פרשת תצוה יום ג'

מקרא

שמות פרק כח

(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן[1] ולפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ כמו מציץ מן החרכים[2] וי"מ שנקרא ציץ מכיון שהיה כמין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל[3] טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם היינו מלבד העיקר שהם המילים קודש לה' היה עוד עליו פתוחי חותם היינו איזה ציור נאה לתכלית זה[4] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כותב עליו שני שורות קודש לה', קודש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות[5]:

(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת הטס מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף, והיה צונף במצנפת בגובה הראש כנגד המוח ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף, ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן, והנה המצנפת מאוזן לאוזן מאחוריו כנגד העורף, והציץ כנגד מאוזן לאוזן על מצחו וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת פתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת, ויהיה הפתיל על המצנפת אחורי אזניו כנגד העורף אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל[6] ואמצע הראש מגולה[7]וי"א שהיה צונף ומכסה כל הראש[8] יִהְיֶה הציץ[9]:

(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם כל קרבנות שיביאו ישראל או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם שיסייע הציץ עם הקרבן וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק להזכירו לפני הקב"ה שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם[10]:

(לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ עשה אותם משבצות משבצות וכולם של שש[11] וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם תעשהו עם ציורים[12]:

(מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת[13] תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת לפי שהמגבעות על הראש צריכים יפוי נאה ביותר[14]:

(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כשתקים את המשכן[15] אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם בשמן המשחה וּמִלֵּאתָ לשון שלמות, כי הזר אשר יקרב לעבוד את עבודת המלכות, הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשותה, הנה ידו שלימה וראויה לכל העבודות והמלאכות[16] אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:

(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן שמונה בגדי הכהונה שהזכיר מתחילת הפרשה ועד כאן שהם חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסי בד וְעַל בָּנָיו ארבעה בגדי כהונה בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ שהרי כהן גדול ששמש בפחות משמונה או כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה הרי נקרא מחוסר בגדים ואם עבד עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים כזר ששמש[17] חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: ס

שמות פרק כט

(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר לחטאת וְאֵילִם שְׁנַיִם אחד לעולה ואחד לשלמים[18] תְּמִימִם:

(ב) וְלֶחֶם אפוי בתנור קרוי לחם[19] והיה חלוט ברותחין קודם אפיה ומטוגן במחבת אחר אפיה[20] מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן ונאפות בתנור ללא טיגון ובלא חליטה ברותחין[21] וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן ונילושות בלא שמן[22] ואח"כ נאפות ונמשחות בשמן[23] עשר מכל מין ומין[24] סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

(ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם אל חצר המשכן ביום הקמתו[25]:

(ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם כלומר בטבילת כל הגוף[26]:

(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד:

(ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ הציץ[27] עַל הַמִּצְנָפֶת:

(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן ואם היתה המשיחה בכל הראש תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית[28]:

(ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אל פתח אוהל מועד[29] וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת אבל לא משח אותם בז' ימי המילואים[30]:

(ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם את בניו אַבְנֵט ותחגור ל - אַהֲרֹן כמו ל - וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לבני אהרון  לָהֶם מִגְבָּעֹת אבל אהרון כבר צנוף במצנפת[31] וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו: 

נביא

שמואל א פרק ב

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר בנבואה עָלַץ לִבִּי בתשועת - בַּיקֹוָק רָמָה קַרְנִי בַּיקֹוָק בזה שנגלה שאני ראויה להוליד זרע אנשים רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי שאוכל לענות להם על מה שמכעיסים אותי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:

(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּיקֹוָק כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:

(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה לדבר דברי גאוה יֵצֵא עָתָק דברי סרה מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְקֹוָק יודע מה בלבכם ולא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת ולפניו מנויים מעשי בני האדם:

(ד) קֶשֶׁת של ה - גִּבֹּרִים חַתִּים נשברים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל חגרו כח:

(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם יכולים פתאום לרדת ממעלתם ויצטרכו להיות-  נִשְׂכָּרוּ נשכרים לעבדות עבור אוכל וּרְעֵבִים שהיו משכירים עצמם עד עתה חָדֵלּוּ עַד כל כך רבה השגחתו של הקב"ה להגביה השפל ולהשפיל הגבוה עד ש-  עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה שמתו כל ילדיה:

(ו) יְקֹוָק מֵמִית וּמְחַיֶּה ואינו במקרה אלא בהשגחה פרטית מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:

(ז) יְקֹוָק מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:

(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיקֹוָק מְצֻקֵי יסודות ה - אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל ועל יסודות אלו סידר סדר העולם וכפי רצונו מגביה ומנמיך את בריותיו:

(ט) רַגְלֵי חסידו חֲסִידָיו יִשְׁמֹר שלא ילכדו בעוונות וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ שאינם רואים את אור האמת יִדָּמּוּ ישתקו ולא יהיה להם פתחון פה להצדיק את עצמם כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ אלא לפי מעשיו הכשרים:

(י) כאן החלה להתפלל על בנה שמואל יְקֹוָק יֵחַתּוּ מריבו יישברו מְרִיבָיו עלו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יתן רעם על הפלישתים יְקֹוָק יָדִין בני אַפְסֵי קצוות ה - אָרֶץ כלומר יהיה שופט בישראל וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ יתן גבורה למי שבני ימליך אותו כלומר שאול וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ על דוד אמרה, כי שמואל בנה רק משחו למלך, אבל לא המליכו בחייו, כי שמואל מת ועודנו לא מלך עד לאחר זמן, והתפללה עליו חנה שירום קרן ממשלתו: פ

(יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יְקֹוָק אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן:

(יב) וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְקֹוָק:

(יג) וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים כלומר בני עלי שהיו אז הכהנים הם קבעו חוקים אלו אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ:

(יד) וְהִכָּה בַכִּיּוֹר קדירה אוֹ בַדּוּד סיר קטן אוֹ בַקַּלַּחַת סיר גדול אוֹ בַפָּרוּר מחבת כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה:

(טו) גַּם לפעמים בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי:

כתובים

לקראת פורים אנו נחל בלימוד מגילת אסתר

אסתר פרק א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס היה שמלך אחרי כורש וזרובבל בסוף הגלות של השבעים שנה הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ברשעו מתחילתו ועד סופו שבימיו בטלה עבודת בית המקדש בגלל עצתה של אשתו ושתי הַמֹּלֵךְשמלך מעצמו ולא היה מזרע המלוכה מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת כשרצה לשבת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כשנתקיים המלכות בידו עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ  שבנה דומה לשל שלמה המלך  שנלקח מירושלים על ידי פרע נכה וממנו נלקח על יד נבוכנצר לבבל ומשם לקחו כורש המדי לעילם ואחריו מלך אחשורוש ורצה לשבת על הכסא ולא יכל ולכן הביא אדריכלים ממצרים לעשות כמותו ולא יכלו ממש לעשות כמותו ועשו כסא דומה ושמוהו - אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שאז נשלמה בניית הכסא ואז גם ניצח בכל מלחמותיו עָשָׂה מִשְׁתֶּה י"א ששקט ממלחמותיו י"א שנשא את ושתי וי"א כי לפי חישובו ישראל לא יגאלו עוד לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים דוכסים מזרע המלוכה של פרס ומדי וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: (ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר עושר זה מצא על שפת נהר פרת ששם החביא נבוכדנצאר את כל אוצרותיו כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ והיו בהם גם בגדי הזהב שמונת הבגדים של הכהן הגדול בבית המקדש ולבשם להתהדר בהם יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם: (ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ משתה בעצתו של המן הרשע לְכָל הָעָם היהודי להכשילם הַנִּמְצְאִים חייבים מיתה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה מכיון שישבו והתערבבו בסעודת הרשע לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הפנימי של הַמֶּלֶךְ שהיו נטועים שם עצי פרי ועצי בשמים: (ו) ובין אילן לאילן היו פרוסים יריעות חוּר בדי תחרה עשויים מצמר לבן כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת מיני משי יקר אָחוּז בְּחַבְלֵירקומים עם בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ שיש נדיר ומתחת להם מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף כדי לישב עליהם בזמן הסעודה עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ אבנים טובות ויקרות וְדַר וקרא דרור וְסֹחָרֶת לסוחרים שאינם צריכים לשלם מיסים: (ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וגם בכלי המקדש וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ והיה משקה כל אחד ביין זקן מכפי גילו: (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ שרי הסעודה והם שר המשקים האופים והטבחים לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ מבית ישראל  וָאִישׁ מאומות העולם לכל אחד להכין לו כרצונו: (ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: ס (י) ומרדכי הצדיק התפלל לפני ה' מאותו היום עד יוום השביעי חחם לא אכל ומים לא שתה ו - בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וי"א שהיה שבת כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן גירה ה' בו מלאך שיערבב את משתהואָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים באותם שבעה ימים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ערומה ולבושה רק -בְּכֶתֶר מַלְכוּת ונעשנה על כך שהיתה מעבידה את בנות ישראל ערומות ביום השבת הניפוץ צמר וכותנה לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (יב) וַתְּמָאֵן מלשון סירוב הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ כי חשבה שאחשורוש שיכור ורבותינו פירשו שפרחה בה הצרעת כי הייתה מפשטת את בנות ישראל בשבת כך גם נגזר עליה להיות ערומה בשבת אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ: (יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים בני יששכר שהם יֹדְעֵי הָעִתִּים שבקיאים בקביעת עיתים וזמנים מכיון שיודעים לעבר שנים ולקדש חודשים על פי חכמת התורה כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ זהו מנהג המלך להביא את הדבר לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין התורה: (יד) ובני יששכר סירבו לדון דין זה ואמרו למלך שמאז חורבן הבית ניטלה עצתם ואינם יכולים לדון דיני נפשות ואז פנה המלך ליועצים הגויים שסביבו וְהַקָּרֹב אֵלָיולערוך את הדברים הללו הם כַּרְשְׁנָא הממונה על הכרשינים כלומר מאכל הבהמה שֵׁתָר הממונה על שתיה ורויה של יין אַדְמָתָא ממונה על כל עשיית דינים שעל פני האדמה תַרְשִׁישׁ ממונה על בית המלכות שהיה בנוי משיש מֶרֶס מערבב ממרס את העופות מַרְסְנָא ממרס מערבב את הסולת מְמוּכָן שמכין ומספק להם את כל צרכינם שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת: (טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אשר גזר עליה לעשות בְּיַד הַסָּרִיסִים: ס 

משנת ההלכה

תחנון

       א.       אחר שגומר השליח צבור התפלה, יאמר בלחש יהיו לרצון וגו', אבל לפסוע ג' פסיעות אינו צריך שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם.

        ב.        לאחר השמונה עשרה, אומרים תחנון. ומכיון שתחינה זו שמתחנן בנפילת אפים צריך לומר מיד אחר התפלה, לכן אין להפסיק בינה לתפילת שמונה עשרה וחזרת הש"ץ, ואם הפסיק ועסק בדברים אחרים אחר התפלה שוב אין תחינתו נשמעת כל כך, ולכן אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים.

         ג.         שיחה מועטת מותרת (רק שלא ידבר בחזרת הש"ץ.) וכ"ש שמותר להפסיק לאמירת דברים שבקדושה כענית אמן קדושה וברכו וכיו"ב ודברים אלו עונה גם בעת אמירת נפילת אפים. 

        ד.        מנהג בני אשכנז שאומרים תחנון בנפילת אפים. ואופן אמירתו הוא לכתחילה לאמרו בישיבה וראשו מוטה כלפי מטה, ומעט לצד ימין, לפי שמצינו שכשאדם מתפלל שכינה מימינו שנאמר ה' צלך על יד ימינך נמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם יטה על ימינו יהיה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחוריו כלפי אדוניו.  ומכסה את פניו בזרועו ואין לכסות פניו בידו. ומנהג בני ספרד שאין נופלים על פניהם אלא אומרים תחנון בישיבה.

       ה.       העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון אף כשנופל על יד ימינו.

         ו.         למנהג בני אשכנז בשחרית, כיון שיש תפילין בשמאלו, נוטין על יד ימין, משום כבוד התפילין, ובמנחה, נוטין על יד שמאל. ומנהג הגר"א לנטות על יד שמאל גם בשחרית.

         ז.         נפילת אפים לכתחילה צריכה להיות מיושב, אך בשעת הדחק, יכול להיות גם מעומד.

       ח.       נוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די בכיסוי היד שנופל פניו עליה, לפי שהיד והפנים גוף אחד הן ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

---

[1] רש"י

[2] רשב"ם

[3] חזקוני

[4] וכן ראינו צורת הציץ בס' מ"ע שראהו בפועל ממש. העמק דבר.

[5] רבינו בחיי

[6] רמב"ן לעיל פסוק לא

[7] רמב"ן לקמן פכ"ט פס' ז

[8] רש"י

[9] רמב"ן

[10] רשב"ם

[11] רש"י

[12] ת"י

[13] רמב"ן לעיל פסוק לא

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] רמב"ן

[17] רבינו בחיי

[18] פי' ר' יוסף בכור שור

[19] רשב"ם

[20] והיא חלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק, ואחר חליטתה אופה אותה בתנור, ואחר אפייתה מטגנה במחבת, שהוא כלי שהיה במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן, ולא היה לו שפה סביב, כמנהג הכלים, ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה, שאילו היתה רכה היתה נשפכת מהמחבת. וגם היתה קשה לאחר אפייתה, שמתוך שאינו יכול לשים שמן הרבה במחבת שלא ישרף, היה האור שורף את השמן והחלה ונהיית קשה. רא"ם

[21] רא"ם

[22] פי' ר' יוסף בכור שור

[23] רא"ם

[24] רשב"ם

[25] רש"י

[26] רש"י

[27] רש"י

[28] רמב"ן

[29] רש"י

[30] העמק דבר

[31] רמב"ן