מקרא
דברים פרק לד
בשִׁבעה ימים לחודש של אדר נולד משה רבם של ישׂראל ובשִׁבעה ימים לחודש של אדר נאסף מִתוך העולם בת קול נפלה מִן השמים וכן אמרה בואו כל באי העולם וראו בצערו של משה רבם של ישׂראל שטרח ולא נהנה ונִמשׁח בארבעה כתרים טובים כתר של תורה שלו ששבה אותו משמי מרום והִתגלה עליו כבוד שכינתו של יי בשני אלפים ריבוא של מלאכים ובארבעים ושנים אלפים מרכבות של אש, כתר של כהונה שלו היתה שִׁבעת ימי המילואים [ההשלמה]. כתר של מלכות הנחילו אותו מִן השמים לא חרב שלף ולא סוס רתם ולא מחנה הניע. כתר של שם טוב קנה במעשׂים טובים ובענוותנותו
(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד[1] כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר[2] בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק כי הוא אמר לו עלה ומות וכן נכתב על אהרן על פי ה' וכן על פי ה' יחנו[3]:
אפשר משה מת וכתיב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. (רש"י מרבותינו ב"ב ט"ו) אלו ואלו דברי אלוקים חיים ולא נחלקו אלא מלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ"י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ"י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. וא"כ אינם חולקים כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע"י שניהם ע"י משה הנסתר והסוד, וע"י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו (הגר"א).
(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו שנכנס במערה - בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה אפילו בשעת מיתה ולאחרי כן כי לא היה מיתתו באפיסת כחותיו כלל לא מעט ולא הרבה[4] ור"ל מיתת משה לא היה עפ"י הטבע בתם לחות השרשי והתכת היסודות וכחות הגוף כי לא שלט בו הכליון וההתכה רק מיתתו היתה על פי ה' ומצותו בלבד[5]:
(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:
נביא
ירמיה פרק נב
(חלק גדול מהפרק, נשנה בפרק לט')
א בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכֹו וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמֹּו חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה:
ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים:
ג כִּי עַל כי בגלל, אַף יְקֹוָק הָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה שהיה כעס מאת יְקֹוָק על יהודה, עַד הִשְׁלִיכֹו אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו עד שנגזר עליהם לגלות מעל פני יְקֹוָק וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל לכן, סבבה ההשגחה, שצדקיהו, לא יקיים שבועתו לנ"נ וימרוד בו:
ד וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכֹו בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂור לַחֹדֶשׁ בשנה ה 9 לצדקיהו, בעשרה בטבת, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ חנו סביב ירושלים, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב בנו מגדל מול החומה:
ה וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצֹור עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה המצור היה עד השנה ה 11 לצדקיהו. לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:
ו בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ וּבְ ט' בתמוז, (בשנה ה 11 לצדקיהו) לא נשאר בעיר לחם:
ז וַתִּבָּקַע הָעִיר נבקעה החומה. וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה בלילה. דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה יצאו מגן המלך, בשער העומד בין שתי החומות, לדרך ההולכת אל ערבות יריחו:
ח וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחֹו השיגוהו בערבות יריחו. (דרשו בו חז"ל, כי מערה אחת היתה מביתו עד ערבות יריחו, וזימן הקב"ה צבי אחד, וראוהו חיל כשדים ורדפו אחריו. והצבי הלך על המערה והם אחריו, וכשהיו על פתח המערה ראו את צדקיהו יוצא מן המערה ולקחו אותו ; רד"ק) וְכָל חֵילֹו נָפֹצוּ מֵעָלָיו כל חיילי צדקיהו, ברחו והתפזרו:
ט וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתֹו אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת לקחו את צדקיהו לנ"נ, לעיר רִבְלָה שבארץ חמת. וַיְדַבֵּר אִתֹּו מִשְׁפָּטִים והוכיח אותו בדברים קשים, על שמרד בו:
מגילת קהלת
טוב לאדם לשמוח בחייו, אבל לזכור שהם הבל, ושהעיקר לעשות מעשים טובים
(ז) ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש טוב לחיות בעולם ולראות את האור ואת השמש: (ח) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח כי אם יחיה האדם הרבה שנים ראוי לו לשמוח בכולם ויזכר את ימי החשך כי הרבה יהיו אלא שיזכור את ימי המוות שיגיעו אח"כ, כי הרבה הם יהיו כל שבא הבל ולכן על אף שמחתו יזכור שכל שבא עליו בעולם הוא הבל, ואינו אלא טפל: (ט) שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי ובמראה עיניך יכול אתה לשמוח ולהיות טוב לב בימי צעירותך, ולעשות כפי רצונך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אבל דע שעל כל מעשיך יביאך אלהים במשפט, והזהר לעשות מעשים טובים: (י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך וע"י כך תעביר רעה מבשרך, שלא תעשה מעשים רעים מתוך כעס, והאלהים יביאך ע"ז במשפט כי הילדות והשחרות הבל כי השמחה של הילדות והגיל הצעיר היא הבל, והעיקר זה לעשות מעשים טובים:
פרק י"ב
(א) וזכר את בוראיך בימי בחורתיך ולכן תזכור את בוראך גם בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה עוד קודם שיבואו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ וכבר יבואו שנים שכבר תראה שאין לך חפץ בשמחת ותאוות הנערות: (ב) עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים עד שלא יחשך בשבילך כל האור, שזקן נראה לו הכל חשוך בגלל שעיניו קהות ושבו העבים אחר הגשם וכאילו אחר הגשם באו עוד עננים והחשיכו עוד יותר ממה שהיה קודם: (ג) ביום שיזעו שמרי הבית ביום שיזועו ויחלשו שומרי הבית. כלומר, הצלעות שהם כשומרי הבית של הגוף והתעותו אנשי החיל ויתעוותו החיילים, כלומר השוקיים שהגוף נסמך עליהם ובטלו הטחנות כי מעטו והשיניים הטוחנות מפסיקים לטחון בגלל מיעוט כחםוחשכו הראות בארבות והעיניים חשכו במקומם: (ד) וסגרו דלתים בשוק והדלתות בשוק יסגרו, כלומר, יסגר פיו מלאכול הרבה בשפל קול הטחנה והושפל קול הטוחן את האוכל, והוא הקורקבן ויקום לקול הצפור והוא מתעורר בקלות אפי' לקולו של ציפור וישחו כל בנות השיר וכל קול של שיר הוא שפל בעיניו, שאינו נהנה כבר משירה: (ה) גם מגבה יראו והוא כבר מפחד ללכת בכל מקום שיש קצת גובה, שצריך להרים את רגלו מעליו וחתחתים בדרך וכך יש לו הרבה דברים שהוא חת מפניהם בדרך, שכל דבר קטן קושי גדול הוא לו וינאץ השקדומחמת כיחושו העצמות שלו בולטות כשקד שהנץ ויסתבל החגב ואף אברים בגופו שקלים כחגב, דומים לו כמשא כבד שצריך לסבול ותפר האביונה ובטלה והופרה תאותו כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים עד שבסוף הוא מת והולך לקברו, והסופדים סובבים בחוץ לספדו: (ו) עד אשר לא ירחק ירתק חבל הכסף ותזכור בוראך קודם שיחתך חבל הכסף. כלומר, חוט השדרה של האדם ותרץ גלת הזהב ותשבר גולת הזהב. כלומר, הגולגולת של האדם ותשבר כד על המבוע והכד ישבר על מעין המים. כלומר, ישבר הכרס וישפך כל מה שבוונרץ הגלגל אל הבור והגלגל שדולים בו מים מן הבור ישבר לתוך הבור. כלומר, יכנס הגוף לקבר: (ז) וישב העפר על הארץ כשהיה והעפר שממנו עשוי האדם יחזור לארץ כמו שהיה קודם שנוצר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה: (ח) הבל הבלים – הבל גדול הם כל הנאות העולם אמר הקוהלת – אמר שלמה. (כיון שקהלת זה כינוי, שייך לכתוב את זה בה' הידיעה) הכל הבל:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה