מקרא
ויקרא פרק י
(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אותו השעיר שהיה ל"חק עולם" והוא שעיר ראש חדש שהיה קדשי דורות[1] דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
(יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כמו כל חטאת שאוכלים הכהנים בעזרה כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם ואף על פי שנתנה לכם לא היה לכם רשות לשרפה, כי לא נתנה לכם אלא לאכלה -[2] לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק על טומאת מקדש וקדשיו שהי עוון שלפני ה'[3]:
(יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה שכל חטאת הפנימיות נשרפין כמו שכתוב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. אבל זו חטאת חיצונה היא ולכן היהה ראוי ש -[4] אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
(יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה למה קצפת על בני הלא הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק כלומר הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולהוַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם כלומר האיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו דוגמת עלובה כלה שזינתה תוך חופתה[5] הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק:
נביא
שמואל א פרק כ
(לד) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי ביום השני של ר"ח שהיה מעובר לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד וגם כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו שקרא לו בן נעות המרדות: ס
(לה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד שקבע לו דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ והוא יום השלישי להסתרו בשדה ואף על פי שהוא אמר לו בערב והוא הלך אליו בבקר לא היה צריך להמתין עד הערב כי כבר ראה לב אביו:
(לו) וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי ירה החץ לְהַעֲבִרוֹ לעבור מעבר לנער:
(לז) וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן בראשונה וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי השני שיריתי מִמְּךָ וָהָלְאָה:
(לח) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד לאסוף את החץ השני וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת החצי הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו:
(לט) וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר:
(מ) וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:
(מא) הַנַּעַר בָּא הלך ובא העירה וְדָוִד קָם היות מתחלה היו שם אנשים, ולא היה יכול לדבר עם דוד פנים אל פנים וכאשר חשש מזה מאז, ולכך עשה הסימן עם החצים, וכאשר גמר הסימן, הלכו להם האנשים, ושלח גם הוא את הנער, וכאשר שמע דוד בשלחו את הנער, הבין בדבר שאין שם איש, וקם ממקומו והלך אליו מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב מצד הדרומי של אבן האזל, ויהונתן ירה החצים מול צד הצפוני וַיִּפֹּל לְאַפָּיו על פניו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל הרבה לבכות יותר מיהונתן:
(מב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם והשבועה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְקֹוָק לֵאמֹר יְקֹוָק יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: פ
שמואל א פרק כא
(א) וַיָּקָם דוד וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר:
(ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אל העיר נוב אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ תמה על שר וגדול כדוד עם שהיה חתן המלך שילך יחידי:
(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים המשרתים שלי יוֹדַעְתִּי הודעתי אותם ללכת - אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי הנסתר והמכוסה ואין לגלותה, ושמה ימתינו עד בואי:
(ד) וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ ואם אין חמשה בידך, תן הַנִּמְצָא כמה שיש בידך:
(ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ תרומת לחמי תודה והיה דרכם להרימם ולתת לכהן המקריב, כמו שהיו נוהגים בחזה ושוק ודינו כקדשים קלים שנאכלים לזרים ולא לטמאים יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים הם הנערים שאמר דוד ששלחם אל מקום פלוני אלמוני, וחשב שהאמת אתו ולהם יביא הלחם אַךְ מֵאִשָּׁה מטומאת קרי, ורצה להאכילם מחמת גודל הרעבון, אולם דוקא לטהורים: פ
(ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה מנועה לָנוּ מעמנו כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי בגדי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ טהורים וראוים לקודש, כי טהרו אותם וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל זה הוא דרכנו ומנהגנו גם באכילת חולין שנשתדל לאכלם על טהרת הקדש ובהיות הענין כן איך לא נהיה נזהרים לאכל בטהרת הקדש כשיהיה בכלינו וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי כל שכן היום שיהיה עמנו לחם קדש שנשמר בו ונזהר שיהיה בקדושתו בכלי:
(ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ תרומת לחמי תודה כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם אחר לתת לו כי היתה עיר שכולה כהנים כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים שאותו אין הַמּוּסָרִים מסירים מִלִּפְנֵי יְקֹוָק אלא כדי לָשׂוּם לֶחֶם חֹם במקומו בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ באופן שיהיו בשלחן תמיד שתי מערכות לחם הפנים והנה לא היו מסירים אותו כי אם ביום השבת כמו שנתבאר בתורה ואז היה מתחלק לכהנים ולזה לא היה דרך לאחימלך לתת לדוד מלחם הפנים ולכן נתן לו חלת לחמי תודה:
(ח) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר התעכב להתבודד לִפְנֵי יְקֹוָק וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי שהיה גר באדום, אבל היה ישראל מלידה אַבִּיר הָרֹעִים גדול וממונה על רועי המקנה אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:
(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה כלומר האם יש פה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ: ס
כתובים
[הרעיה משדלת את הדוד להיות עמה]
אומרת הרעיה
(יב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים בוא דודי נצא שנינו לבד לשדה ונלון בכפרים מחוץ לעיר. (שהרי אין היא נהנית מהנוף אלא יחד עם דודה).
והנמשל הוא שכאילו אומרת כנסת ישראל אל הקב"ה לך ותשגיח במעשיהם של האנשים בכפרים שהם לא חכמים כאנשי העיר כי אין להם ממי ללמוד:
(יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים ובבוקר לפני שיהיה חם בחוץ נשכים לטייל בכרמים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן נראה אם כבר יצא פרח הגפן פִּתַּח הַסְּמָדַר ואם נפתחו פרחי הסמדר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים ואם יצא פרח הרימון שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ שם אתן את אהבתי לך.
והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה שילך לבתי כנסת והמדרש לראות האם הת"ח הפריחו את חכמת התורה ומעשים טובים ושם תראה כמה כנסת ישראל משבחת ואוהבת את הקב"ה:
(יד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ צמח הדודאים כבר נתן את ריחו הטוב וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים ועל פתח הפרדס יש מיני פירות מתוקים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים פירות שצמחו עכשיו וגם פירות שצמחו מזמן דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ דודי, שמרתי לך את הפירות.
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל שהרי אפילו עמי הארצות שהם דומים לדודאים בכל זאת הם נתנו ריח לעסוק במצוות ולכן יש בהם הרבה זכויות והכל נעשה לכבוד שמך ואם כך נעשה אצל עמי הארצות, אז בודאי שימצא עוד כמה וכמה אצל החכמים והתלמידים:
שיר השירים פרק ח
(א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי הלואי והיית אח שלי, שינק משדי אמי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי ואז הייתי יכולה לנשק אותך אפילו בחוץ, ולא היו מבזים אותי, שכן נהוג שאחות מנשקת את אחיה.
והנמשל הוא שמי יתן שהסיבות שמונעות את כנסת ישראל מעבודה תמימה יסורו ואז היא הייתה עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקום שתלך:
(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אבל עתה שאינך אחי, אמשוך אותך ואביאך אל בית אמי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח ושם אשקה אותך מיין שרקחו בו בשמים להשביחו מֵעֲסִיס רִמֹּנִי ממיץ הרימון.
והנמשל הוא שעדיין נחקר מצפוני המצוות וסיבותיה ועומק מסתריה וכנסת ישראל הייתה עושה אותם בתכלי השלימות:
(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי ואז אהובי ישים את יד שמאלו תחת ראשי, וביד ימינו יחבק אותי.
והנמשל הוא שע"י שכינתך הקב"ה היא הייתה מושרית דרך חיבה ואהבה יתירה:
ולרוב אהבתה אותו פונה היא לבנות ירושלים, ואומרת להן
(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אני משביעה אתכן, בנות ירושלים מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שלא תעירו את האהבה עד שתחפץ. [וכבר נתבאר לעיל (פרק ב')].
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל לעובדי כוכבים שהם יקבלו עונש על ביטול השבועה כי הם יכריחו אותה לעבור על דת להמאיסה בעיני הקב"ה:
[הרעיה מתרפקת על הדוד, ואומרת לו דברי אהבה, ומסקנת הספר על ענין האהבה]
הדוד והרעיה חוזרים מהתייחדותם יחד במדבר, וכביכול הרואים שואלים
(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ מי היא זאת שעולה מן המדבר מתחברת אל דודה. כלומר, מה הם עשו יחד במדבר והיא אומרת לו, ובכך עונה על השאלה תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ התייחדנו יחד תחת עץ התפוח, ושם עוררתיך להרגיש אהבתי שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ והרי זה עבורי כאילו שם אמך ילדה אותך. כלומר, שם קבלתי אותך לגמרי.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה איזה עוד עם הסכים ללכת אחריך בארץ לא זרועה ומזמן שאברהם אבינו פרסם את שמך בעולם אני מאמינה בך:
(ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ שים אותי תמיד על לבך, כמו חותם שהוא תמיד על ידו של האדם ומסכם המחבר של השיר כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה שאהבה היא דבר חזק ועז ואין דבר שיכול לנצח ולהפסיק אותו, כמו המות שאין דבר בעולם שיכול לנצח אותו ולהחזיר אדם לחיים קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה הקנאה שאדם מקנא לאהובתו, בגלל שהוא אוהב אותה, קשה וחזקה כמו המות בקבר רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה לאהבה והקנאה כביכול יש גחלים, שהם גחלי אש עם שלהבת.
והנמשל הוא שאם עמ"י ימשיך לשבת בגולה, יקשה עליה הקנאה כשהיא תראה את האומות שוכנות בטח בארם והיא תהיה בודדה וגלמודה:
(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה ואת אותה אש אהבה, אפילו מים רבים לא יכולים לכבות, ששום דבר אינו יכול להפסיק אהבה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ ואפילו נהרות לא יכולים לשטוף אותה ולכבות אותה אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה אם יבקש אדם לקנות אהבה במחיר של כל עושר ביתו בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ כולם יבזו אותו וילעגו לו. שאהבה היא דבר הרבה יותר עוצמתי, שאינו נקנה בכסף.
והנמשל הוא שראוי שלא תסיר את אהבתך ממני כי אהבתי אליך חזקה מאוד:
[בעיני האוהב, הרעיה היא מושלמת]
אומרים האחים של הרעיה
(ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אחות לנו קטנה, וכביכול אין לה שדיים, כלומר, אין היא יפה כל כך מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה להינשא.
והנמשל הוא שכשיבוא הגאולה יאמרו בני יהודה הנה אחינו עשרת השבטים והם קטנים במצוות כי כשהם היו בארצם אז מלכיהם הדיחום לעבור עבירות וגם לא היו איתם חכמים להיניקם מחכמת התורה ואם כן, במה הם יזכו לגאולה:
(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף אם נמשיל אותה בחומה, נבנה עליה טירה של כסף ליופי וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז ואם נמשיל אותה בדלת, נקיף אותה בלוח של ארז ליופי כלומר, ניתן לה תכשיטים שייפו אותה, ואז ירצו להינשא לה.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה עונה שאם הם היו כחומה שלא נתנו לעכו"ם להיכנס ביניהם לדבקה בהם, אז גם הם יזכו לבנין ביהמ"ק אבל אם הם נתנו להם להכנס, אז הם ישארו בגולה:
עונה הרעיה לאחיה
(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אם אני חומה, הרי יש לי שדיים שהם כמגדלים ליופי. כלומר, בעיני דודי הרי אני יפה כפי שאני אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם וכפי שאני הריני מוצאת שלום ואהבה בעיני דודי.
והנמשל הוא שכאילו בני יהודה יענו שהם לא לא דבקו בעובדי גילולים ויש בי חכמים ולכן אני ראויה לבנין ביהמ"ק ובעבורי גם הם יזכו לשבת בארצם ולבנין ביהמ"ק:
[אהבה שווה יותר מכל הון]
(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן כרם היה לשלמה המלך, במקום הנקרא "בעל המון". [וכאן אין הכוונה לדודה של הרעיה] נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים נתן את הכרם לאנשים שישמרו על הכרם, וימכרו את פירותיו אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף כל אחד צריך להביא לשלמה אלף כסף מהפירות שמכר. [והשאר הולך לשומר].
והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם ואותם הוא מסר לשומרים שהם מלכי ישראל ובא הרמז באלף שהם מאה לשבט שכל אחד מהם מלך על 10 שבטים:
אומר הדוד, איני רוצה לעבוד בכרם זה
(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי שלי יש את כרמי שלי לפני. כלומר, אהובתי הרי היא כרמי בשבילי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ מצידי יקח שלמה אלף כסף, והשומרים יקחו מאתים כסף שנשאר, אין אני מקנא בהם, ששלי יותר טוב משלהם .
והנמשל הוא שבעת הגאולה העתידה תבקש מלכות יהודה שכל עדת ישראל תהיה תחת ממשלתה ויהיו אם כן עשרת השבטים לה' להאמין בו לא כמו שהיו בעבר:
(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי ואין אני רוצה אלא שאת, שיושבת בגנים וכולם רוצים להקשיב לקולך מחמת ערבותו, תשמיעי לי את קולך.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה ישיב לה שהנה כל בית ישראל חבריך מקשיבים לקולך וחפצים בזה אבל הזהרי להשמיע את קולך לי לבד ולא לע"ז:
אומרת לו הרעיה
(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים אכן, אל תעבוד בעבודת הכרם, אלא ברח משם שלא יעבידוך בזה, ורוץ במהירות בריצתך הנאה כריצת הצבי ועופר האילים, להרים שגדלים שם בשמים, ואף אני אבוא אחריך ונתייחד שם יחד.
והנמשל הוא שכאילו בית יהודה עונה שאם כן מהר הקב"ה והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום ששם יקטירו את הקטורת וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך:
נשלם פירוש שיר השירים יהי רצון שיעלה לרצון כקטורת בשמים!
שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ושם נשיר כימים קדמונים!
משנת ההלכה
תענית בכורים
א. מנהג קדום בכל תפוצות ישראל שהבכורות מתענים בערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות במצרים[7].
ב. חלוקים המנהגים בתענית זו; יש אומרים שהכל בכלל התענית, בין שהוא בכור מאב ובין שהוא בכור מאם, בין בכור זכר ובין בכורה נקבה, ואפילו אם אין בכור בבית - גדול הבית מתענה, שכן בבתי מצרים אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב) ואם לא היה שם בכור, מת גדול הבית. וכך גם נתפשט המנהג שהנקבות הבכורות אינן מתענות אלא הזכרים[8].
ג. ונוהגין שהאב מתענה במקום בנו הקטן שהוא בכור:
ד. האב שמתענה במקום בנו בכור, והוא עצמו גם כן בכור, תעניתו עולה עבור בנו וגם עבור עצמו. ויש מחמירים בדבר ומטילים במקרה זה על האם שתתענה במקום בנה הקטן שהוא בכור.
ה. נוהגים להקל בתענית בכורים ואוכלין בה סעודת מצוה, כגון ברית מילה וסעודת סיום. ובדורותינו פשט המנהג בהרבה קהילות שאחרי תפילת שחרית עורכים בבית התפילה סעודת סיום ואוכלים בה כל הבכורות הנמצאים שם, ועל ידי כך מותרים לאכול כל היום גם אכילה של רשות.
סדר היום
ו. בערב פסח מקדימים לתפילת שחרית כדי שיספיקו לגמור אכילת חמץ במועד, עד סוף שעה רביעית מן היום, וכמו שיֵאמר להלן.
ז. בקהילות אשכנז אין אומרים 'מזמור לתודה' בתפילת שחרית של ערב פסח, לפי שמזמור זה כנגד חיָּבים בקרבן תודה נאמר, ובערב הפסח לא היה במקדש קרבן תודה[9]. ובקהילות ספרד יש נוהגים לומר 'מזמור לתודה' גם בערב פסח
ח. משהגיע סוף זמן אכילת חמץ אסור לאכול חמץ ולנוהגים איסור בקטניות אסור לאכול אף קטניות למ"א הזמן הוא 10:04 והגר"א הזמן הוא 10:36 וכך המנהג
ט. סוף זמן שריפת חמץ למ"א 11:24 ולגר"א 11:39 וכך נהגו משעה זו אסור אף ליהנות מהחמץ כגון למוכרו לגוי או לסוכו על בשרו לצורך תענוג החל מחצות אסור החמץ באכילה מדאורייתא ויש לצחצח שיניים קודם לכן בכדי שלא יישאר אף פירור מצץ בין השיניים ומן הראוי להחמיר לצחצח כבר קודם זמן שריפת החמץ
י. אף על פי שבִּטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שריפת החמץ. לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי ידוע לו, ולא על זה שהשאיר למאכלו, ולפי שיש לחשוש פן ואולי יתגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ויפול במקום המוצנע וישָּׁאר שם בפסח ויעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לכך תקנו שֶׁיַּחזור ויבטלו.
יא. בביטול זה השני, הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה' (שראיתיו, ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו), לפי שעכשָׁו הוא מבטל כל החמץ שיש לו.
יב. שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, בכדי לקיֵּם מצוַת שרפה בחמץ שלו.
יג. מי ששכח או נאנס ולא בדק את החמץ ולא בטלו עד תחילת שעה ששית מיום ארבעה עשר, ובא לבדוק עכשָׁו - הריהו בודק אחריו ומבערו אבל אינו מבטלו, כיון שמשעה זו החמץ כבר אסור עליו בהנאה ואינו שלו, ואין אדם יכול לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו.
מלאכה בערב פסח
יד. חמור הוא ערב פסח מכל ערבי שבתות וחגים, שהוא אסור בעשיַּת מלאכה מחצות היום ואילך. ואילו קודם חצות, מקום שנהגו לעשות בו מלאכה - עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין בו מלאכה כל היום.
טו. אין אסור משום מלאכה בערב פסח, אלא כשהוא עושה להשׂתכר בה, או כשעושה לעצמו והמלאכה היא מלאכה גמורה, כגון התופר בגדים חדשים ממש, אבל מתקן הוא בגדיו ליום טוב.
טז. דבר האבד - מותר לעשות בו מלאכה בערב פסח, וכן כל המלאכות שמותרות בחול המועד, מותרות גם בערב פסח.
יז. נוטל אדם צפרניו וחייב להסתפר בערב פסח קודם חצות. ובדיעבד, מותר ליטול צפרנים גם אחר חצות. ולהסתפר אחר חצות מותר רק על ידי ספר נכרי אבל לא על ידי ספר ישראל, אפילו בחנם.
יח. אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בערב פסח, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם.
יט. הרבה נוהגין איסור באכילת מצה עשירה בערב פסח משעת איסור אכילת חמץ. ומן הדין אסור משעת שריפת חמץ, אבל אוכל מעט פֵּרות וירקות או בשר ודגים, ובלבד שלא ימלא כרסו מהם אלא ישאר רעב למצה בערב.
כ. אסור לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה, כל יום ערב פסח. וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו מצה:
כא. מצה שנאפתה כתיקונה ואחר כך פררה לפרורים ולש אותם ביין ושמן, אסור לאכלה בערב פסח. ויש מקלים במצה שֶׁבִּשלהּ או טִגנהּ בערב פסח. אף על פי שבתחילת עשיָּתה היתה ראויה למצת מצוה. וכל שכן אם בשלה יום לפני כן.
אפיַּת מצת מצוה
כב. מנהג ישראל כשרים המחבבים את המצוות, שאף על פי שכבר הכינו להם מצות לכל ימי הפסח, ועשו אותן בכל דקדוקי ההכשר וההידור, הרי הם נכנסים בטורח גדול מאד וחוזרים ואופים להם בערב פסח אחר שש שעות מן היום, (ויש אומרים: אחרי שש שעות ומחצה), 'מצת מצוה', כלומר, שלש המצות שעליהם יברכו על אכילת מצה בליל הסדר.
כג. ולמה בבין הערביִם של יום ארבעה עשר - כדי שתהא מצתם במקום קרבן פסח ששחיטתו ועשיָּתו אחר חצות
המשך דיני ליל הסדר
ברך
א. מצוה מו המובחר לברך בשלושה לפחות בכדי שיוכלו לזמן, ונהגו שבליל הסדר בעל הבית מזמן.
הלל
ב. ישנם המשתדלים לומר את ההלל בשלושה כדי שהגדול שבהם יאמר "הודו" ושני האחרים יענו אחריו, אמנם אם אין שלושה אנשים רשאי לצרף את אשתו ובניו הקטנים.
ג. טוב לאחוז כוס רביעת בידו בעת אמירת ההלל.
ד. לכתחילה יש לסיים את ההלל וברכתו עד חצות אמנם אין הדבר מעכב.
ה. גם נשים חייבו באמירת ההלל.
נרצה
ו. לאחר הברכה האחרונה על כוס רביעית נוהגים לומר פיוטים בעניני הגאולה ושבח לבורא יתברך כל קהילה כמנהגה ענין גדול לזמר ולשיר את שיר השירים
ז. ומי שיש לו כח חייב לעסק בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ויעשה כן עד שיירדם.
חסל סידור פסח וכאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו
[1] ספורנו
[2] ספורנו
[3] פי' הטור
[4] רשב"ם
[5] רשב"ם
[6] ספורנו
[7] ובדין היה לעשות הזכר ביום הנס, היינו בחמשה עשר, שכן מכת בכורות בליל חמשה עשר היתה, אלא שבחמשה עשר כבר נכנס החג ואין מתענין בחג. ועוד, שכל עיקר הנס שנעשה לבכורי ישראל במצרים שנצולו מן המות, היה על ידי שנכנעו תחילה לה' והודו ואמרו כי רק לה' הגדולה והגבורה והממלכה, שלא כבכורי המצרים שגאותם מלאה לבם לאמר: אני, ואפסי - עוד; נמצא שתענית זו שהבכורות מתענים היום בארבעה עשר, היא זכר לאותה ההכנעה שנכנעו בכורי ישראל בארבעה עשר וקבלו עליהם עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, שכל המתענה ממאכל וממשתה, לבו נכנע לקדוש ברוך הוא:
[8] וכנגדם בבתי ישראל אין בית שלא היה שם נס וצריכים לעשות לו זכר. ויש אומרים שאין מתענים אלא בכורים ממש וזכרים בלבד
[9] שקרבן תודה - על החמץ הוא בא (בין לחמי תודה שבאו יחד עם הקרבן, גם של חמץ היו) ולא הקריבוהו בערב פסח שמא לא יספיקו לאכול חמצו בשעת ההתר, ויבוא לידי נותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה