פרשת תרומה יום א'

מקרא

שמות פרק כה

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני[1]

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר[2]:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה הפרשה ממונם[3] מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ ולא בחזקה[4] תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחשן, ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י"ג דברים האמורים בענין[5] אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר[6] וּנְחֹשֶׁת:

(ד) וּתְכֵלֶת כולם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר וְאַרְגָּמָן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן שהוא קרוב לאדום[7] וְתוֹלַעַת צמר צבוע נקרא תולעת ויהיה צבוע ב - שָׁנִי אדום וְשֵׁשׁ פשתן וְעִזִּים מטוה של שער עזים[8]:

(ה) וְעֹרֹת אֵילִם שאחרי עיבודם מְאָדָּמִים צבעו אותם באדום[9] וְעֹרֹת תְּחָשִׁים ודרשו חז"ל בפרק במה מדליקין (שבת כח ע"ב) תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו[10]וַעֲצֵי שִׁטִּים במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים. ועץ קל וחלק ונאה היה[11]:

(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד[12] בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וגם -  וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים סמים הם שם כולל לבשמים ובשם בשמים נקראו הסמים המיוחדים והמובחרים[13]:

(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן וְאַבְנֵי מִלֻּאִים שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום[14] לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה[15] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו שהראהו ממש התבנית[16] וְכֵן תַּעֲשׂוּ כולכם בזריזות וחריצות[17]: ס

(י) וְעָשׂוּ ירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר[18] אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:

(יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ שלשה ארונות עשה בצלאל ב' של זהב וא' של עץ נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא והוא סימן לכתר תורה[19]:

(יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ בולטין מגוף הארון ולא מחוברות[20] אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו פסיעותיו כלומר שהיו סמוך לפסיעות הכהנים שנושאים אותו, רמז לב' דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש, ושיהיה כל אורכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח והטבעות בצפון, אחד בראש המזרחי, ואחד במערבי ושנים בדרום כנגדם, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת[21] וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי מוטות[22] עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם באופן שיצאו משני הצלעות בשוה כראוי למשא[23]:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ ואותם בדים לא היו זזין מעולם מתוך הטבעות[24] והמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו[25]:

(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית[26] אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:   

נביא

פתיחה לספר שמואל

חלוקת הספר

ספר שמואל הנו ספר אחד אך בתקופות מאוחרות יותר כשותרגם הספר חילקו חכמי הגוים את הספר לשני חלקים שמואל א ושמואל ב וכמש"ב באברבנאל בהקדמה  "ואולי מפנ"ז גירונימ"ו החכם שהעתיק ספרי הקדש לנוצרים, (גירונימ"ו מעתיק ס"ה לנוצרים קרא ספר שמואל בל' לטי"ן ריגו"ם ר"ל מלכים) עם היות שקרא ספר יהושע ושופטים ושאר הספרים כפי מה שהסכימו חז"ל בקריאתם, לא ראה לקרוא הספר הזה ספר שמואל וקראו ספר מלכים בבחינת ספורי שאול ודוד שנזכרו בו, וחלק הספר הזה לשני חלקים, הראשון מהם מתחלת הספר עד מות שאול, והשני משם עד סוף הספר, ולשניהם קראם ריגו"ם בלשונו ר"ל מלכים, ומאשר לא מצא שם אחר נבדל מזה לספר מלכים שיבא אחריו כדי להבדיל ביניהם בשמות קרא זה הספר כמו שאמרתי ריגו"ם, ואת ספר מלכים קרא בשמו העצמיי והאמתי בלשון הקדש מלכים, והנה ריגו"ם ומלכים שניהם אחד במובנם ואין חלוף ביניהם כי אם בשנקרא האחד בלשון לאטי"ן והשני בלשון הקדש להעיר על התחלפות הספרים, ואין זה כי אם להיות אצלו דרוש שני הספרים האלה (רוצה לומר שמואל ומלכים) אחד מעניני מלכי ישראל, והוא ממה שיורה שהיה ראוי שיקראו שניהם בשמם ולא בשם שמואל"

באברבנאל בהקדמתו  עומד על שאלה יסודית הקשורה לכל ספרי הנביאים "למה לא ספר הנביא בזה הספר כל עניני המלך דוד ומעשיו והשמיט קצתם שהביא עזרא בדברי הימים" 

מייסד האברבנאל יסוד גדול ואומר שהנביא אינו בא "לתכלית הספור המוחלט כספרי דברי הימים אשר יעשו האומות כלם מעניניהם" גלומר שהנביא אינו בא לספא את ההיסטוריה של ימי שמואל דוד ושאול, "כי אם לתכלית הלמוד לעבודת האל יתעלה", ומחלק האברבנאל לארבעה סוגים, א: להגיד שלמותו, ב: לספר חטאיו, ג: להודיע חסדי האלקים ונסיו אשר עשה עמו, ד: לגלות ענשיו אשר הענישו, ושאר הדברים שאין ספורם הכרחי לא חשש הנביא אליהם, ולפיכך בהעלת הארון מבית עובד אדום ספר הנביא שהעלה אותו דוד ושהיה הוא מכרכר ומפזז בכל עוז לפניו והזבחים והשמחות והמתנות שעשה בביאתו ומה שקרה לו עליו עם מיכל אשתו, כי היו הענינים האלה כלם מעידים על שלמותו וחסידותו. אמנם מספר הלויים אשר עלו שמה להביאו והשיר אשר היו משוררים לפניו לא חשש הנביא לזכרו בספר הזה, כי לא היו ענינים עצמיים בספורי דוד ולא היו גם כן המה מורים על שלמותו כשאר הדברים אשר הגיד, והשיר ההוא כבר בא בספר תהלים באופן אחר כפי מה שראה דוד עצמו לתקנו, ולכן השמיט הנביא כל הדברים הפרטיים האלה בכאן. ומוסיף וכותב "...ואמרתי שנחה רוח ה' אל הנביאים ויצום לחבר ולכתוב על ספר הספורים ההם בשלמות ובאמת ולקחו מהם דברים ועזבו דברים כפי מה שראתה החכמה האלקית שהדריכם אליו מועיל והכרחי בכוונת הספר: הנה אם כן עשה הנביא ספרו על פי הצווי האלקי, לצורך לימוד הדברים הנ"ל. "אמנם עזרא בספר דברי הימים לא באהו הצווי האלקי על הדברים אשר יכתוב בפרט, ויען מצא זכרון הדברים ההם שלא זכר הנביא ראה לכתבם על ספר להודיע עניני דוד בפרט, לא כפי התכליות המכוונים בספר הנביא כי אם גם כן לספר מעלותיו וגדולתו כדרך ספרי דברי הימים וקורותיהם שיכללו כל דבר. הנה אם כן היה הספר הזה (ר"ל ספר שמואל) מכוון כפי ההכרח והרצון האלקי ללמד בני אדם דעת ויראת ה', ולכן לא באו בו כי אם הדברים ההכרחיים מכוונים לזה, והנה ספר דברי הימים נעשה על צד הספור המוחלט, ובעבור זה באו בו דברים על צד היותר טוב עם היותם בלתי הכרחיים כפי מה שיורה עליו שמו.

כתובים

תהלים פרק צא

(א) יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן מי שהוא חוסה בסתר כנפי השכינה בְּצֵל שַׁדַּי הוא יִתְלוֹנָן בצילו של הקב"ה שהוא מגן עליו: (ב) אֹמַר ואני אומר שבעבור שה- לַיקֹוָק מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אז לכן אֶבְטַח בּוֹ: (ג) כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מרשת מוקשים מִדֶּבֶר הַוּוֹת דבר המשבר: (ד) בְּאֶבְרָתוֹ  בכנפיו יָסֶךְ לָךְ יסוכך עליך וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ אמיתות הבטחתו תהיה כצנה שהוא כלי מגן וכסחרה שהוא לבוש שמגן על הגוף: (ה) אם תבטח בו אז לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה והוא הבדידות מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם שד המעופף כחץ: (ו) מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם שמות שדים המזיקים בערב ובצהרים ומזה הוא יגן עליך: (ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ אפילו אם מצדך יפלו אנשים רבים, בך זה לא יפגע: (ח) רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט על כל המתים וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה ואתה תהיה בשלום שלא כמו הרשעים שלא ישבו בסתר עליון: (ט) כִּי אַתָּה יְקֹוָק מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ מלשון מעון – מקום לדור בו אצל הקב"ה: (י) לֹא תְאֻנֶּה יזדמן אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: (יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: (יב) עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ אותם מלאכים ולא יעזבוך פֶּן תִּגֹּף מלשון מכה בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: (יג) עַל שַׁחַל אריה וָפֶתֶן נחש תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר ארי וְתַנִּין מין נחש ועל כולם תדרוך ולא יזיקו אותך: (יד) כִּיהקב"ה יאמר בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אצילהו אֲשַׂגְּבֵהוּ אחזקהו כִּי יָדַע שְׁמִי ויודע להיות חרד מפני הקב"ה: (טו) לכן כאשר יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ ולא רק שאוציא אותו מהצרה, גם ארבה את כבודו: (טז) אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי ובעיניו יראה את ישועת הקב"ה:

משנת ההלכה

דיני השליח ציבור

       א.       אחר שמסיים תפילת לחש אף הש"ץ פוסע ג' פסיעות כשאר המתפללים, ואם עומד מאחריו אדם שלא סיים את תפילתו אם המתנה לאותו אחד תהווה טורח ועיכוב לציבור רשאי לפסוע לתוך ד' אמותיו אמנם יש מחמירים בזה ומנהג העולם כמקילים.

        ב.        אין לש"ץ להפסיק בדיבור בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ אבל רשאי הוא ללמוד בהרהור או לומר תהלים וכ"ש שיענה לכל דבר שבקדושה למשל אמן יהא שמיה רבא וכו'

         ג.         אין להתחיל חזרת הש"ץ בטרם סיימו תשעה מלבד הש"ץ את תפילתם מכיון שאנו צריכים שיהיו תשעה עונים ובשעת הדחק יש להקל להתחיל אפילו אם יש רק ששה שסיימו תפילתם.

        ד.        אם טרם שהחל את החזרה מרגיש הש"ץ צורך להתפנות אם יכול  לעמיד את עצמו 72 דקות ימשיך יתפלל משום כבוד הציבור ואם אינו יכול להעמיד עצמו אינו רשאי להתפלל.

       ה.       קודם שמתחיל חזרת הש"ץ יאמר ה' שפתי וכו' וטוב לאומרו בלחש ומנהג בני ספרד לאומרו בקול רם.

חזרת הש"ץ

         ו.         כשסיימו הצבור להתפלל י"ח ויש יחידים שמאריכים בתפלתם אין לש"ץ להמתין להם אפילו היו חשובי העיר מפני טורח הצבור. וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא מפני כבוד צבור.

         ז.         ואם יש רב, ראש ישיבה או אב בית דין בבית הכנסת נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללים במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים לרב שודאי התפלל במתינות. לפיכך אם אין רב בעיר ימתינו למי שמתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין לו.

---

[1] רמב"ן

[2] אבע"ז

[3] רשב"ם

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] פי' ר' יוסף בכור שור. ספורנו

[6] רש"י

[7] רש"י

[8] רשב"ם

[9] רש"י

[10] רבינו בחיי

[11] והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ"ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואעפ"י שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמות ורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד. חזקוני.

[12] רש"י

[13] רמב"ן

[14] רמב"ן

[15] רבינו בחיי

[16] פי' ר' יוסף בכור

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן

[19] רש"י

[20] רשב"ם

[21] רמב"ן. רבינו בחיי

[22] רש"י

[23] העמק דבר

[24] א"כ מהו שנאמר (במדבר פ"ד פס' ו) "ושמו בדיו" והרי לא זזו משם כיון שאורך הבדים היה דק והיו הולכין ובאין בתוך הטבעות פעמים לצד זה ופעמים לצד זה כשהיו נוסעים היו משוים אותם שתהא יציאתם מצד זה שוה ליציאתם מצד זה חציה לכאן וחציה לכאן כדי שיהא טורח המשא שוה לכל הנושאים ולא יקל לנושא מצד הארוך ולא יכבד לנושא מצד הקצר והיו מהדקין אותן שלא יתנדנדו בשעת הלוך ועל זה נאמר ושמו בדיו ובשעת חנייתם היו מפרקין אותו הדוק ומחזירין אותם לישנם ר"ל שהיו מושכין אותן דרך הטבעות להיות רובן יוצא לאחורי הארון ומעוטן לפניו. (מאירי יומא עב:)

[25] אלה המצוות לא תעשה פו

[26] רשב"ם