פרשת יתרו יום ה' וסיום ספר שופטים

מקרא

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הוסיף לאמר להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע: ס

כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה', ומה שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אוזן ממה שכתוב (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג, ט) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות שהיו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'

ולשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל

נאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם.

(ב) אָנֹכִי יצוה שידעו ויאמינו כי יש ה' יְקֹוָק היה, קדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו. הווה, שמהוה כל והוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו בחפץ ויכולת. ויהיה אֱלֹהֶיךָ שכל הכוחות הנמצאים במציאות באים מה' ומופעלים להשגיח עלינו בהשגחה פרטית, וא"כ הוא בעל כוחותינו ומחויבים  אנו לעבוד אותו לבטל כוחותינו אליו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה, וזהו מה שכתוב בדברות מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כי הוצאתם משם תורה על מציאות ה' וחפצו בנו, כי כאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול כי אין מעכב בידו. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה ואם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה מִבֵּית עֲבָדִים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים:

עובדי ע"ז התחלקו לשלושה האחד שעבדו לכוחות העליונים למלאכים וכנגד זה ציוה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והיא אזהרה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו יתעלה עַל פָּנָי לפני, וזהו בכל מקום, שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני. והנה מזהיר שלא יהיה לך אלהים אחרים, כי אני תמיד עמך ורואך:

(ג) סוג שני של ע"ז לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכנגד זה ציוה לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מכיון שעובדי ע"ז זו עשו דמויות ופסלים כנגד גרמי השמים והמזלות. סוג שלישי בע"ז, שעבדו ד את השדים שהם רוחות, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם ועל זה ציוה וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):

(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לבדי, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה ואין ראוי שתשתף עמי אחרים ואנכי אֵל תקיף, שיש לאל ידי קַנָּא שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד, והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, וכן יפקוד אותו על שלשים אם יוסיפו להרע מאבותם ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שהשם ממתין עד שיתמלא סאתם, שזה יהיה אם ארבעה דורות מתמידים בחטא, כמו שהוא באדם אחד ששלשה פעמים מוחלים לו, כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנו ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי זו הבטחה בענין המצות האלו של ע"ז אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם אפילו במקום סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר: ס

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו ויאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:) כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב) וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו: פ

(ז) אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע על ידי מעשה השביתה שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית זָכוֹר ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" מצות לא תעשה, יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואמרו חז"ל שדיבור אחד נאמרו ויתכן שהיה בלוחות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת על דרך הפשט היא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל לְקַדְּשׁוֹ שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה':

ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום וזה פשוטו של מקרא אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו באמירת קידוש

ומפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה

 (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד עבודה שהיא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה אלא כמו עבודת האדמה וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו:

(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, ומפני שהעבדים ברשותינו, הזהירנו לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהםוּבְהֶמְתֶּךָ הזהיר על שביתת בהמה כדי שתהיה נפשנו פנויה לעסק השבת ולא תהיה דעתנו על הבהמה וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת:

(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה: ס

(יא) השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והאב ההמוליד אבינו האחרון כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו לכבוד המקום וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו: ס

חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, ובין ענינים שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו".

(יב) לֹא תִּרְצָח הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלהס

לֹא תִּנְאָף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאיןס

לֹא תִּגְנֹב נפש אדם כי הוא גם גורם שלא יכיר את אביו ס

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר עדות שקר וגזל: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו: פ

 

נביא

שופטים פרק כא

(יד) וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן אל העדה בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן לא ספקו להם כפי הצורך, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין נשארו שש מאות:

(טו) וְהָעָם נִחָם נתחרטו על מה שעשו לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה יְקֹוָק על ידם פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל להיות כמעט חסרים שבט אחד:

(טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים מאתים גברים שנותרו מבנימין מתוך השש מאות לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:

(יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן מיבש גלעד, הם הבתולות שהחיו, הלא לבנימן נתנום ולא יהיה אם כן עוד נמחה השבט, כי הם יולידו בנים ובנות וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל:

(יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: ס

(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְקֹוָק בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:

(כ) ויצו וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים:

(כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן:

(כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב לָרִיב אֵלֵינוּ לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה - כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ כי הלא בחזקה לקח: ס

(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם לפי מספרם אחת לכל איש מִן הַמְּחֹלְלוֹת שרקדו  בכרמים אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:

 (כד) וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ ולא החזיק אף אחד מהעדה בנחלת בנימין אלא שש מאות איש הנותרים מבנימין ירשו את כל נחלת בנימין:

(כה) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה והטעם להזכיר זה כי עדיין לא היה מלך בישראל ולא שופט ולא נוגש משיב אותם לטובה עד שבא שמואל הנביא ז"ל שמספר תולדתו וענינו בספר הבא אחר זה הנקרא על שמו שמואל:

סליק ספר שופטים

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

 

כתובים

תהילים פרק פה

(ו) הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף תכעס בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר: (ז) הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ מן הצרות וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ בישועתך: (ח) הַרְאֵנוּ יְקֹוָק חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ: (ט) אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְקֹוָק כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה לעשות דברי סכלות כלומר לחטוא: (י) אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ אם יהיו כל ישראל יראיו קרוב יהיה להם ישעו לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ: (יא) חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ אז בעת הגאולה ישכון הכבוד בבית המקדש ויהיו חסד ואמת בעולם, כי יהיו כל ישראל בדרך אחת לעבוד את ה' ולהיותם בדרך אמת צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ כלומר אחים ורעים יהיו, כיון שיהיה אמת וצדק בבני אדם יהיה להם מהאל יתברך חסד ושלום: (יב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח כשיהיו עושים בארץ המעשים טובים יהיה - וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף נשקף עליהם צדק משמים, כי הגזירות יורדות מן השמים לפי מעשה בני אדם בארץ: (יג) גַּם יְקֹוָק יִתֵּן הַטּוֹב כמו שיעשו הם הטוב גם ה' יתן הטוב להם והוא הגשם, כמו (דברים כח, יב), יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ: (יד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ שיהיה הצדק תמיד נוכח עיניו וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ הצדק פְּעָמָיו צעדיו:

תהלים פרק פו

דוד המלך מתפלל על צרותיו ומשבח את הקב"ה

(א) תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְקֹוָק אָזְנְךָ לשמוע את תפילתי עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי כנוע כעני: (ב) שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי שאני שומע את חרפתי אך מעביר על מדתי ושותק הוֹשַׁע את עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי שאניהַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ: (ג) חָנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל הַיּוֹם כל תקופת הגלות שהוא נחשב לילה לעם ישראל אך לאומות העולם נקרא יום: (ד) שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא לכוון ולהשען בך: (ה) כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח לחטאים וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ:

 

משנת ההלכה

דיני אלקי נצור וסיום תפילת שמונה עשרה

       א.       הרגיל באמירת עשה למען שמך עשה למען ימינך וכו', זוכה ומקבל פני השכינה ויש לאמרו במתינות ובכוונה.

        ב.        סגולה גדולה לבל תשוב התפילה ריקם, לומר יהיו לרצון אמרי פי בסוף התפילה וסוד גדול רמוז בו. ולכן יש לאמרו בכוונה. ופירושו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי שהם טובים ומתוקנים, כיון שסדורים ע"פ אנשי כנסת הגדולה  וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ וגם המחשבות הכשרות על אף שמעורב בהם גם מחשבות פסולות יְהֹוָה צוּרִי שהרי אתה ה' יצרתני שאין כחי למשל על המחשבה וְגוֹאֲלִי בכן ראוי לך להיות גואלי מרעתה, כי אנוס אני בזה.

         ג.         נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו, ושלא ימוש התורה מפיו, וזרעו וזרע זרעו, ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא ח"ו פסול בזרעו.

        ד.        ויתפלל כל מה שיודע בלבו שצריך לו, ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש יאמרנה אף בלועזית, רק שיהיה מקירות לבו.

       ה.       טוב יותר לקבוע תפלות על כל העניינים הצריכים לו אחר שסיים כל תפילת העמידה, מלקבעם בברכת שומע תפלה, כדי שכשיצטרך לענות קדיש או קדושה יוכל לענות אחר אמירתו יהיו לרצון.

         ו.         סגולה להזכיר את הפסוק השייך לשמו של המתפלל לפני אמירת יהיו לרצון וגו', כלומר אם שמו אברהם יאמר פסוק שמתחיל באות א' ומסים באות מ' וכל כיוצא בזה והאומרים יהיו לרצון פעמיים יאמרוהו לפני אמירת הפסוק בשנית.

         ז.         ועיין בספר שמירת הלשון (ח"ב פ"ח בהגה"ה) "והנה באור הדבר אמרתי בפשיטות, דטבע האיש שהולך בדרך הרשע לדבר ולהתלוצץ מאנשים, שהולכים בדרך האמת והצדק. וממילא ידוע שהעונות שיש על פלוני במה שהתרשל מעבודתו, על ידי זה נרשמים על שמו, אף ששם פלוני הוא שם יעקב והיה רשום העון של שם יעקב והוא שמו עכן, הולכים המקטרגים לעכן, אף שצועק, אני לא עשיתי העון, שאני שמי עכן ולא יעקב, המשחיתים ההולכים בשליחות בית דין של מעלה אין מסתכלים על זה כלל, ומשיבים לו, אין אנו יודעים דבר. אנו הזהרנו בשליחותנו לילך אליך ולהענישך, מסתמא שמך יעקב, ותכרח לקבל הענש. והנה האיש הזה שמכרח לקבל הענש חושב בנפשו, אולי באמת שמי יעקב, ושכחתי על ידי המיתה את המעשים ואת שמי. והנה האיש שדרכו לבזות לאנשים ולצערם באונאת דברים והלבנת פנים ולשון הרע וליצנות, בודאי לא פעם אחת נכשל בזה בימי חייו, בודאי כמה מאות פעמים עשה כזה לכמה מאות אנשים, וממילא נחשבים עליו עונותיהם וכל איש ואיש יש לו שם אחר והוא מכרח לסבל מכלם. וממילא הוא מבלבל מאד שכל משחית בא לו בפני עצמו בשם אחר, ועל כן אינו יודע כלל, איך הוא האמת, כששואלים אותו שיגיד שמו. ולזה יעצו שיאמר בכל יום את הפסוק המרמז על שמו, שעל ידי זה יזכר היטב. וגם על ידי זה יתבונן, איך לזהר מחטא הלשון כדי שלא ישנה שמו האמתי. ונראה עוד שלזה יעצו לומר הפסוק אחר "אלהי, נצר לשוני מרע", וכאומר, שעל ידי זה יזכר שמו האמתי ולא ישתנה".