מקרא
שמות פרק כה
(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים חלולים כמין כוסות[1] מְשֻׁקָּדִים שהגביעים מצוייר בהם שקדים[2] בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח באמצע כל קנה עשויים לנוי[3] וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים בגופה של מנורה היו ארבעה גביעים אחד בולט בה למטה מן הקנים והג' למעלה מן יציאת הקנים היוצאים מצדיה מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צדיה אילך ואילך[4]:
(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות[5] וי"א שהיו מגוף המנורה מקשה אחת[6] שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ עשה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובים כלפי האמצעי כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה מוסב אורם אל צד פני הקנה האמצעי שהוא גוף המנורה[7]:
(לח) וּמַלְקָחֶיהָ הם הצבתים שלוקחים בהם הפתילה מתוך השמן[8] וי"א אין המלקחים צבתים, אבל עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר ושוכב עליו שלא יפול בשמן דבר[9] וּמַחְתֹּתֶיהָ כמין בזיכין קטנים שחותה בהם את האפר שבנר בבקר בבקר כשהוא מטיב את הנרות[10] זָהָב טָהוֹר:
(לט) כִּכָּר כלומר משקל מאה עשרים מנה[11] זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כלומר גוף המנורה ועצמותה שהם הקנים היוצאים מצדיה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה זהב טהור יעשה את כל הכלים האלה, וזה לבאר שאין הכלים נכנסין בכלל הככר[12]:
(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש[13] בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר: ס
שמות פרק כו
(א) וְאֶת הַמִּשְׁכָּן יריעות אלו נקראו משכן מכיון שהם התחתונות והלוחות והארון וכלי הקודש ששכינה שורה בהם שוכן תחתיהם[14] תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר דעת ר' נחמיה שמכל אחד מהמינים היה שמונה חוטים נמצא הכל ביחד שלושים ושנים ודעת חכמים שמכל מין היה שש נמצא הכל ביחד עשרים ואבעה חוטים שזורים יחד שמהם ארגו את היריעות[15] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כרובים היו מצויירין בהם באריגתן ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כותלים פרצוף א' מכאן ופרצוף א' מכאן ארי מצד זה ונשר מצד זה[16] תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(ב) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת:
(ג) חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת נתפרות יחד במחט[17] אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ:
(ד) וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת בשפת יריעה חמישית[18] וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:
(ה) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ:
(ו) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים מכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו וראשן א' בלולאות שבחוברת זו ומחברן בהן[19] ונראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע[20] וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד: פ
(ז) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים העשויים מצמר של עיזים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן לפרוש אותן על היריעות התחתונות[21] עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אחת עשרה[22] יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
(ח) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:
נביא
פתיחה לספר שמואל
בספר דברי הימים הוזכרו סיפורים העוסקים בדוד המלך שלא הוזכרו בספר שמואל ובאברבנל ממחיש את ההבדלים וז"ל "והספורים הנשמטים כאן הם ספור (ד"ה א' י"ב) הגבורים אשר באו אל דוד צקלג עוד עצור מפני שאול, וספור ראשי החלוץ אשר באו חברונה להמליך את דוד, (שם ט"ו) ושקבץ דוד בני אהרן והלוים ושסדרם למשוררים ולשוערים להעלות את ארון האלקים ומספרם למשפחותיהם לבית אבותם, (שם י"ו) והשיר אשר עשה דוד הודו ליי' קראו בשמו ויתן אותו ביד אסף ואחיו להודות ליי' בהעלותם הארון, וגם כן לא זכר הנביא בזה הספר (שם כ"א) מה שצוה דוד אחרי שבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי לכנוס את הגרים אשר בארץ ולהעמיד חוצבים לחצוב אבני גזית ומה שהכין מהברזל והעצים לבנות. בית האלקים, (שם כ"ב) והדברים הקדושים והמחוכמים אשר דבר דוד לשלמה בנו בצוואתו על הבנין ומה שהודיעו שהכין לבית ה' בעניו זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחושת ולברזל אין מספר ועצים ואבנים הרבה, (שם כ"ג וכו') ומספר הלווים אשר מנה דוד לגלגלותם ומחלקותם למשמרות אשר חלק אותם לעבודת המקדש, (שם כ"ז) וספור הראשים ושרי הצבא אשר סדר על משמרתו חדש בחדשו לכל חדשי השנה וביד כל אחד מהם עשרים וארבעה אלף איש חיל, וספור האנשים אשר מנה דוד על אוצרותיו ועל מלאכת השדה ועל הכרמים ועל הזתים והשקמים ועל הבקר ועל הגמלים ועל האתונות ועל הצאן (שם כ"ח) וספור הדברים שדבר המלך דוד לכל שרי ישראל כאשר קבצם לדבר אליהם ויקם על רגליו וצום על בנין הבית ועל שלמה בנו, ושנתן לשלמה את תבנית האולם ואת כל בנין הבית ומה שדבר אחריו לכל הקהל ולשלמה, והנדבה שעשו השרים לעבודת הבית והברכה אשר בירך דוד את ה' על הנדבה ואת הקהל. ואלו הם ענינים ארוכים וספורים גדולי המעלה לא זכרם הנביא כלל בספר שמואל. וחתם ספרו בענין המזבח אשר בנה בגרן ארונה היבוסי ובעצירת המגפה והשמיט כל מה שנעשה אחריו מהענינים האלה".
וטעם הדבר כמבואר לעיל שספר שמואל הנו ספר נבואה שנכתבה לדורות ולא סיפור היסטורי על מעשיהם של האישים המוזכרים בו אלא לתכלית הלמוד לעבודת האל ית', והספורים באו, מהם להגיד שלמותו, ומהם לספר חטאיו, ומהם להודיע חסדי האלקים ונסיו אשר עשה עמו, ומהם לגלות ענשיו אשר הענישו, ושאר הדברים שאין ספורם הכרחי לא חשש הנביא אליהם. להלן יבוארו במקצת גדלותם של האישים המוזכרים בספר שמואל
ספר שמואל עוסק בעיקר בששה אישים אלקנה חנה עלי שמואל שאול ודוד
מימי שמואל התחילה תקופת הנביאים כמבואר בגמ' (סוטה דף מח:) משמתו נביאים הראשונים. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה
שמואל כהן היה ונזיר עולם היה שהיה אסור בשתיית יין גילוח שיער ווטמאה למתים[23] כמבואר בגמ' (נזיר סו.) וכן פסק הרמב"ם (הלכות נזירות פרק ג הלכה טז) שמואל הרמתי נזיר עולם היה, ולפיכך נפסק האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון.
כתובים
תהלים פרק צג
(א) לעתיד לבא יאמרו יְקֹוָק מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לבש גאווה להתגאות על הכל לָבֵשׁ יְקֹוָק עֹז הִתְאַזָּר מלשון אזור וחגורה אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט אז יכירו הכל כי אתה בראת את העולם שלא נוטה ונופל: (ב) נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז בריאת העולם ו- מֵעוֹלָם ועוד לפני בריאת העולם אָתָּה הוא: (ג) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת יְקֹוָק נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם את קול שבר הגלים והדימוי הוא שנשאו קול ליראם ולהפחידם: (ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְקֹוָק הקב"ה חזק יותר מקולות מים רבים ומגלי הים: (ה) עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ דברי הנביאים המעידים על התשועה הם נאמנים מאוד נַאֲוָה יופי ו-קֹדֶשׁ יְקֹוָק לביתך לְאֹרֶךְ יָמִים:
תהלים פרק צד
(א) בימות המשיח אֵל נְקָמוֹת יְקֹוָק אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ והראה לנו את נקמתך: (ב) הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ והראה לנו את רוממותך ו- הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים אותם המתגאים מולך: (ג) עַד מָתַי רְשָׁעִים יְקֹוָק עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ ישמחו ויתנשאו למרוד בך: (ד) יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק דיבור חזק יִתְאַמְּרוּ מלשון התרוממות כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לנגדך: (ה) עַמְּךָ יְקֹוָק יְדַכְּאוּ ישברו וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ מלשון עינוי: (ו) אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ: (ז) וַיֹּאמְרוּ אותם המדברים נגדך לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב ואינו נותן לב להתבונן במעשיהם: (ח) בִּינוּ אתם השוטים שבעם הנקראים בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ להבין כי הקב"ה יודע ומבין הכל: (ט) הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט והרי הוא ברא את כלי השמיעה – האוזן, ואיך לא ישמע וכן הדבר על חוש הראיה: (י) הֲיֹסֵר גּוֹיִם בדור המבול ובדור ההפלגה הֲלֹא יוֹכִיחַ אתכם הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת שהרי הוא המלמד לאנשים את דעתם וכך בהבטה מועטת מבין את מעשיהם:
משנת ההלכה
הקדושה
א. הגיע הש"ץ לחתימת מחיה המתי אומרים קדושה וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם יתעלה ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז
ב. צריך להצמיד רגליו עד שיראו כרגל אחת בקדושה.
ג. כשם שמצות קדיש היא שהש"ץ אומר יתגדל ויתקדש כו' בשביל כל הציבור והם עונים אחריו אמן יהא שמיה רבא כך היא מצות הקדושה לכתחילה שיאמר הש"ץ נקדישך או נקדש והציבור שותקין ומכוונים למה שש"ץ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונין הצבור קדוש וכן בלעומתם ובדברי קדשך.
ד. ואפילו אם יש ט' ויותר השומעים ומכוונים לש"ץ ואם רצה לומר מלה במלה עם הש"ץ בלחש אין איסור בדבר שכיון שהם אומרים כל מלה ומלה יחדיו אמירת שניהם נחשבת.
ה. מנהג רוב קהילות ישראל לומר כל נוסח הקדושה. ומנהג אשכנז לומר "נקדש" וכו', "לעומתם ברוך יאמרו" וכו', ומנהג ספרד והספרדים לומר "נקדישך" וכו', "לעומתם משבחים ואומרים" וכו'. והנוהגים כמנהג הגר"א נוהגים כמבואר לעיל שהש"ץ אומר הכל מלבד קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד וכו'.
ו. אין ללמוד בשעה שאומר הש"ץ קדושה, אלא צריך להקשיב למה שאומר, אמנם התוספות שמוסיפים בשבת וביו"ט אינו בכלל הקדושה ומותר ללמוד אז ע"י הרהור.
ז. כאמור לעיל צריך לעמוד ברגליים צמודות כמו בתפילת שמונה עשרה בעת אמירת הקדושה, ולכתחילה יפנה לכיוון מזרח כמו בתפילת שמונה עשרה, אמנם בשעת הדחק וכן זקן או חולה במצב שקשה להם לעשות כן ,יכולים לפנות לכל כיוון שירצו.
ח. בשעה שאומר קדוש קדוש וכו' יש לישא עיניו למרום ויהיו עיניו פתוחות אמנם לקבלת האריז"ל צריכים עיניו להיות עצומות
ט. כמו כן בשעה שאומר קדוש וכו', ירים עקביו מעט ג' פעמים, וכן באמירת ברוך כבוד ה' וכו', וכן באמירת ימלוך וכו', ויש שלא נהגו כן באמירת ימלוך.
י. חיוב עניית קדושה מעיקר הדין הוא דוקא אם נמצא עמהם, אבל אם אינו עם הציבור, למשל שהולך ברחוב או שמתפלל במנין אחר, מעיקר הדין אינו חייב אבל נכון הוא שיאמר עמהם. וי"א שכשיכול לענות חייב לענות עמהם. ועכ"פ אם הוא באמצע תפילה כגון בפסוקי דזמרה, או באמצע ללמוד, וחושש שתתבלבל כוונתו וכיו"ב, לא יענה עמהם אלא אם כן הוא עם הציבור ממש שאז חייב לענות.
יא. וכן אם שומע חזרת הש"ץ אין לענות קדושה ששומע ממנין אחר.
[1] רשב"ם
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] רש"י
[11] רש"י
[12] רבינו בחיי
[13] רש"י
[14] רשב"ם
[15] ברייתא דמלאכת המשכן פ"ב
[16] רש"י
[17] רש"י
[18] רשב"ם
[19] רש"י
[20] ברייתא דמלאכת המשכן שם
[21] רש"י
[22] ת"א
[23] ועי' בדורש לציון (דרוש ה) שעמד בכך איך שמואל הרג את אגג וכדכתיב בקרא, והרי היה נזיר ואסור לטמא למתים ע"ש מש"כ בזה ובשו"ת אבני חפץ (סי' ל"ט ס"ק ג') באריכות וע"ע בספר זכר יהושע להגר"י זילברמן (עמ' קנ"ח) בזה ובספר קנין תורה (פר' נשא סי' ז) מש"כ בזה. אך להנ"ל לפי"ד התוס' יום טוב א"ש, דהרי נזיר שמשון מטמא למתים כמש"כ להדיא הרמב"ם (בפ"ג הי"ג דנזירות), וע"ע בקובץ עולת שלמה (חלק ב עמ' קצ"ג והלאה) בירור נפלא מהגאון בעל ערוך לנר זצ"ל בענין נזירות שמשון ונזירות שמואל שהיו ע"י המלאך וכנ"ל ודיניהם ואכ"מ. [וראה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאי ח"ב סי' ע"ד) מש"כ בענין זה איך טימא שמואל עצמו למת והרג את אגג, ומש"כ בדבריו בקובץ בית אהרן וישראל (שנה ז גליון ו (גליון מ"ב) ע' צ"ז אות ס) ואכ"מ].
ובתפארת ישראל (כאן אות נ"ג) תירץ דהיינו כדמשני לעיל (ד' ע"ב) דשוינהו גוססין, ה"נ י"ל דשמואל שסף את אגג אבל לא המיתהו. עוד תירץ בתפארת יעקב (על המשניות) ששמואל הי"ל אז דין מלך, כיון שנחם הקדוש ברוך הוא על מלוכת שאול, והי' אז מצווה לקיים מצות מחיית עמלק שתלוי במלך..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה