מקרא
שמות פרק כט
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד למעלה צוה להקריב, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם למקום הכהנים, שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם אל פתח אהל מועד, כאשר מפרש בשחיטה (פסוק יא) וכי הסמיכה תהיה שם[1] וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר:
(יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל שירי הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ כמין בליטה סביב סביב כמין צנור בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ[2]:
(יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב שיש שני חלבים על הקרב, וכשאומר כל החלב כולל שני החלבים כאחד[3] הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד[4] וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה:
(יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ לפי שמנתחו בלא הפשט ואח"כ מוציאו ושורפו תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא והיא אחת מחטאות החיצונות שנשרפות[5]:
(טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד המובחר מבניהם[6] תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ את כל הדם[7] עַל הַמִּזְבֵּחַ בכלי אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק סָבִיב ב' מתנות שהן ארבע האחת בקרן זוית זו והאחת בקרן שכנגדה באלכסון וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב לכך קרוי סביב[8]:
(יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ את קרבו וכרעיו בבזך עַל עם נתחיו[9] נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ:
(יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק הוּא:
(יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הוא הסחוס גדר האמצעי שבתוך האוזן[10] וי"מ שהוא הרך הדבק בעגול האוזן[11] אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמעשה איל העולה:
(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר שותת ויורד[12] עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא:
(כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת מן החלות וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מעשר שבכל מין ומין מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות[13] לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְקֹוָק אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק:
(כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהָיָה לְךָ לְמָנָה:
(כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה קדשם לדורות להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים אבל לא להקטרה אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול[14] אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם כלומר למעלה ולמטה[15] מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:
(כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל השלמים לבעלים ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן[16] כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיקֹוָק:
נביא
שמואל א פרק ב
(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ המתן עד ש- קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם כמו בכל יום הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה:
(יז) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים משרתי הכהנים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְקֹוָק כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים בני עלי אֵת מִנְחַת יְקֹוָק ומהם למדו הנערים לבזות הקדשים:
(יח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק ולא למד ממעשיהם נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד מקטנותו היה חגור אפוד בד לשמו שהוא נבדל לעבודת הש"י:
(יט) וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בכל שנה ושנה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים:
(כ) וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם יְקֹוָק לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת בעבור הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שמואל שָׁאַל לַיקֹוָק וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ:
(כא) כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְקֹוָק: ס
(כב) וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כג) וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת מה שמדברים עליכם דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה:
(כד) אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ ש- מַעֲבִרִים עליכם עַם יְקֹוָק:
(כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים יבוא לפני הדיין וישמע דבריהם ויבדיל ביניהם וְאִם לַיקֹוָק יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ שיתכפר לו וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ יְקֹוָק לַהֲמִיתָם:
(כו) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם יְקֹוָק וְגַם עִם אֲנָשִׁים: ס
(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים נביא והיה זה אלקנה אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה:
(כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כט) לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי להקריב ב- מָעוֹן שלי כלומר המשכן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם להשמין אתכם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי:
(ל) לָכֵן נְאֻם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְקֹוָק חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
כתובים
אסתר פרק א
(טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן הוא המן נכדו של אגג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ אלא גם עלי מכיון ושתי היתה מבזה את המן ומכה אותו במנעלה על פניו ורצה לנקום בה עָוְתָה מלשון עוון וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם אשה לחברתה הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה וכמו שהיא יכולה לבזות את בעלה המלך כך גם אנו יכולות לבזות את בעלינו: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי לכל שרי המלך אֲשֶׁר שָׁמְעוּ ביושבם במשתה אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה שלעגה למלך ואמרה עליו ששומר האורוות של אביה היה וגם הן יחלו ללגלג לְכֹל על כל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי ויש בזה הרבה בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּתגזרת מלכות להמיתה כנקמה מִלְּפָנָיו שאין צריך את הסכמת השרים אלא המלך לבדו יוכל לשפוט וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי בספר החוקים וְלֹא יַעֲבוֹר שזה יהיה תקף לכל מי שמבזה את בעלה וחוק זה לא יבוטל ש-אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ואם תבוא תתחייב עונש מוות ולכן וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ לחברתה הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה וחשב לשכנע את המלך שייתן לו את בתו להיות אשה למלך : (כ) וְנִשְׁמַע וישמעו כולם פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי אע"פ ש- רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל בייחוס מאשתו וְעַד קָטָן בייחוס מאשתו כאחשורוש שהיה פחות מיוחס מושתי: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים השרים הוטב בעיניהם שהמלך מחליט לבד ותוסר האחריות מהם ודבר זה בסוף היה מפלה להמן שכשרצה לתלות את המן לא היה צריך להסכמת השרים והקב"ה מקדים רפואה למכה וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים כתובים וחתומים בטבעת המלך אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ מושל באשתו ואפילו וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ ולא לשנות את הלשון בבית אפילו אם אשתו היא בת לשון אחרת ודבר זה גרם צחוק גדול בעיני האומות שהרי כל אדם בביתו שורר ואשה מדברת בדרך כלל בלשון בעלה ולכן כששלח שוב המלך איגרות להשמיד את היהודים לא לקחו את אגרותיו ברצינות: פ
אסתר פרק ב
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כאשר פג תוקף היין כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ ונזכר שגזר שלא תבוא לפניו ושיקחו ממנה מלכותה ורק בעצת שבעת שריו הרג אותה ומיד התקצף עליהם וציווה להורגם: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ לחפש את הבנות שהרי ודאי יחביאו הורים את בנותיהם כדי להחביאן שלא יבעלו למלך סתם וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: ס (ה) אִישׁ יְהוּדִי שאמו משבט יהודה הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אדם חסיד שהיה מודה ומתפלל לפני ה' על עמו ומייחד שם ה' כנגד כל באי עולם בזה שלא השתחוה להמן ששם על חזהו כנגד ליבו ע"ז ונתכוון שישתחוו לע"ז וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי שמשול למור (בושם) טהור בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בן גרא בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי משבט בנימין: (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה שהיתה צדיקה והצדיקים נמשלו להדסים הִיא אֶסְתֵּר נקראת כך על שם שהסתירה עצמה בבית מרדכי והסתירה את עמה ומולדתה וגם הפרסיים היו קוראים לה "אסתההר" על שם כוכב הנוגה בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ היתה אמה מעוברת וְאִמָּהּ מתה בלידתה אותה לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה וקרא לה לְבַת כמו בית על משקל "ביתו זו אשתו":
משנת ההלכה
א. מנהג ספרד והספרדים לפתוח באמירת וידוי ולאחר מכן י"ג מידות. ומנהג אשכנז לומר מיד נפילת אפים מלבד בשני וחמישי שיש נהגו לומר וידוי וי"ג מידות.
ב. למנהג אשכנז אומר הפסוק "ויאמר דוד אל גד" וגו' ואח"כ נופל על פניו ואומר "רחום וחנון" וגו' ודעת הגר"א שלא לומר "ויאמר דוד אל גד" וגו' אלא מיד יאמר "רחום" וכו'. ומנהג הספרדים וחלק מקהילות החסידים לומר בישיבה בלא נפילת אפים "מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא" וגו'.
ג. לאחר תחנון אומרים ואנחנו לא נדע, וכו', ויש לאומרו בישיבה, ואחר כך עומדים ואומרים מה נעשה וכו'.
ד. אין נפילת אפים כי אם במקום שיש בו ספר תורה, ואפילו ספר תורה פסול. אבל במקום שאין שם ספר תורה אף על פי שיש שם ספרי קודש, אין נופלים על פניהם, אלא אומרים את המזמור בלי נפילת אפים.
ה. וטעם הדבר משום שמצאנו בנביא, רמז שנפילה היא לפני ארון ה', כמו שכתוב במלחמת העי, "ויפול על פניו לפני ארון ה'".
ו. כשמתפללים בעזרת בית הכנסת, ופתח בית הכנסת פתוח, נחשב כאלו היה שם ספר תורה, וכן בכל מקום שאפשר לראות ממנו את ארון הקודש שיש בו ס"ת, או אפילו ס"ת מחוץ לארון.
ז. מנהג ירושלים עיה"ק תובב"א שאומרים נפילת אפיים אף במקום שאינו קבוע לתפילה, ואין בו ספר תורה.
ח. עיקר נפילת אפים הוא מנהג שנהגו כל ישראל מימות עולם ואף על פי כן אינה חובה אלא רשות לכן כל הלכותיה תלויות במנהג כמו שיתבאר.
ט. אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש שם מילה, או שהבעל ברית או הסנדק, או המוהל מתפללים שם, אף שהמילה תהיה בבית אחר.
י. אם מתפללים מנחה, בבית התינוק קודם סעודת הברית, או באמצע הסעודה, גם כן אין אומרים, אבל אם מתפללים לאחר ברכת המזון, אומרים. אך הבעל ברית והסנדק והמוהל לא יאמרו אף לאחר ברכת המזון, משום שיום טוב שלהם הוא.
יא. וכן אין אומרים בבית הכנסת שיש שם חתן, כל שבעת ימי משתה שלו, אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה, אבל אלמן שנשא אלמנה, אין לו רק שלשה ימים ואחר כך אומרים, וביום החופה בשחרית אומרים, ובמנחה שהוא סמוך לחופה אין אומרים. וי"א שאף בשחרית אין אומרים.
יב. אין אומרים תחנון לא בראש חדש ולא בחמשה עשר באב ולא בחמשה עשר בשבט, ולא בחנוכה ולא בפורים גדול ב' ימים, ולא בפורים קטן ב' ימים, ולא בל"ג בעומר, ולא בכל חדש ניסן, ולא בתשעה באב, ולא בימים שמיום כפור עד ר"ח חשוון, ולא מראש חדש סיון עד י"ב בו.
יג. בכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניהם, אבל בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים אומרים במנחה שלפניהם, ובערב ראש השנה אומרים גם בסליחות, רק לאחר כך אין אומרים.
[1] רמב"ן
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[4] נקרא חצר הכבד יתרת, והוא המקום המבדיל בשפוע ואלכסון, או השפה שלו שהוא העודף התלוי על הצלעות, כי במקום שכלה שטח הריאה והחזה שם נמצא קרום פרוס על קו שוכב ודבוק מעבר אל עבר, ואותו הקרום מפסיק בין איברי הנשימה לאיברי העכול והמזון, והוא הולך בשפוע ויש לו מדרון כמו משפך (טריכטער), והוא מסייע הרבה בפועל הנשימה, ותחת זה הקרום הכבד מעורה בו בגידין עם האצבע שלה, לפיכך זה הקרום נקרא חצר הכבד בלשון חכמינו, וטרפשא דכבדא בלשון ארמי, ובלשון הכתוב יתרת הכבד, ע"ש שהוא מלא מיתרים גידים וורידין המותחין אותו מעבר לעבר להמתח ולהתרופף כפי הצורך בנשימה, והוא נדבק בצלעות עם חלקים בשריים המעורבים בו, והעודף עליו יהיה סרוח על צדי הבע"ח סביב סביב לצלעות, ועל אותו החלק מן הקרום שבשטח הכבד, אמר הכתוב שיסירנה עם מעט מן הכבד עצמה ולהקטירו. הכתב והקבלה.
[5] חזקוני
[6] העמק דבר אמנם באבן עזרא כתב שייקח איזה מהם שירצה
[7] אבע"ז
[8] רש"י
[9] רש"י
[10] רש"י
[11] אבע"ז
[12] העמק דבר
[13] רש"י
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רש"י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה