מקרא
שמות פרק יט
(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם שיהיו קדושים, שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש[1] הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יישירו דעתם ויכוונו לבם ומחשבתם לאביהם שבשמים ולקבל את הענין הגדול שיותן להם ביום השלישי[2] שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם[3] כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם שכלם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לא שיראו את השם, דכתיב (להלן לג כ) כי לא יראני האדם וחי[4] עַל הַר סִינָי:
(יב) וְהִגְבַּלְתָּ הראה להם ועשה להם סימני גבול עד היכן יכולין לקרב[5] אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ אפילו אם אינו עולה[6] כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:
(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד שלא יעלה איש להורידו מן ההר שהרי עולה שני מוזהר כעולה ראשון אלא - כִּי שליח ב"ד יעמוד ברגל ההר והעולה[7] סָקוֹל יִסָּקֵל ישליכו אחריו אבנים אם הוא קרוב אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אחריו בחציםלהמיתו אם הוא רחוק[8] אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל אך במשוך קרן היובל, שימשוך קול השופר ולא יהיה עוד, אז יוכלו לעלות בהר[9] הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר כי סימן הוא לסילוק השכינה[10]:
(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר ביום ההוא[11] שהוא ד' בחודש ויום ה' בשבת[12] אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:
(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים[13] ומעתה[14] אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:
(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יום שבת ומתן תורה היה ושלישי לאותו יום שהוא רביעי לחדש ויום ה' בשבת[15] בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בוקר ובוקר וּבְרָקִים הם מלאכים גם כן שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב (יחזקאל א, יג) ונוגה כאש ומן האש יוצא ברק וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו ישראל רואים אותם היו נרעדים בראייתם[16] וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים לקראת פמליא של מעלה שחלפו לפני קודשא בריך הוא כאמרו אחר כך וירד ה' על הר סיני[17] מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית[18] הָהָר מחוץ לגבול שהגבילם משה[19]:
(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד חרדת אלהים היה על ההר, כל המסתכל בו, חרדת אלהים נפלה עליו[20]:
(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר מֹשֶׁה יְדַבֵּר לישראל להורותם מה יעשו וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל כלומר וישראל שומעים קול השם שעונהו ומצוהו על מה שכתוב אחר כך בפרשת "רד העד בעם" (פסוק כא) והם אינם מבינים מה שמדבר עמו, והוא מפרשו להם, והיה זה קודם מתן תורה[21]:
(כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק לשון ירידה בהקב"ה בכל מקום הוא ענין הראותו וגלויו בהשגת השכל[22] עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד התרה[23] בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ לפי שעומדים בשורה אחת אצל הגבול, כמו גדר, אומר לשון - "יהרסו", כמו "וגדר אבניו נהרסה"[24] אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת כשאהיה מדבר עמהם, שמא יחשבו שבהיותם עולים למדרגת נבואת פנים בפנים כמוך יוכלו לעלות אל מחיצתך[25] וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:
(כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הם הבכורים אע"פ שהם קדושים ככתוב קדש לי כל בכור יוסיפו להתקדש עוד במחשבתם[26] הַנִּגָּשִׁים שהם מגישים לשם הנכבד קרבנות ונגשים בהם אליו[27] אֶל יְקֹוָק יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְקֹוָק:
(כג) אמר הקב"ה למשה שיוסיף להם התראה פן יהרסו מעצמם לעבור התחום, מתוך שהם תאבים לראות, ומתוך שמחתם בראיית זיו השכינה, תנוח דעתם ויעברו בלי התבוננות, וגם הכהנים אל יסמכו להתקרבוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כבר ההר מוגבל סביב כִּי הרי[28] אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
(כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ ובשביל שיראו שאהרן עולה, שמא יהיו סבורין שהותרו לעלות לכן הזהיר[29] וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְקֹוָק פֶּן יִפְרָץ בָּם:
(כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס
נביא
שופטים פרק כא
(א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה כיון שהחזיקו ידי עוברי עבירה:
(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל אל בית האלוקים אשר בשילה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:
(ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל למה באה על ידינו תקלה כזאת לְהִפָּקֵד להחסיר הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:
(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ נוסף על המזבח שעמד במשכן וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לרצות עצמן לה' ולעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, לתת בלבם עצה נכונה: פ
(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק כי באשר היתה השבועה גדולה שמי שלא יעלה אל המצפה להשתתף במלחמה זו מות יומת - והסכימו שבודאי נצמאו מי שעברו על השבועה הלזו ולכן נפלו ישראל חללים כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְקֹוָק הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:
(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:
(ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיקֹוָק לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:
(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְקֹוָק הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל:
(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:
(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:
(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:
(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: ס
(יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם ולא יהרגום עוד מעתה:
כתובים
תהילים פרק פד
(ד) גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת בבנין ביהמ"ק החרב וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה שמה את אֶפְרֹחֶיהָ אֶת על מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְקֹוָק צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי: (ה) אַשְׁרֵי זה שיחיה בבניינה ויהיה מ- יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָשם סֶּלָה עד עולם: (ו) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ זה ששם את עוזו ומבטחו בהקב"ה ובכל זמן חושבים על מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם היאך להתקרב להקב"ה: (ז) עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא להיות עולה לרגל עם העוברים בעמק הבכא שגדלים שם החוחים בעבורם ישים ה' מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ כדי לשתות גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה ומברכים ומודים לשמו: (ח) אותם שישבו בביתך יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל מבית המדרש לבית הכנסת יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן: (ט) יְקֹוָק אֱלֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי לבנות את ביהמ"ק הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: (י) מָגִנֵּנוּ הוא ביהמ"ק שמגן בעדנו רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי דוד מְשִׁיחֶךָ ותעשה למענו שטרחתו למען ביהמ"ק לא יהיה לשוא: (יא) כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף שנות חיים בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף לגור בסף השער בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בדירה שלימה בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע זה נאמר מרוב התאוות להסתופף בבית ה': (יב) כִּי תאיר לנו כ- שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְקֹוָק אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְקֹוָק לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: (יג) יְקֹוָק צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ:
תהלים פרק פה
הוסד בימי עזרא ונחמיה ששבו מגלות בבל והתחילו לבנות הבית, והתפלל שתהיה גאולה זו גאולה נצחיית, והזכיר מענה אלהים על זה
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: (ב) רָצִיתָ יְקֹוָק אַרְצֶךָ בימי בית שני שַׁבְתָּ שבות שְׁבִית יַעֲקֹב החזרת שבות יעקב מגלות בבל: (ג) נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ מחלת עונם כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה עד עולם לא יזכר: (ד) אָסַפְתָּ הכנסת כָל עֶבְרָתֶךָ כעסך לבל תכעוס עליהם הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ: (ה) וכמו ששבת להם כן - שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מגלות אחרון וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ:
משנת ההלכה
ט"ו בשבט
א. חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, ואין מעשרין מפֵּרות שנה אחת על פֵּרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה לפֵרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.
ב. וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פֵּרות שביעית, הפֵּרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:
ג. וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פֵּרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:
ד. נוהגים להרבות בו באכילת פֵּרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדיִן לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו 'שהחיָנו':
ה. ומה בין ראש השנה זה לשאר ראשי השנה (מלבד אחד בתשרי) שאין עושין בהם שינוי של הֶכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט-:
ו. לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פֵּרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פֵּרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פֵּרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה:
ז. וכשישראל אוכלין מפֵּרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת.....
כתוב בספר 'בני יששכר', וזו לשונו 'מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פֵּרות'. עד כאן לשונו:
קצת דינים בברכת הפֵּרות
כיון שמהדרין בט"ו בשבט לאכול מינים הרבה של פֵּרות, ויכול אדם לבוא לידי ספק ברכה או חס ושלום גם לידי ברכה לבטלה, לכן ראוי לשנן דינים אלה שידיעתם נחוצה תמיד:
ח. האוכל פֵּרות האילן, בין שלא בתוך הסעודה ובין בתוך הסעודה, מברך עליהם בתחילה 'בורא פרי העץ', ואין ברכת 'המוציא' שבתחילת הסעודה פוטרת את הפֵּרות אלא אם אוכלם עם הפת לשם ליפות הפת, אבל אם אוכלם לעצמם מברך עליהם אפילו באמצע סעודה:
ט. היו לפניו הרבה מינים של פֵּרות האילן - מברך על פרי אחד משבעת המינים שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורמונים, ופוטר את שאר הפֵּרות, ואף על פי שחביב עליו יותר מין אחר של פֵּרות ממה שמונחים לפניו, ואפילו שהפֵּרות מהמין האחר שלמים הם, והפֵּרות ממין שבעה אינם שלמים:
י. בין הפֵּרות שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ זית - ראשון, תמרים - שני, ענבים - שלישי, תאנה - רביעי, רִמון - חמשי. משום כך אם היו לפניו תמרים ושאר פֵּרות, מברך על התמרים ופוטר את השאר, לא היו לו תמרים אלא ענבים ושאר פֵּרות - מברך על הענבים, וכן אם לא היו ענבים אלא תאנים ושאר פֵּרות - מברך על התאנים. וכן הרמונים שהוא האחרון בשבח הארץ - קודם בברכה לכל שאר הפֵּרות שלא נשתבחה בהם הארץ.
יא. היו לפניו פירות שאינם מאותם שבעה המינים - מברך על הפרי החשוב בעיניו מכולם, ופוטר בברכה זו את כל שאר המינים.
יב. היה לפניו פרי חדש שלא אכלו עוד בעונה זו, מברך עליו גם ברכת 'שהחיָנו' לאחר הברכה 'פרי העץ', כיון שברכת העץ תדירה, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. ויש מקדימים 'שהחיָנו' קודם לברכת העץ כיון שמעיקר הדין מתחיְּבים בברכת שהחיָנו משעת ראית הפֵּרות החדשים ומפני שהחיוב בא ראשון לכן מברכין אותה תחילה.
יג. שכח ואכל ולא ברך 'שהחיָנו', שוב אינו מברך.
יד. גמר לאכול, אם בתוך הסעודה - מברך ברכת המזון ופוטר את הכל מברכה אחרונה. ואם שלא בתוך הסעודה אכל את הפֵּרות - על הפֵּרות שמשבעת המינים מברך עליהם לאחר האכילה 'ברכה אחת מעין שלש' ('על הארץ ועל פֵּרותיה' - ובחו"ל - 'על הארץ ועל הפֵּרות') ועל שאר הפֵּרות - 'בורא נפשות'. ואם אכל גם ממינים אלה וגם ממינים אלה - מברך ברכת 'מעין שלש' ופוטר שאר הפֵּרות מ'בורא נפשות', שגם הם בכלל ברכת 'על העץ'.
[1] רמב"ן
[2] הכתב והקבלה
[3] ספורנו
[4] רמב"ן
[5] רשב"ם
[6] העמק דבר
[7] חזקוני
[8] חזקוני
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] חזקוני וכתב שם פי' נוסף "אינו שופר של מתן תורה, וזה במשך היובל היה לאחר שהוקם המשכן ואז תקע משה בשופר ונתן רשות לעם לעלות".
[11] ת"י
[12] חזקוני
[13] כתב באבע"ז לפי פשוטו ליום השלישי ולא הוסיף משה יום אחד מדעתו ומדרש חז"ל לסוף שלושת ימים ויום אחד הוסיף מדעתו כמש"כ רש"י
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] חזקוני
[16] רבינו בחיי
[17] ספורנו
[18] ומִן יד תלש אדון העולם את ההר והעמידהו באויר והיה צלול [זוהר] כמראה ויעמדו תחת ההר. ת"י
[19] והנה היו במעמד הר סיני כדרך שהציב משה בניהם בשנת הארבעים בכרתו ברית עמהם. כי בתחלה היו הבכורים הנגשים אל ה'. ואחריהם ראשי שבטים הם הנשיאים. ואחריהם הזקנים. ואחריהם השוטרים. ואחריהם כל איש ישראל. ואחריהם הטף. ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים. ומשה ואהרן עברו הגבול והיו בהר קרובים אל הכהנים. אבע"ז.
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] רמב"ן
[22] רבינו בחיי
[23] רש"י
[24] רבינו בחיי
[25] ספורנו
[26] אבע"ז
[27] רמב"ן
[28] פי' הטור בשם אביו הרא"ש
[29] פי' הטור בשם אביו הרא"ש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה