מקרא
ויקרא פרק יח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כאלו אמר ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם, ולא הוצרך לפרש כן, כי בצאת משה מלפני ה' בלא מסוה, "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה" (שמות לד, לד), לא היה צריך לומר להם כה אמר ה', כי ידוע הוא כי רוח ה' ידבר בו ולא ידבר מעצמו[1]:
(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה[2] ומה שראיתם רגילים לפרוץ בתאותם כל חקי ודעת אנושי אתם לא תעשו כן לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם שחקקו מדעת גדוליהם שראוי לנהוג כך להיות אח נושא אחותו וכדומה[3] לֹא תֵלֵכוּ:
(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה[4] תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם כי הדינין נתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם, ושלא יזיק איש לרעהו ולא ימיתנו[5] אֲנִי יְקֹוָק וקבלת חז"ל, וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצוות נדחות מפני פקוח נפש ובכולם נפסקה ההלכה יעבור ואל יהרג, חוץ משלושה ואלו הן עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, שעליהן אמרו יהרג ואל יעבור, ובשאר המצוות כולן שאמרו יעבור ואל יהרג, דוקא בצנעה אבל בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור[6]: ס
(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ שם כלל לכל העריות ואחר כן פרט לֹא תִקְרְבוּ כנוי לשכיבה לְגַלּוֹת עֶרְוָה דבר מגונה נחשף צריך להתכסות[7] אֲנִי יְקֹוָק ולמדו חז"ל שאסרה התורה בלאו לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות[8]: ס
(ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס
(ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת שהכניסה האיש לו לבית שנולדה על משפט בית ישראל אחר אירוסין וקדושין, או מולדת חוץ, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו[10] לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: ס
(י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ וכל שכן בתך ממש לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: ס
(יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס
(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: ס
(יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: ס
(יד) עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה ומהי ערותו -[11] אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא ולכן אסורה גם לאחר מיתת דודו[12]: ס
(טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ אבל אם אינה אשתו אף על גב שבא עליה לא נאסרה לך[13]: ס
(טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא אלא אם כן תקיים בה מצות ייבום כלומר שמת אחיך ללא בנים: ס
(יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ אבל אם אינו על ידי ליקוחים למשל אם אדם בא על אשה ללא קידושין בתה או אמה מותרות לו[14] שַׁאֲרָה קרובות הֵנָּה זִמָּה הִוא מחשבת זנות בסתר כי מתוך קורבתם כשישכב עם אחת מהם שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם, והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה[15]:
(יח) וְאִשָּׁה אֶל עם[16] אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ אפילו אם גירש אותה אבל לאחר מיתתה מותר[17]:
(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לפי שמצוי אצלה בשעת שאינה נידה, שייך לומר לא תקרב ביאתך בעת נידתה, אלא המתן עד שתטהר. ומיהו מותרת ליחד עמה שהתורה העידה עליה - "סוגה בשושנים", שאם אין ביניהם אלא סייג - מחיצה של שושנים, לא יפרצו פרצות; והסיבה כיון שהוא יודע שתהא מותרת לו לבסוף, אין יצרו מתבער עליו כמו בשאר עריות[18] לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
(כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולא הזכיר זה בעונש (להלן כ יח), כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב[19] לְטָמְאָה בָהּ:
(כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ שם עבודה זרה שמעביר בנו באש וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
(כג) וּבְכָל בְּהֵמָה נקיבה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה זכר[20] לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא לשון בלילה וערבוב זרע אדם וזרע בהמה[21]:
(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה אפילו בקריבה לגלות ערוה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כי תחלת פשעי הגוים בעריות לא היה בגלוי ערוה ממש אבל היה בקריבה בלבד[22]:
(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ מן הקריבה באו לידי כך שנטמאה הארץ בגלוי עריות ממש[23] וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ וכל מה שיקיא האדם נתעב בעיניו ולא יחפוץ האדם שישוב אליו עוד[24]:
(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי פרשת עריות שהזכרתי וְאֶת מִשְׁפָּטַי שתעשו המשפט שאצוה על העובר על אחת מהם[25] וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כלומר, כדי שלא תקיא הארץ אתכם על ידי הטומאות שתעשו עליה, אני מזהיר עליכם שתשמרו מצותי וחוקותי ולא תטמאו אותה, שאם תטמאו ודאי תקיא -[26]כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת הזכר והנקיבה מִקֶּרֶב עַמָּם:
(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תעשו שמירה לא להתקרב כלל לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת שמגפפים ומנשקים ומתוך כך באים לידי זימה[27] אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ
סליק פרשת אחרי מות
מעשה המולך
כיצד היו עושים מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהניהם עובדי האש, כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים (ויקרא ט"ו, י"ד) ונתנם אל הכהן, ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודת כוכבים אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור
י"א שאינו חייב אא"כ העביר בתוך המדורה אבל אם היתה מדורה מכאן ומכאן ועובר הוא באמצע אינו כלום אבל כל שעובר בתוך המדורה הן בקפיצה הן דרך הלוך חייב ויש פוסקין שאין דרך העברה בהלוך אלא בדרך קפיצה (המאירי סנהדרין סד ע"ב) וי"א שחייב גם במעבירו במדורה מכאן ומדורה ומכאן וי"א שאינו חייב אלא במעביר ע"י שאוחז בנו ברגליו ומעבירו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת אבל אם האב עובר בעצמו ועי"כ מעביר בנו אינו דרך העברה ופטור (הרמב"ם שם לפי המהרי"ק סי' עו)
וי"א שלא היה מעבירו בלבד אלא שורפו על ידי שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות עד שתצא נשמתו וחייב בדין התורה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור, כגון שנתפס האש באחד מאיבריו (רמב"ן עה"ת ויקרא שם)
אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור בנו למשרתי עבודה זרה שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך למולך ויעבירו ברגליו באש דרך העברה מסר ולא העביר העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא בדרך העברה פטור (שם ה"ד) מסר והעביר שלא למולך אל לעבודה זרה אחרת מסר והעביר למולך ולא באש אינו חייב (סנהדרין סד ע"ב וברש"י שם)
נביא
שמואל א פרק ל
(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בבואם ביום השלישי שנסעו משם ללכת עם אכיש מצאו ש - וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ:
(ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ כי אנשים לא היו בה כי עם דוד הלכו ולא נשארו בה כי אם הנשים והבנים והבנות לפיכך לכדום כי לא היה בעיר מי שילחם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:
(ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ:
(ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת:
(ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:
(ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ על שהיה מסבב לרדת למלחמה עם אכיש, והיה זה סיבה לשיבואו עמלק ועשו מה שעשו כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בנו בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיקֹוָק אֱלֹהָיו: ס
(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד:
(ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיקֹוָק לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה ושאלתי היא הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל ואתה מחויב לרדוף:
(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר ועברו ארבע מאות איש וְהַנּוֹתָרִים המאתיים מתוך השש מאות עָמָדוּ נשארו שם ושמרו כליהם:
(י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר:
(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם:
(יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי אשכולות צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת: ס
(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי עבד של מי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם מלאו שְׁלֹשָׁה מאז שעזבני:
(יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ על נֶגֶב הַכְּרֵתִי שהיה משל פלישתים וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ:
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה:
כתובים
ע
(קכא) עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי אל תעזוב אותי להיות ניתן ביד אויבי: (קכב) עֲרֹב עניין מתיקות והרעיון הוא שתיטיב ל- עַבְדְּךָ לְטוֹב כדי ש- אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים: (קכג) עֵינַי כָּלוּ צופיותלִישׁוּעָתֶךָ ולא לישועת בשר ודם וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ ע"י נתן הנביא: (קכד) עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ והחסד שתעשה עימי הוא וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי: (קכה) עַבְדְּךָ אָנִי וכל רצוני וחפצי הוא לעבוד אותך ולכן הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ: (קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיקֹוָק הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ כמו שכתוב בפסוק הקודם שדוד המלך מבקש ואדעה עדותיך אז חלק ומלדעת הוא לדעת מתי להפר את התורה כדוגמת אליהו הנביא שהקריב בבמה: (קכז) עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז ראוי לך ללמדני: (קכח) עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי ישרו בעיני כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וכדאי למחול לי בעבור זה:
פ
(קכט) פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ המצוות הנם מכוסים ושכרם לא ידוע עַל כֵּן נְצָרָתַם שמרה נַפְשִׁי כי מי יודע כמה שכר יקבל: (קל) פֵּתַח דְּבָרֶיךָ התורה פותחת ומאירה את הלב יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים והיא נותנת חכתה ובינה לכסילים: (קלא) פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כביכול להכניס אלי את המצוות כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי נתמלאתי תאווה: (קלב) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט כמו שראוי לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: (קלג) פְּעָמַי את הצעדים שלי הָכֵןללכת בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן ואל תתן את הכח ביד החטאים והעוונות לשלוט עלי: (קלד) פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם שאף אדם לא יעשוק אותי ולא יטרידני וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ שיהיה לי זמן לשמרם: (קלה) פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ הראה לי פנים צוחקות ומאירות והוא עניין עת רצון וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ: (קלו) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל בגלל ש- לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
משנת ההלכה
פיטום הקטורת
א. אחר שיר של יום אומרים אין כאלוקינו וכו', פטום הקטורת וכו', תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות וכו', אמר רבי אלעזר אמר ר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום וכו'.
ב. מנהג טוב לומר פטום הקטורת מתוך סידור דוקא, מכיון שנאמר "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה". והאמירה במקום ההקטרה, וחוששים אנו שמא ידלג אחד מהסממנים. אמנם יש שלא חששו לכך שהרי אין מיתה אלא בהקטרה, ולא באמירה. ועוד שאין מיתה אלא במזיד. ולפיכך מי שרגיל באמירתה יכול לומר בעל פה, ומי שאינו רגיל כל כך יאמר מתוך סידור.
ג. יש שנהגו משום החשש של חסרון אחד מסממנים, למנותם על האצבעות.
ד. יש שהוסיפו, וכן מנהג ספרד והספרדים לומר: ה' צבקות עמנו וגו', ה' צבקות אשרי אדם וגו', ה' הושיעה וגו', ויש שנהגו לכפול כל פסוק ג' פעמים.
ה. מנהג הספרדים לומר אחרי אין כאלוקינו, פרשת הקטורת ואת כל הברייתא של פיטום הקטורת.
ו. נאמר בגמ' סוטה (דף מד) "רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק וכו אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: (דברים כח) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, אלא עלמא אמאי קא מקיים (פי' א"כ העולם בזכות מה מתקיים) אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא". ומשום כך אחר אמירת פיטום הקטורת אומרים קדיש דרבנן.
ז. אחר קדיש דרבנן אומר הש"ץ או מי שאמר את הקדיש ברכו, כדי להוציא ידי חובה את המאחרים לתפילה שלא שמעו ברכו, ואם לא היה שם יתום או מי שאיבד אחד מקרוביו לומר קדיש דרבנן, אומר הש"ץ ברכו בסיום אמירת פיטום הקטורת.
ח. יש שנהגו שבימים שבהם ישנה קריאת התורה אין אומרים ברכו בסיום התפילה, כיון שודאי יצאו כולם ידי חובה שהרי שמעו ברכו בקריאת התורה, וכך מנהג נוסח אשכנז. ומנהג נוסח ספרד לומר בכל אופן ברכו אחר קדיש דרבנן, בין בשבת ובין בחול.
ט. אם ידוע שכל המתפללים נכחו בברכו, למשל שכולם נכחו באמירת ישתבח ובברכו שאחריו, י"א שלנוסח אשכנז לא יאמרו ברכו גם ביום שאין בו קריאת התורה, אמנם המנהג אינו כן. וכן נהג החזו"א לומר ברכו גם במצב זה.
י. אף על פי שאבל קטן אומר קדיש דרבנן, מכל מקום לא יאמר ברכו, ואינו יכול להוציא הרבים בכך.
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] העמק דבר
[4] רמב"ן
[5] פי' הטור
[6] רבינו בחיי
[7] אבע"ז
[8] רמב"ם איסורי ביאה פרק כא ה"א ושו"ע אבה"ע סי' כ סעי' א והעושה כן פסול לעדות מן התורה ולרמב"ן בהשגות אין בזה איסור תורה ופסול מדרבנן כמש"כ בית שמואל אבהע"ז מ"ב ס"ק כ
[9] רש"י
[10] אבע"ז רמב"ן
[11] רש"י
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רש"י
[15] רמב"ן
[16] חזקוני
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רש"י
[22] ספורנו
[23] ספורנו
[24] חזקוני
[25] אבע"ז
[26] פי' ר' יוסף בכור שור
[27] חזקוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה