: פ
נביא
שמואל א פרק ל
(טז) וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה הגדוד נְטֻשִׁים מפוזרים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה ולא חשבו שיש להם ממי להזהר:
(יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם מערב יום זה עד ערב יום שני וכל אותו הערב עד הבקר שהוא המחרת וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ רגלי כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ:
(יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד:
(יט) וְלֹא נֶעְדַּר נחסר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם אפילו מה שלקחו מפלשתים מנגב יהודה וכלב הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:
(כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר לעצמו, והמנהיגים נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא לפנות את הדרך וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד:
(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר לפני שיצאו למלחמה הנ"ל ונשארו לשמור על הכלים, עתה - וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת אל הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם שהרי נחלשו בדרך ונשארו ולא הלכו עמו לכן שאל עתה על שלום גופם ובריאותם: ס
(כב) וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן בגלל אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי עמנו אותם מאתים איש שנשארו מאחור לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם כל אִישׁ מהם, יקחאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ: ס
(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי וכי בכח ידינו לקחנו, הלא הוא אֵת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ:
(כד) ואף אם נעשתה בעוצם ידינו מכל מקום וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כי הלא על כל פנים ישבו לשמור הכלים, אם כן מהראוי לחלוק עמהם שוה בשוה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: ס
(כה) וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ שיחלקו כלם בשלל לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
(כו) וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לרעיו ואוהביו לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְקֹוָק:
(כז) ושלח לַאֲשֶׁר דרים בְּבֵית אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר:
(כח) וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ: פ
(כט) וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי:
(ל) וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ:
(לא) וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד כשהיה בורח משאול והיו מסתירים אותו ועושים עמו טובות עשה גם כן הוא טובה מהשלל הוּא וַאֲנָשָׁיו: פ
כתובים
תהילים פרק קיט
צ
(קלז) צַדִּיק אַתָּה יְקֹוָק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ וכל אחד ממשפטיך הוא ישר: (קלח) צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד עדותיך שציווית הם צדק ואמונה: (קלט) צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי כשראיתי שאלו שעושים לי צרות לא הולכים בדרכך הכעס הכרית אותי: (קמ) צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ התורה זכה ונקיה ככסף צרוף ולכן אוהב אותה: (קמא) צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי בגלל שאני שומר את התורה צרי חשבוני לצעיר ונבזה אבל בכל זאת לא שכחתי את תורתך: (קמב) צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת מצד עצמה ולכך איך אשכחה: (קמג) צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אפילו את מצאוני זמני צרה ומצוק בכל זאת לא עזבתי את מצוותיך שהם שעשועי: (קמד) צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה המצוות שלך הנאמרים בצדק הם קיימים לעולם כי צדק לא יכול להתבטל אף פעם ולכן הבינני ואחיה:
ק
(קמה) קָרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי יְקֹוָק חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה שהרי הקריאה שלי אליך היא לזכני לשמור את חוקיך אז ראוי שתענה לי: (קמו) קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ כי אהיה פנוי מטרדת האויב: (קמז) קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף קמתי לפני כולם בלילה וָאֲשַׁוֵּעָה ואצעק לך בתפילה ש- לדבריך לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי שאני מייחל ומקווה לשמור את דבריך: (קמח) קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ הקדמתי לקום שני אשמורות לפני שיאיר היום כדי לעסוק בתורתך: (קמט) קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יְקֹוָק כְּמִשְׁפָּטֶךָ כמנהגך לעשות חסד חַיֵּנִי: (קנ) קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה רודפי הזמה התקרבו לזמה והשיגוה אבל בתוך כך מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ: (קנא) קָרוֹב אַתָּה לכל קוראיך ואפילו שהם רחוקים מתורתך יְקֹוָק וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת: (קנב) קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם כי יסדת את עדותיך על כל מה שעתיד לקרות:
משנת ההלכה
עלינו לשבח
א. בסיום התפילה אומרים את השבח הגדול של עלינו לשבח שאמרו הקדמונים שיהושע בן נון תקנו בעת כיבוש יריחו.
ב. ובאמירת עלינו תתחזק האמונה אצלינו וכי אין שום כח מבלעדו יתברך והתקוה לתקן עולם במלכות שדי.
ג. והמנהג לאמרו אחר כל תפלה, בקול ומעומד ובשמחה באימה וביראה ברתת וזיע, כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה, וכולן עונין ואומרים אשרי העם שככה לו.
ד. אחר אמירת אל אל לא יושיע יש להפסיק מעט ואז לומר ואנחנו כורעים וכו'.
ה. צריך להשתחוות בואנחנו כורעים כדי שלא ייראה ככופר ח"ו ונהגו לכפוף גופו וראשו מעט.
ו. יש אומרים וכסא כבודו בשמים ממעל וכך מנהג הגר"א וי"א ומושב יקרו בשמים ממעל וכן נהגו ברוב הקהילות.
ז. יש שכתבו לסיים אמרית עלינו במילים "ה' ימלוך לעולם ועד" וכן נהג הגר"א ומנהג רוב הקהילות לסיים ונאמר והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'.
ח. השומע ציבור שאומרים עלינו חייב לאמרו איתם.
ט. מי שמתפלל נוסח ספרד ונוהג לומר עלינו אחר פיטום הקטורת ובבית הכנסת נוהגים נוסח אשכנז ואמרים עלינו אחר קדיש תתקבל כשמגיע לאמירת עלינו י"א שיאמר עם הציבור ויחזור ויאמר אחר פיטום הקטורת וי"א שימשיך שיר של יום כפי מנהגו רק יכרע ראשו מעט עם הציבור כשהם אומרים "ואנחנו כורעים" וכו'.
י. אם אמר עלינו עם הציבור קודם ובא לציון לכו"ע יחזור ויאמר שוב במקומו.
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] אלה המצוות ל"ת י
[4] אלה המצוות ל"ת ג
[5] ת"א ת"י רשב"ם חזקוני
[6] רבינו בחיי
[7] העמק דבר
[8] רבינו בחיי
[9] ונראה שמכחש לעכו"ם אינו עובר בלאו זה שהרי נאמר בעמיתו וכמש"כ בחידושי הריטב"א חולין צד ע"א "וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט גוי, ההיא אדלא תכחשו ולא תשקרו קאי, ובמקום שאין חילול השם בדבר" וכן הוא ביראים סי' קכד [דפוס ישן - רנה] ד"ה נ"ל לפרש וא"כ אם מכחש בגוי מחמת שרוצה להשתמט ממנו עד שיהיה לו מעות ואין חילול השם כגון שהגוי מסופק בדבר וסומך על דברי הישראל יהיה מותר ואין עובר משום לאו זה
[10] אלה המצוות רמח
[11] שם רמט
[12] שם סא
[13] אלה המצוות ל"ת רמז
[14] שם רמה
[15] שם רלח
[16] שם שיז
[17] שם רצט
[18] שם רעג
[19] שם רעז
[20] שם רעה
[21] אלה המצוות מ"ע קעז
[22] שם ל"ת שא
[23] שם רצז
[24] שם שב
[25] שם מ"ע רה
[26] שם ל"ת שג
[27] שם ל"ת שד
[28] שם ל"ת שה
[30] ועוד אמר שם רבי אליעזר "ואל תהי נח לכעוס", ועי"ש ברע"ב שפירש "ואימתי יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך"
[32] אלה המצוות מ"ע רו
[33] שם ל"ת ריז
[34] שם ל"ת רטו
[35] שם ל"ת מב
[36] רשב"ם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה