מקרא
שמות פרק כא
הקדים ופתח בדיני המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כב), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות[1].
(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם ולא לפני גויים ואפילו הם מומחים, או הדיוטות ושאינם דנים דין התורה אבל אם דנוהו ישראל בתחלה ולא ציית דינא מותר לכופו על ידי גויים עד שיעשה מה שדייני ישראל פסקו עליו[2]:
(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שנמכר על יד בית הדין בגלל שלא היה לו איך להחזיר גניבה שגנב[3] שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת מאז שנמכר[4] יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בגופו לבדו, בלא אשה[5] בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא מכיון שחייב במזונותיה חמלה התורה שהאדון יהיה חייב לזונה ולכן מעשה ידיה של האדון וכשמשתחרר העבד - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו, שהרי 21מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה, וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם[6]:
(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה שימסור לו שפחה כנענית שמיוחדת לו שיוליד ממנה בנים ודוקא למי שהיה נשוי קודם וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת שיעבדוהו הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ היא ובניה נשארים בעבדות האדון, והוא יצא כשבא[7]:
(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי השפחה הכנענית[8] וְאֶת בָּנָי רק אם אמר את כל אלו יש בו דין נרצע אבל אם אמר רק שאוהב אחד מהם אינו נרצע[9] לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים בבית דין לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת של שער ב"ד דוגמא והוצאת את האיש ההוא אל שעריך כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשתעבד עצמו בשביל שפחה כנענית ושעליו לעבוד עבודתו עד היובל אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה לפי שדרך הבתים להיות של אבן, אין אדם יכול לנקוב כנגד האבן שקשה האבן, ואין המרצע יכול ליכנס, אמר לו שיגישו או אל הדלת או אל המזוזה, שהם של עץ, ושם ינקוב אותו יפה, ועוד כדי לפרסם הדבר[10] וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם עולם הוא זמן בלשון הקודש, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א, י), ואמר "ועבדו לעולם" לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חרות, כאלו עולם מתחדש לו[11]: ס
(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ הקטנה לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים מצות לא תעשה, יזהיר את האדון שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו, אבל ישלם דמי השן והעין, ותהיה עמו ליעוד עד הזמן, כי יהיה זה רעה רבה שהפיל את שינה בכעסו עמה ויוציאנה מביתו אשר היתה מיחלת ליעודו לאחר שפגם אותה[12]:
(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ שאינו רוצה ליעדה אף על פי אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ שאמור היה לייעד אותה כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם ועתה אם לא יחפוץ בה אדוניה וְהֶפְדָּהּ יפדה אותה אביה כי אסור לו להניחה עוד ביד אדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ היא מניעה לגמרי מן הנכרי שלא ימכור את בתו לכותי לשפחה, שאף על פי שהתיר הכתוב זה בעבד עברי שנאמר (ויקרא כה, מז) ונמכר לגר תושב עמך, ובא הכתוב לבאר שלא יעשה כן באשה לפי שלא יבואו הכותים לזלזל בבנות ישראל בְּבִגְדוֹ בָהּ הוא בוגד בבתו אם ימכור אותה זולתי למי שיוכל לישא אותה לאשה[13]:
(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה הקונה לבנו, והוא השדוך שישדכנה לו כְּמִשְׁפַּט אשר יעשה ל – הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לבנותיו יעשה לָּהּ שיתן לה משלו כמוהר הבתולות[14] ויעשה לה לקוחין ונשואין יפין ובית חתנות יפה כדין בנות הארץ אבל לא כעין נשואי שפחה[15]:
(י) אִם אשה אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ חוץ מזו שְׁאֵרָהּ מזונותיה כְּסוּתָהּ בגדיה[16] וְעֹנָתָהּ שיבא אליה לעת דודים, שאם יקח אחרת, לא תהיה האחרת יושבת על מטה כבודה, והיו שם לבשר אחד, וזו עמו כפלגש, שישכב עמה על הארץ בדרך מקרה, כבא אל אשה זונה[17] לֹא יִגְרָע מאחרת שיקח לו. שלא יאמר זאת לקחתי בשפחות, וזו דרך חירות, אכבד זו מזו[18]:
(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ שלא יקחנה ולא לבנו ייעדנה ולא יניח לפדותהוְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף ע"י בית דין וחכמים פירשו בסימני נערות אע"פ שלא הגיע לא שש ולא יובל[19]: ס
(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת אחר שהשלים דין עבד עברי שהתחיל בו כנגד דיבור ראשון שבלוח ראשון, התחיל בדין הרציחה כנגד דיבור ראשון שבלוח שני, ומפני ששם הזהיר ולא ענש בא עתה ופירש העונש ואמר מכה איש ומת מות יומת, וזהו במזיד[20]:
(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה לא ארב לו ולא הערים עליו כדי להורגו וְהָאֱלֹהִים אִנָּה זימן לְיָדוֹ כי הנהרג חייב מיתה בידי שמים היה[21] וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם ערי מקלט אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס
(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת וכל שכן מערי מקלט שהמקום מקודש, שאע"פ שקולט את השוגגים כבפסוק בקודם. אבל מזיד אין לו מקלט[22]: ס
(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ שהכניסו לרשותו, שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, שאם מכרו ועדיין הוא ברשותו של הנגנב ואע"פ שנתן בו מעות פטור מוֹת יוּמָת בסקילה[24]: ס
(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף הכתוב הזכיר שתי הכאות אחת קשה ואחת קלה לא תמית על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו בבית סוהר אם ימות כגון שהכהו על נפשו מות יומת רוצח הוא ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי[26] וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי[27] וְנִקָּה הַמַּכֶּה וישוחרר מבית הסוהר אבל אם לא הבריא ומת מאותו חולי יהיה חייב המכה מיתה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן ישלם על זמן ביטלו ממלאכתו וְרַפֹּא יְרַפֵּא ישלם שכר רפואתו[28]: ס
נביא
סיכום וסדר ספר יהושע ושופטים
הזקנים ובכללם כלב והוא העיקר קבלו מיהושע, כדאיתא בנזיר (נ"ו סוף ע"ב) וכן פנחס והזקנים מסרו לאלדד ומידד והם מסרו לעתניאל בן קנז. הוא אחיו של כלב בן יפונה מצד האם ולקח בת כלב לאשה, ובתמורה פרק ב' (דף ט"ז) מבואר ששמו של עתניאל הוא גם כן יעבץ ושמו יהודה אחי שמעון, וכן היה שמו נחשון בן עמינדב ועל שקידש שם שמים שירד בנחשול של ים. ושפט את ישראל ארבעים שנה. ובימיו היה כהן גדול פינחס בן אלעזר.
עתניאל בשנת 2533 מעתניאל עד שמת שמשון 324 שנים, לדעת שלשלת הקבלה ולדעת האברבנאל 315 שנים,
פסל מיכה ופלגש בגבעה אלו ב' מעשים היו בימי כושן רשעתים בזמן עתניאל ובאותה שעה נתנה הכהונה לבני איתמר
ב2516 בכ"ג שבט נתקבצו כל ישראל על בנימן על מעשה פילגש בגבעה ואלף מבני בנימן לא רצו ללחום והלכו לאיי רומניא ועד היום לא נודע היכן הם והרד"ק כתב שמצא במדרש שהלכו לארץ אשכנז לעיר גרמישא הוא ווירמז אותו יום דפילגש בגבעה שבת היה.
פסל מיכה עמד בארץ ישראל עד זמן צדקיה לדעת ה סדר עולם פכ"ד, והרד"ק ורלב"ג כתבו שזה רחוק בעיניהם איך אפשר שמלכים צדיקים שהיו לא בטלו זה הפסל. ופירש רד"ק שהיה קיים עד שגלה הארון. ורלב"ג כתב עד בימי יבין מלך כנען
אהוד שפט 80 שנים מן 2556 עד 2636 ונכללים בתוכם 11 שנים שעבוד עגלון אחר מותו היה הרעב ונסיעת אלימלך אחיו של שלמון בן נחשון מארץ ישראל. כמבואר בספר רות.
בסוף ימיו של אהוד שפט שמגר בן ענת הכהן שנה.
דבורה וברק שפטו אחריו 40 שנה מן 2636 עד 2676 ונכללין בתוכן עשרים שנים שעבוד יבין. וברק ובית דינו קבלו מאהוד
ברק בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה ליה בוא ואעשה פתילות ולך לבית המקדש שבשבילם יהיה חלקך בין הכשרים. ולפי שלא עסק בתורה כי עם הארץ היה זכות זאת עמדה להם.
יהודית היא יעל אשת חבר הקיני מן עכו שהוא לבני אשר באתי לעמק צעננים ושם אהל חבר הקיני ושם הרגה יעל את סיסרא.
סיסרא בא בארבעים אלף ראשי גייסות וכל אחד היו עמו מאה אלף. ובן שלשים שנה היה וכבש כל העולם בכחו. ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן קולו עליה לא זזה ממקומה. כשהיה יורד לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו מאכל כמה בני אדם דגים, ותשע מאות סוסים במרכבתו ובחזרה לא היה אחד מהם חוזר בשלום (מדרש ילקוט שופטים סי' מ"ג בשם אבא גוריון):
גדעון בן יואש למטה מנשה שפט 40שנה ונקרא ירובעל מן 2676 עד 2716
אבימלך בנו בן פילגש (שופטים פ') שפט שלש שנים 2716 עד 2719 הרג שבעים אחיו.
כתובים
תהילים פרק פז
(ו) יְקֹוָק יִסְפֹּר איש פרטי הנולד בציון יספור ה' אותו בִּכְתוֹב עַמִּים כאילו הוא עם שלם בפני עצמו, שאינם נחשבים ליחידים רק לעמים שלמים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה ומעלתו בתור בן ציון היא לעולם ועד: (ז) וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים ובך בציון נאמרים שירים בחגים כָּל מַעְיָנַי בָּךְ כל התשבחות נאמרות בך בעת הקרבת הקרבנות כיון שכל מחשבותי אליך:
תהלים פרק פח
מזמור זה נכתב על היסורים שסובלים בנ"י בגלות
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת להרים את הקול על חולת אהבה ומעונה בייסורי הגלות מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי חבר את מזמור זה משורר בכלי שיר ששמו הימן האזרחי: (ב) יְקֹוָק אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם וגם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ: (ג) תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי זעקתי: (ד) כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי מרוב שסבלתי הרבה רעות "שבעה" נפשי מהם וְחַיַּי קרבו להגיע לִשְׁאוֹל לקבר הִגִּיעוּ: (ה) נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר אותם שכבר מתו הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל כח: (ו) מרוב צרות אני נחשב בַּמֵּתִים שהם חָפְשִׁי ממקרי העולם ועמלו כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד כי עדיין לא הגיע זמן התחיה וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ אין להם תקוה בדרך הטבע לקום: (ז) שַׁתַּנִי שמתני בגלות שנחשב בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת הגלות נדמית למקום חשוך ולמצולות ים: (ח) עָלַי סָמְכָה נשענה גודל חֲמָתֶךָכעסך וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ גלי הים היינו כעס ה'. השתמש המשורר בדימוי של הים כי כבר כתב שהגלות כמו מצולות הים עִנִּיתָ סֶּלָה:
תהילים פרק פח
(ט) הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי חזקת את לב אויבי להתרחק ממני שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת שמתני להיות מתועב בעיניהם לָמוֹ ואני כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא כלומר דאבון נפש ולא אוכל לצאת מזה עד שיגמר: (י) עֵינִי דָאֲבָה התעצבהמִנִּי מרוב עֹנִי קְרָאתִיךָ יְקֹוָק בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי פרשתי את כפי כדרך המתפללים: (יא) הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא מרוב הצרות עומד אני למות ולמי תקיים את כל הטובות שהבטחת אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה האם אותם שמתו ונחלשו ע"י מלאך המוות יודו לך: (יב) הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן: (יג) הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה המשורר כופל וחוזר עם הדברים כדרך המקוננים:
משנת ההלכה
אלוקי נצור
א. אם בעת אמירת אלוקי נצור הגיע הש"ץ לקדיש או קדושה פוסק באמצע ופוסע לאחוריו ועונה עמהם כיון שאין חובה לאומרו בכל יום.
ב. וכן אם יש לפניו איזה קיום מצוה שאינו יכול להמתין רשאי לדלג על אמירת אלוקי נצור וכגון שהוא כהן והגיע הש"ץ לרצה פוסע מיד לאחריו ואינו חייב לומר אלוקי נצור.
ג. וכן אם קראוהו לעלות לתורה או שהוא אדם שהציבור ממתינים לו פוסע לאחוריו לל אמירת אלוקי נצור כדי שלא לגרום טורח לציבור.
ומטעם זה מי שרוצה לעלות ש"ץ לחזרת הש"ץ ולא התפלל תפילת לחש לא יאמר אחרי סיום חזרת הש"ץ כדי שלא להטריח את הציבור.
הנהגת המתפלל אחר סיום שמונה עשרה
ד. אחר שפסע ג' פסיעות לאחוריו יעמוד במקומו, ולא יפסע חזרה עד שיגיע הש"ץ לקדושה. וטעם הדבר שאם חוזר מיד דומה לתלמיד שנפטר לשלום מרבו, ופסע לאחוריו וחוזר מיד למקומו. שסופו מוכיח על תחילתו שלא פסע לאחוריו כדי להפטר מרבו דרך כבוד, אלא כדי לברוח והוא מגונה. אבל כשממתין עד קדושה או לכל הפחות עד התחלת הש"צ נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה ולכוין למה שיאמר הש"ץ.
ה. אם קשה לו לעמוד יכול לפסוע חזרה כשמתחיל הש"ץ חזרת בתפילה.
ו. ואם המקום צפוף ודחוק, או שאומרים פיוטים בתחילת התפילה למשל בימים נוראים או בימים טובים וכיו"ב, יש להקל לחזור מיד בתחילת חזרת הש"ץ.
ז. המאריך בתפילתו ומסיים כשהש"ץ הגיע לקדושה, חוזר מיד אחר שפסע למקומו כדי לומר קדושה עם הציבור במקומו.
ח. המתפלל ביחידות, או המאריך בתפילתו וסיים אחר שאמר הש"ץ קדושה, יעמוד כדי הילוך ד' אמות (3-4) שניות ויחזור למקומו.
ט. בעודו ממתין לחזור רשאי המתפלל ללמוד תורה, ואף להוציא המילים בפיו, אמנם עדיף לעיין בהרהור בלבד.
[1] רמב"ן
[2] חזקוני
[3] התחיל מצוה ראשונה בשילוח עבד עברי בשנת שבע, מפני שיש בה זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר (דברים טו, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו', ויש בה עוד זכר למעשה בראשית, כי השנה השביעית היא כשבת לעבד [מממלכת אדוניו], ויש בה עוד שביעית לשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים, בשנים, ובשמיטות (ויק"ר כט, יא) ולכך החמיר בה הנביא ואמר (ירמיה לד, יג-יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם [וגו'] מקץ שבע שנים תשלחו וגו', וגזר בעבורה גלות (שם שם, יז-כב), ואחר כך החל במצות לא תרצח, שהיא חמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וכן כולם זה אחר זה כסדר. רמב"ן
[4] רבינו בחיי
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רמב"ן
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[9] אבע"ז
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] אבע"ז
[12] רמב"ן בשם בה"ג
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] חזקוני
[16] ת"א ת"י
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רשב"ם
[20] רבינו בחיי
[21] רשב"ם
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רבינו בחיי
[24] רמב"ן
[25] ת"י
[26] רבינו בחיי
[27] רמב"ן
[28] רש"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה