מקרא
דברים פרק לד
(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה כמו שאמר לו הקב"ה עלה אל הר העברים ואף על פי כן איחר לעלות עד שברכן תחלה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ הוא הר העברים הוא[1] רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ את כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן אֶת הַגִּלְעָד מן הגלעד, כי משה היה עומד בחלקו של ראובן (סוטה יג, ב), וחצי הר הגלעד ועריו היו לבני ראובן וחצי למנשה (לעיל ג, יב), על כן צריך לפרש "מן הגלעד"עַד דָּן שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב, שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע (ש"ב כד, ב)[2]:
(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי הסמוך ליהודה ממזרח (יהושע יט, לד) הוא נקרא גליל התחתון וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, והוא גליל העליון ולא הזכיר אשר ויששכר, כי היו בתוך אפרים ומנשה, דכתיב ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח (שם יז, י)., והזכיר עד הים האחרון וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה שהוא בדרומה, דכתיב, יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון (יהושע יח, ה), ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מהירדן ועד הים, ודן נטל בצפונית מערבית לא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט, א), ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף (שם יח, יא)עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן בשביל זבולון שהיה לחוף ימים[3] והוא גבול ארץ ישראל לצד המערב[4]:
(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר בעבור שהיא בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר, והראה אותה לו במעשה נס והראה לו הארץ, בעבור שהיא מלאה כל טוב, ומאשר היה גלוי לפניו יתברך רוב האהבה שאהב משה את ישראל שמחו בראות הטובה בראות עיניו[5]:
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר חלילה להעלות על הדעת שלצער לנאמן ביתו התכוון, להראות לו את הארץ אשר נתן נפשו עליה, ולהגדיל כאב לבו באמירת מניעת ביאתו שמה. אלא הכוונה הראיתיך איכות ומהות פרטי כל מחוז ומחוז כאשר הוא, גם הראיתיך התחלקות הארץ לכל שבט ושבט, וגם כל הדברים העתידים להולד לשנים רבות הבאות (עיין ברש"י בשם הספרי מובא בהערות[6] ), אשר כל אלה לא היית רואה אם עברת שמה כאשר אותה נפשך, וזהו ושמה לא תעבור, כלומר הראיתיך ענינים נפלאים העתידים להתילד באומה עד היום האחרון, שהוא ענין בלתי אפשרי כפי כח האנושי להגיע אליו בחיי גשמיותו לראות כל אלה:
מגילת קהלת
פרק י
שבח הזריזות וגנות העצלות
(טז) אי לך ארץ שמלכך נער אוי לך ארץ שהמלך שלך הוא נער המתנהג בעצלות וחלישות ושריך בבקר יאכלו והשרים שלך אוכלים מיד בבוקר, שזה העסק החשוב שלהם: (יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורים משובחת את הארץ שהמלך שלך הוא בן של שרים, והם למדוהו זריזות וגבורה ושריך בעת יאכלו ושריך אוכלים בזמן המתאים לאכול בגבורה ולא בשתי ועסקם בגבורה ולא בעצלות ושתיית יין: (יח) בעצלתים ימך המקרה בגלל עצלות של בעל הבית ימך וישפל התקרה כיון שאינו מתקנו ובשפלות ידים ידלף הבית ובגלל שאדם משפיל את ידיו מלעסוק בעבודה, ידלוף דלף בחורף בבית: (יט) לשחוק עשים לחם כשאנשים רוצים לשחוק עושים הם סעודה עם לחם ויין ישמח חיים ויין משמח את האנשים החיים והכסף יענה את הכלואת הדברים האלו משיגים בכסף, לכן לא טוב לאדם להתעצל, אלא יעמול להרויח, בשביל שיוכל ליהנות מעמלו:
יש לגרום טובה לאנשים ולא רעה, מתוך הסתכלות לעתיד
(כ) גם במדעך מלך אל תקלל גם במחשבתך מלך אל תקלל, אף שאף אחד לא יודע מזה ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר וגם בחדר משכבך שאין מי שנמצא בו, אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים כנפים יגיד דבר כי יבוא עוף השמים ויגלה הדבר לכולם. ולשון משל הוא, והכונה שדרך הנסתרות להיגלות בסופו של דבר:
פרק י"א
(א) שלח לחמך על פני המים תן ממזונותיך אפי' לאדם שלא נראה לך שאתה תראה אותו שוב, ושהוא יחזיר לך טובה. וכאדם ששולח מזון על פני המים, שלא יראה אותם שוב כי ברב הימים תמצאנו כי לאחר ימים רבים תמצא את הטובה שתצמח לך מזה: (ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן מנכסיך לשבעה ואף לשמונה אנשים. כלומר, להרבה אנשים ואל תמעט כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ כי לא תדע איזה רעה תבוא על הארץ, ותשאיר אותך בלי הנכסים, ואז יכירו לך טובה: (ג) אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו כשם שאם העננים מלאים גשם, א"א שהם לא ישפכו את זה על הארץ. כך ברור שאם תמלא את האנשים טובה הם יגמלו לך באחד מן הימים ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא וכשם שאם יפול עץ בדרום או בצפון במקום שהעץ יפול שם הוא יהיה. כך אם תהנה אנשים ממונך, הטובה הזאת תשמר לך במקום שנתת: (ד) שמר רוח לא יזרע מי שמחכה לרוח בכדי לזרוע, שאז זה טוב לזריעה, כמעט ולא יזרע אף פעם וראה בעבים לא יקצור ומי שכל הזמן כשהוא רוצה לקצור, מסתכל בעננים ואומר נראה שירד גשם, ולא כדאי לצאת לשדה, לעולם לא יקצור: (ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה וכשם שבזה אין הדבר כדאי לנהוג כן, שאין אדם יודע מה דרך הרוח כפי שאינו רואה את הדברים העלומים שנמצאים בבטן מלאה. ויותר טוב לו לזרוע תמיד, ואפשר שיבוא רוח פתאום ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל כך גם בכל שאר הדברים אין האדם יודע את מעשה האלהים, מתי יצמיח לו טובה ממעשיו, וטוב לו תמיד להטיב לכולם: (ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ולערב אל תניח ידך מלזרוע עוד כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה כי אינך יודע איזה יביא לך תועלת, אם זה או זה ואם שניהם כאחד טובים – ושמא שניהם כאחד יהיו טובים לך:
משנת ההלכה
דיני בניית הסוכה
א. כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיהו יכולים לעמוד בפני רוח מצויה.
ב. לפיכך העושה דפנות מיריעות בד או סדינים, צריך לקשור אותם יפה יפה מכל הצדדים ובאמצעיתם כדי שלא תניד אותם הרוח ולא תתלשם ממקום חיבורם. ואפילו אם אין הרוח יכולה לתלשם, כל שעל ידי הרוח הדפנות נדים הולכים ובאים - אינם חשובים דפנות לדעת הרבה מן הפוסקים, אפילו נעשית הסוכה במקום שאין בו רוח כלל.
ג. יש מגדולי הפוסקים הראשונים שהחמירו לחשוש שמא תפרם או תתנתק הקשירה של הדופן וכתבו לא לסכך בדפנות קשורות כלל ומטעם זה יש מחמירים וכן ראוי לנהוג לכתחילה לעשות דופן שלממש בגובה עשרה טפחים. (96 ס"מ לחזו"א 8 ס"מ לגר"ח נאה).
ד. אין הדופן צריכה להיות מלאה אלא גם אם חיבר למסגרת מוט מחומר כל שהוא או שחיבר (לא על ידי קשירה אלא בחיבור של ממש) חבל בגובה 23.8 ס"מ מהרצפה ומעליו חבל נוסף בגובה 23.8 ממנו ומעליו חבל נוסף כנ"ל ומעליו חבל נוסף בגובה 10 ס"מ הרי היא דופן גמורה לכל הדיעות.
ה. הרים את הדפנות שלשה טפחים (כ- 24 סנטימטרים לגר"ח נאה 28.8 ס"מ לחזו"א) מן הארץ, הסוכה פסולה.
ו. היה הסכך מוגבה מן הדפנות הרבה - כל שיש בדופן שיעור עשרה טפחים מן הקרקע, הסוכה כשרה, וצריך שיהא הסכך כנגד הדפנות, אבל אם היה רחוק ג' טפחים ברוחב הסוכה מן הדופן פסולה:
ז. קבע עמודים בארץ וחברם למעלה במסגרת עץ, ונתן עליה סכך, ואחר כך מלא את החללים שבין עמוד לעמוד ועשה דפנות - הסוכה פסולה לדעת הרבה פוסקים, שאין סוכה כשרה אלא אם עשה דפנות קודם שהניח את הסכך. היתה המסגרת רחבה טפח (כ- 9.6 לחזו"א 8 ס"מ לגר"ח נאה אף על פי שעדיִן אינה כשרה לדופן, כבר מותר להניח עליה סכך וימלא את הדפנות אחר כך.
ח. הניח תחילה את הסכך קום שבנה דפנות, כיצד הוא עושה כדי להכשיר סוכתו לכל הדעות? לאחר שמִּלא את הדפנות מנענע את הסכך, כלומר, מרימו מעט ממקומו וחוזר ומניחו על דפנות מלאים, והרי זה כאילו הניחו עתה לאחר שכבר היו לו דפנות, והסוכה כשרה.
ט. מצד הדין אם עשה שני דפנות מלאים סמוכים, ודופן שלישי עשה קצת יותר מטפח - והעמידו בפחות מג' טפחים לאחד הדפנות ועשה שם צורת הפתח - הסוכה כשרה, אלא שמהדרים להקיף את הסוכה בארבעה דפנות מלאים.
י. לא כל הדברים כשרים לסכך, אלא דברים שהם גידולי קרקע, ונעקרו מן הקרקע, ולא נעשה בהם שימוש, ולא חל עליהם שם כלי לעולם, ואינם ראויים לקבל טומאה ולא היו מעולם ראויים לקבל טומאה, כגון ענפי עצים או קש וכדומה. שכל דבר שהיה פעם ראוי לקבל טומאה אפילו אם עכשָׁו כבר אינו ראוי - אין מסככין בו, כגון קרשים שנוסרו מארגז וכיוצא בזה.
יא. וכן אין מסככין באוכלים (מיני מאכל), ואם סככה באוכלים, פסולה.
יב. כשם שאין מסככין בכל אלו, כך אין מעמידין הסכך עליהם, אלא מעמידו על דבר הכשר לסיכוך. וכן מעמיד על כותל אבנים.
יג. נסרים שרחבים ארבעה טפחים אף על פי שלא נעשתה בהם מלאכה, אין מסככין בהם, כיון שרחבים הם יותר מדי ונראים כתקרת הבית, ואפילו מניחם על צדן הצר, אסור.
יד. העושה סוכתו תחת העץ, וענפיו סוככים עליה, הסוכה פסולה אפילו יש עליה סכך כשר. שאין מסככין בדבר מחובר אל הקרקע, אלא בתלוש מן הקרקע.
טו. אסור לסכך בדבר שריחו רע, ולא בענפים שעליהם רגילים להיות נושרים לפי שהם מזהמין את הסוכה, וחוששין שמא יניחנה ויצא. וכן אין מסככין בכל דבר שמתיבש במהרה, שמא יתמעט הסכך ותהא הסוכה פסולה מפני ש'חמתה מרובה מצלתה'.
טז. מחצלת של קנים או של קש שעשאה לכתחילה לשם סכך, אף על פי שהיא ראויה גם לשימושים אחרים, כיון שיחדה רק לשם סכך, אינה מקבלת טומאה וכשרה לסכך בה.
יז. וצריך לסכך שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש. ולא ירבה בסכך יותר מדי, אלא כדי שיהו נראים בלילה הכוכבים הגדולים דרך הסכך. מעט בסכך עד שחמתה מרובה מצלתה - פסולה. הרבה בסכך ואין נראין בו הכוכבים, הסוכה כשרה, ובלבד שאינה מעובה כבית עד שאין הגשם יכול לחדור לתוכה.
יח. סוכה שסככה כהלכה אלא שהעמידה תחת הגג או תחת המרפסת או תחת האילן וענפיו הרבים סוככים עליה, הסוכה פסולה. אין קוראים סוכה אלא לזו שצלה בא רק מחמת סכך כשר, ולא מחמת שום דבר אחר שמעל לסכך.
יט. מידות הסוכה:
כ. שיעור הסוכה שיהא גבוה מקרקעיתה ועד הסכך, לא יותר מעשרים אמה ( 19.2 מטרים לחזו"א 16 מטרים לגר"ח נאה) ולא פחות מעשרה טפחים. היתה סוכתו גבוהה מעשרים אמה או נמוכה מעשרה טפחים - פסולה:
כא. אורך הסוכה שבעה טפחים, (67.2 ס"מ לחזו"א 56 לגר"ח נאה) וכן רחבה שבעה טפחים, פחות מזה הסוכה פסולה. היתה רחבה פחות משבעה טפחים אפילו ארוכה הרבה פסולה, עד שיהיו לפחות שבעה טפחים באורך ולפחות שבעה טפחים ברוחב:
כב. אם עשאה קודם שלשים יום לפני החג שלא לשם החג, טוב וראוי שיחדש בה דבר בסכך עכשָׁו, לשם מצוה.
כג. יוצאים בסוכה שאולה. ולכן מי שלא עשה סוכה יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. אבל אין יוצאים בסוכה גזולה. ולכן אין להעמיד סוכה ברשות הרבים במקום שמצויים בו עוברים ושבים, לפי שזה כגוזל את הקרקע השיכת לכל אנשי העיר והמדינה.
כד. אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז. עצי הסוכה בין הסכך ובין הדפנות אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג. ולכן אסור ליטול מהם קיסם לחצוץ שניו.
כה. אמרו חכמים: 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו) - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, צצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין':
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] ברש"י הביא מדרש חז"ל את כל הארץ - הראהו את כל א"י בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה:
עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודת כוכבים שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: ואת כל נפתלי - הראהו ארצו בשלותה וחורבנה והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה - הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים. וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. ואת כל ארץ יהודה - בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון - ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. ד"א אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: את הנגב - ארץ הדרום ד"א מערת המכפלה שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר - הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה