יום רביעי, 8 באפריל 2015

יום ד' דחול המועד פסח פרשת שמיני

מקרא

ויקרא פרק יא

 (לג) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כלומר אל תוך אויר הכלי הכלי נטמא וגם כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא אבל אם נגע בכלי מגבו כלומר מבחוץ אינו טמא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ שאין מויעל לכלי חרס טבילה במקוה[1]:
(לד) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אם וכ - אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם אז יִטְמָא במגע משא או אויר כלי חרס אבל קודם שבא עליו מים או אחד משבעה המשקין דלהלן גם אם נגע בטומאה אינו נטמא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה קיבלו חז"ל שרק בשבעה משקים יין דבש שמן חלב טל דם מים וסימנך י"ד שח"ט ד"ם בְּכָל כְּלִי יִטְמָא:
(לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם ללמד שאע"פ שהם מחוברים, דינן לענין קבלת טומאה ככלי חרס התלושין, ואין להן טהרה במקוה יֻתָּץ לא אמר "ישבר", לומר שאין צריך לשברם לשברים קטנים, אלא שיהרסם בענין שלא יהו ראויין למלאכתם הראשונה[2] טְמֵאִים הֵם ואם תרצו להשתמש בהם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם כלומר אין חובה לטהר אותם אם אינו מתכוין להשתמש בהם לטהרה וקדושה[3]:
 (לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר שאין המים במקוה מקבלין טומאה בחבורם לקרקע אם יפול בהן הטומאה ועוד יש לך ללמוד - יהיה טהור. הטובל בהם מטומאתו אמנם מים -[4] וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָאכלומר המים התלושים אשר יגעו בהם בנבלתם יטמאו[5]:
(לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ אשר ישרש בקרקע ללמד על זרעים טמאים שנזרעו והשרישו שהם טהורים[6] וכן בא ללמד שכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה[7] טָהוֹר הוּא כי מכל האוכל אשר יאכל הנזכר למעלה הבשר והמאכלים הנזכרים, וכאן אמר שאף הזרעים כאשר יוציאו אותם לזריעה יטמאו בהכשר מים[8]:
(לח) וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו אפילו אחרי שהתייבשו המים[9] טָמֵא הוּא לָכֶם: ס
(לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ אבל אם נשחטה אינה נבלה ואפי' נמצאת טריפה אבל בנבלת בהמה טמאה לא הזכיר בה מיתה לפי שאפי' אם נשחטה היא נבלה ומטמאה[10]יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
       



נביא

שמואל א פרק כג

(יג) וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ הלכו בדרך מקרה באיזה מקום שיזדמן להם לשבת שם וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה וַיֶּחְדַּל לָצֵאת:
(יד) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת בסלעים הגבוהים שהיו במדבר ולפעמים - וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר זִיף וַיְבַקְשֵׁהוּ שָׁאוּל כָּל הַיָּמִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ:
(טו) וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד ישב בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה: ס
(טז) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים ואמץ לבבו במשענת אלהים, באמרו; אלהים עמך, מה יעשה בשר לך:
(יז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה אני מבקש ממך שאהיה אני משנה לך כשתמלוך וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן שתמלוך והיו יודעין זה מפי השמועה שנמשח דוד למלך:
(יח) וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יְקֹוָק אורים ותומים שהיו שם וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ: ס
(יט) וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה כי שאול חזר לביתו הגבעה, וחדל מלבקשו לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ במקומות הבאים - בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן:
(כ) וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ באיזה אופן שתרצה לרדת אלינו רד, ועלינו למסרו בידך:
(כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַיקֹוָק כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי:
(כב) לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ היו נכונים לראות מקום מהלכו, כי מי ראהו שם, הלא דבריכם משמועה אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ שָׁם ולא תסמכו על מגידים שיוכל להיות שהם מאנשי בריתו רק דעו מי ראהו שם אם הוא איש נאמן כִּי אָמַר אֵלַי המרגל אשר שלחתי לדרוש אחריו שהוא עָרוֹם יַעְרִם הוּא:
(כג) וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן כשתדעו את האמת הנכונה וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם וְהָיָה אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה:
(כד) וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן:
(כה) וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ אחר שחזרו הזיפים והגידו לו מכל מחבואיו וַיַגִּדוּ לְדָוִד וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן:
(כו) וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים מקיפים וסובבים מצד אל צד אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם:
(כז) וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ:
(כח) וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹתשהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות, אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים, או לרדוף ולתפוש את דוד:
(כט) וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי:


כתובים

תהלים פרק קטז

מזמור זה שורר דוד לאחר פטירתו של שאול המלך
(א) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי אהבתי את הקב"ה ששומע לקול תחינותי: (ב) כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא שבכל ימי שאתפלל אליו הוא יטה את אזנו להקשיב לי: (ג) אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת כאשר סבבו אותי מכאובי מוות וּמְצָרֵי שְׁאוֹל ויסורי אבדון מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא פגשתי: (ד) אבל כאשר וּבְשֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא וביקשתי ממנו אָנָּה יְקֹוָק מַלְּטָה הצל את  נַפְשִׁי: (ה) כי חַנּוּן יְקֹוָק וְצַדִּיק ואתהוֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם: (ו) הרי אתה שֹׁמֵר פְּתָאיִם טפשים שאינם יודעים להשמר בעצמם אתה מצילם יְקֹוָק דַּלּוֹתִי וכשהייתי דל ועני אז הקב"ה וְלִי יְהוֹשִׁיעַ מלשון ישועה: (ז) וכאשר ביקשתי מהקב"ה את אלו הדברים אז הרגעתי את נפשי ואמרתי לה שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי למנוחה כִּי יְקֹוָק גָּמַל עָלָיְכִי הקב"ה גמל טוב ונתקבלה התפילה: (ח) כִּי תמיד חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי שלא אהיה נדחה בכל המקומות שאליהם אלך: (ט) ומעכשיו אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְקֹוָק בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים ארץ ישראל שממנה ברחתי בגלל רדיפת שאול: (י) הֶאֱמַנְתִּי אמונה גדולה הייתה בליבי כִּי אֲדַבֵּר כאשר אֲנִי עָנִיתִי הייתי במצב סכנה גדול מְאֹד: (יא) אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כשברחתי בחיפזון מפני שאול ש- כָּל הָאָדָם שאומר לי שלא אהיה מלך בסוף הוא כֹּזֵב משקר: (יב) מָה אָשִׁיב גמול ומנחה לַיקֹוָק על כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי הגמול שהוא עושה עבורי: (יג) אשא בביהמ"ק כּוֹס יְשׁוּעוֹת מלא נסכים על הישועה שעשה לי אֶשָּׂא ארים ואז וּבְשֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא: (יד) נְדָרַי הנדרים שנדרתי בעת צרה לַיקֹוָק אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ לנגד כל העם בכדי לפרסם את הנס: (טו) במהלך הצרות שפקדו אותי ראיתי כי יָקָר וקשה בְּעֵינֵי יְקֹוָק להביא הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו את המוות לחסדיו ולכן קרו לי כ"כ הרבה ניסים: (טז) אָנָּה מלשון הודיה יְקֹוָק על החסד שעשית עמדי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ ואני כנוע לך אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ ואין אני מוכנע כעבד שבא מן השוק אלא מוכנע ביותר כבן אמה  ולכן פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי פתחת את הקשרים האוסרים אותי: (יז) ולכן לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה משהרי מביאים קרבן תודה על הנס וּבְשֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא: (יח) נְדָרַי לַיקֹוָק אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: (יט) בְּחַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק בביהמ"ק בְּתוֹכֵכִי בתוך יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים פרק קיז

(א) לעתיד לבוא הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים אומות העולם: (ב) ואע"פ כִּי גָבַר עָלֵינוּ אבל חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְקֹוָק בזה שקיים את ההבטחתו לאבות לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:


משנת ההלכה

קדושת חול המועד

       א.       ימי חול המועד כולם קדושים ובתוכם ה', ולא נקרא "חול המועד", אלא מפני שהם חול לגבי יום ראשון ושביעי. אבל לגבי שאר ימים - מועד נקראו

        ב.        חמור ענשו של מי שמזלזל בחוה"מ, כדאמרינן במסכת מכות: אמר רב ששת, כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה שנאמר (שמות לד): אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ וסמיך ליה - אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. ופי' רש"י - המבזה את המועדות – "חול המועד; שעושה מלאכה האסורה ואינו נוהג בהם קצת קדושה לכבדו באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול"

         ג.         "והטעם, לפי שיש קדושה לפניהם ולאחריהם. וכן יש בהם קרבן מוסף לכל יום, ונקראים מקרא קֹדש".

        ד.        וכתב בספר יסוד ושרש העבודה "ומה מאד יש לכל איש ישראל להזהר בקדושתן, להקדישן בשמחה ובששון בסעודות חשובות כיום טוב, לבלתי יהיו נטפלים לעובדי עבודה זרה ח"ו, שהוא ככופר בכל התורה כולה. ואמרינן בפרק חלק: "המבזה את המועדות, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא'. ובכן, ילבש חרדה לבל יהי בז למועדי ה'. והשכר - הרבה, במידה טובה שמרובה על מידת פורענות"

       ה.       וכשיבוא לביתו יהא זריז ונשכר לומר בתוך ביתו קול ברמה: מועדים לשמחה! כמו ביום טוב, כי גם זה בכלל כבוד מועדי ה'. והנוהגים לברך איש את רעהו בחוה"מ כבימות החול, הרי אלו בכלל 'המבזה את המועדות'. 'וכבר הודיעונו גודל שכר המאכיל עניי תורה על שלחנו בחגים ובמועדים, וימי חוה"מ גם הם בכלל הזה, לשמח לב העניים. ורבים נוהגים לעשות בימי חוה"מ, יום יום סעודה לעניים ולאביונים, אשר זאת השמחה היא היתה לראש על כל השמחות. ואשר ספק בידו לעשות ככה לא יעבור מהיות חונן דלים, כברכת השם אשר נתן לו וכו', ויהיו באוכלי שלחנו כל ימי חול המועד כמו בעצם ימים טובים, ולהיות שלחנו מלא דשן מִלַּחְמָהּ של תורה'.

         ו.         אדם אוכל ושותה ושמח ברגל; אבל לא ימשוך ביין את בשרו לבוא לידי שחוק וקלות ראש; שאין יצר הרע מתגרה באדם אלא מתוך רוב אכילה ושתיה. שחוק וקלות ראש אינה שמחה, אלא סכלות והוללות רעה. ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר:

         ז.         חיָּב אדם להקביל פני רבו ברגל, ויהא בעיניו כאילו מקבל פני שכינה, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, כפי הראוי לו.

פרקי אבות

       ח.       מנהג קדום עוד מימות חז"ל לומר פרקי אבות בשבתות הקיץ אחר תפילת המנחה, בכל שבת פרק אחד. ונהגו האשכנזים ברוב המקומות שמתחילים בשבת הראשונה שלאחר הפסח ופוסקים בשבת שלפני ראש השנה. ואומרים בכל שבת פרק אחד עד שמסיְּמים כל ששה הפרקים, בשבת שקודם חג השבועות, ומתחילים שוב בשבת פרשת נשׂא לומר פרק ראשון עד שמסיְּמים. ובשבת שקורין סדר פינחס מתחילים בפעם השלישית, ובשבת שקורין סדר שופטים מתחילים בפעם הרביעית. והואיל ואין בין פרשת שופטים לראש השנה אלא שלש או ארבע שבתות בלבד, לכן בשבתות האחרונות כופלים ואומרים שני פרקים ומסיְּמין בשבת שקודם ראש השנה:

        ט.       ואולם בקהילות ספרד המנהג הנפוץ, לומר פרקי אבות רק שש שבתות בלבד - משבת שלאחר פסח ועד חג השבועות.

         י.         ונתנו סימן לשבתות ההתחלה שאחר חג השבועות שלפי מנהג האשכנזים: נפ"ש, היינו, השבתות שקורין בהן פרשיות השבוע: נשׂא, פינחס, שופטים. ויפה סימן זה לפרקי אבות, לפי שכל מילי דאבות יפים לנפש לרפאותה ממידות רעות.




[1] רש"י
[2] רמב"ן
[3] רש"י
[4] רש"י
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] רש"י
[10] רשב"ם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה