מקרא
אנו מתחילים בס"ד לימוד חמשה חומשי תורה, התורה פתחה בבראשית כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל
בראשית פרק א
(א) בְּרֵאשִׁית בראשונה[1] בהתחלה בָּרָא הוציא יש מאין אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם הוציא את החומר שממנו נוצרו השמים וכל אשר בם מאֲיִּן וְאֵת הָאָרֶץ הוציא את החומר שממנה נוצרה הארץ וכל אשר בה מאֲיִן:
(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ אותה הארץ הנבראת אז היתה דבר מורכב מחומר ראשון הנקרא תהו שהוא חומר דק שאין בו ממש והוא חומר ממציא שמוכן לקבל צורה וָבֹהוּ הלביש בה צורה הנקראת בלשון הקודש בהו וכאילו אמר בו הוא[2] וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת מנשבת[3] עַל פְּנֵי הַמָּיִם במאמרו של הקב"ה:
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר והוא אור ששימש בימי הבריאה ונגנז לעתיד לבא לצדיקים[4]:
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב רצה בקיומו והעמידו לעד[5] וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד וכאן ברא ה' יתברך את מציאות הזמן[6]: פ
(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ מתוח כאהל בְּתוֹךְ באמצע הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם עליונים לָמָיִם תחתונים[7]:
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים העמידו על מקומו ומתכונתו[8] אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים אחרי שהלביש לָרָקִיעַ את צורתם[9] שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: פ
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ יאספו הַמַּיִם שנשארו מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד ותתיבש האדמה עד ש-[10] וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עשבים למאכל בהמה עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע למאכל אדם[11] עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ הזרע בתוך הפרי[12] לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: פ
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת שבהם אעשה אותות כגון למשה ליהושע ולחזקיה וכתיב מאותות השמים אל תחתו. דבר אחר והיו לאתת על העתידות כי החוזים אומרים עתידות על מה שחוזים בהם[13] וּלְמוֹעֲדִים עונות השנה קיץ וחורף וכו' וּלְיָמִים יום ולילה וְשָׁנִים סיבוב השמש יהיה שנה וסיבובי הירח יהיו שנה:
(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים שאנו רואים אותם גדולים מאחרים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל השמש לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן הירח לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:
(יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם סידרם במקומם בדיוק כדי - לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:
(יח) וְלִמְשֹׁל מלבד מה שיאירו ימשלו בתהליכים שקורים בארץ בַּיּוֹם השמש בממשלתו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים וּבַלַּיְלָה והירח בממשלתו יפרה במעינות ובימים וכל הלחים והקרים[15]וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ יום התורה משעת צאת השמש עד בואה והלילה מעת ראות הכוכבים[16] וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: פ
(כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ שרץ "שהוא רץ" לשון תנועה[17] נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:
(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת הולכת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ עשו פירות רבים[18] וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:
(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי: פ
(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ שנגררים על האדמה בכל גופם[19] וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:
(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (להלן ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם) ויפח באפיו נשמת חיים[20] אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ ימשלו בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בדמות מלאכים[21] בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם נברא שני פרצופים ואח"כ חילקם לשני גופות זכר ונקבה[22]:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת[23] וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו וכל פרי עץ, וכשבאו בני נח התיר להם בשר[24]:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה ולא פרי העץ[25] ולא בשר[26] וַיְהִי כֵן:
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ
מגילת קהלת
כותב ספר קהלת היה חכם, ולו ראוי לכתוב ספר
(ט) ויתר שהיה קהלת חכם ומלבד שהיה שלמה חכם בעצמו עוד למד דעת את העם גם הוא לימד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה ובדק וחקר ותיקן הרבה משלים של חכמה: (י) בקש קהלת למצא דברי חפץ רצה שלמה למצוא דברי חכמה ואמת שיש בהם חפץ ורצון וכתוב ישר דברי אמת ולכתוב ספרים של יושר ואמת: (יא) דברי חכמים כדרבנות דברי חכמים הם כדרבן של בהמה, שמוליך אותה בדרך הישרה, כך דברי חכמים מובילים את העם בדרך טובה וכמשמרות נטועים בעלי אספות ודברי החכמים בעלי אסופות (שנאספים ללמוד יחד דברי חכמה), הם כמסמרות שתקועים חזק, ששומרים על הכלי שלא ישבר נתנו מרעה אחד וכל חכמתם אינה אלא מרועה אחד, שהוא האלהים: (יב) ויתר מהמה – ומלבד דברי החכמים בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ בני תיזהר מלעשות הרבה ספרים ללא קץ, שרק החכמים ראוי שיכתבו ספרים, ולא כל אדם ולהג הרבה יגעת בשר שספרים שנכתבו שלא ע"י חכמים מביאים רק הרבה דיבור ויגיעה, ולא חכמה:
יראת אלהים
(יג) סוף דבר הכל נשמע סוף ותכלית החכמה והכל נשמע ונכלל בדבר זה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי זה תכלית ועיקר ענין האדם: (יד) כי את כל מעשה כי את כל מעשי האדם האלהים יבא במשפט על כל נעלם אפי' על דברים שנעשו בסתר אם טוב ואם רע בין אם עשה דבר טוב ובין אם עשה דבר רע:
משנת ההלכה
דיני לולב בשאר ימי החג
א. מן התורה אינו חיָּב ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש בלבד, ובכל שאר מושבות ישראל אינו חיָּב אלא ביום הראשון בלבד. כמו שכתוב "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", כלומר בכל מושבותיכם – "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". "לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", כלומר במקדש – "שִׁבְעַת יָמִים". ואולם משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נִטל גם במדינה כלומר בשאר מושבות ישראל, כל שבעה, זכר למקדש.
ב. כשם שנוטל ארבעה מינים אלה ביום ראשון ומברך על נטילתם, כך הוא נוטלם ומברך כל שבעת ימי החג, אלא שאין מברכין 'שהחיָנו' אלא ביום הראשון לנטילתו בלבד.
ושמחת בחגך
ג. מצות השמחה נאמרה בתורה (דברים טז): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ "על כל שמונת ימי החג וכשם שהשמחה נוהגת בכל ימי החג ויום טוב האחרון, כך גומרין את ההלל בכל שמונת ימי החג. שלא כפסח שאין גומרין בו את ההלל אלא ביום טוב ראשון בלבד.
ד. חייב אדם לנהוג שמחה ביום טוב ולכבדו ולענגו.
ה. איזוהי שמחת יום טוב? בזמן שבית המקדש היה קיָּם, עיקר שמחת הרגל היתה בשלמי חגיגה ובשלמי שמחה שהיו מביאים לבית המקדש, ועכשו שאין בית המקדש ולא עליה לרגל ולא שלמים בעוונותינו ובעוונות אבותינו- עיקר השמחה בקביעות סעודה בחג על בשר ויין, ומשמח ברגל לאשתו ובני ביתו ולכל הנלוים אליו, כל אחד כראוי לו. קונה תכשיטים ובגדים נאים כפי ממונו לאשתו לכבוד יום טוב, מחלק ממתקים לתינוקות, ומשמח לעניים, ומספק להם צרכי החג כדי שיהא לבם שמח עליהם.
ו. ומכלל השמחה בחג- לעסוק בתורת ה' שנאמר (תהלים יט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב
ז. האבל אינו נוהג אבלות, משום שמחת החג.
ענין שמחת בית השואבה
בזמן שהיה בית המקדש קיָּם, היו מביאים עם כל קרבן גם יין לנסך על המזבח. וכל מקום שנזכר בתורה "נסכים" סתם, הכוָּנה לנסכי היין שהיו מביאים עם הקרבנות, אך בשבעה ימים בשנה, אלו שבעת ימי חג הסוכות, היו מנסכים על המזבח עם קרבן התמיד של שחר גם נסך אחר - וזהו ניסוך המים.
ניסוך זה של המים, לא בפֵרוש הוא נזכר בתורה, אלא חכמים קבלוהו הלכה למשה מסיני, וגם מקראות מצאו בתורה ודרשום על ניסוך המים.
אותה שמחה שהיו שמחים על ניסוך המים – "שמחת בית השואבה" היתה נקראת, על שם שאיבת המים ממעין השילוח לנסכם על המזבח, והכתוב אומר (ישעיה יב): וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה. ומי השילוח נקראים 'מעין הישועה' לפי שעליו היו מושחים את המלכים מבית דוד ועל ידם באה ישועה לישראל
ולא שאיבת מים בלבד היתה שם, אלא כל מי שזכה לראות שמחה זו היה שואב משם שמחה, ישע ופדות לנפשו מכל מצוקותיה. ואמרו בירושלמי: "בית השואבה - שמשם שואבים רוח הקֹּדש". ואמרו שם עוד "יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקֹּדש (ונעשה נביא לשמים). ללמדך שאין רוח הקֹּדש שורה אלא על לב שמח".
אמרו חכמינו זכרונם לברכה - "מי שלא ראה שמחה זו - לא ראה שמחה מימיו".
וכן מצינו בשמחת בית השואבה שהיתה במקדש, שכל נכבדי העם וגדוליו הניחו את כבודם וחלקו כבוד לה', והיו נקלים בעיניהם מזאת ועשו עצמם שמשים ומשמחים לכל העם על כל מצוה קלה.
והיתה שמחת בית השואבה נעשית בעסק גדול, ועכשָׁו שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו מזבח ולא קרבנות ולא נסכים ולא ניסוך המים, אף על פי כן אנו שמחים בחג שמחה יתרה. קרבנות בטלים אבל המצוות אינן בטלות לעולם, והרי הכתוב אומר (דברים טז): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ:
ח. לפיכך נוהגים בהרבה תפוצות ישראל שמתכנסים בלילי החג חבורות חבורות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות שלומדים תורה, ויושבים בסוכת החג בצוְתא, ומזמרים שירות ותשבחות לזכר שמחת בית השואבה.
ט. ומנהג הוא לזמר חמשה עשר 'שיר המעלות' שבספר תהלים (פרקים: קכ - קלד), שחמש עשרה המעלות שהיו במקדש, ויורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים ושעליהן עמדו הלויים בשיר בשמחת בית השואבה - היו מכוונות כנגדם.
י. ויש נוהגים להביא גם כלי נגינה, ומנגנים בכנורות ובחלילים ובתופים לזכר השמחה שהיתה במקדש, כן יזכנו ה'.
שבת של חול המועד
יא. שבת שבתוך החג מוסיפין בה שמחה יותר מן הרגיל בכל שבת משום שמחת יום טוב, ויש נוהגין להכין שתי פשטידות בשבת חול המועד, אחת משום שבת ואחת משום המועד.
יב. תפילת ערבית שחרית ומנחה של שבת חול המועד - כתפילות כל שבת ומזכירין בהן ב'יעלה ויבוא' מענין המועד, וקורין את ההלל לאחר תפילת שחרית.
יג. תפילת מוסף, עיקרה של הרגל ומזכירין בה של שבת, וחותם בברכה הרביעית: מקדש השבת וישראל והזמנים. ואילו הקריאה בתורה - כולה של החג.
יד. בשבת חול המועד סוכות, נוהגים האשכנזים שקוראים במגילת קהלת לפני קריאת התורה. וחלוקות דעות הפוסקים בענין קריאת מגילה זו, יש אומרים שקורים אותה ביחיד, היינו שכל אחד קורא אותה מן הספר המודפס ואין מברכים על קריאתה. ויש אומרים שקורא אותה בציבור מן המגילה הכתובה על קלף ומברכים על קריאתה שתי ברכות. 'על מקרא מגילה', ו'שהחיָנו'.
טו. ולפיכך קורין בקהלת, משום שהזמן זמן שמחה הוא, ובקהלת כתיב (ב): וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. גם משום שכתוב בה (יא): תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה - אלו שבעת ימי החג ושמיני עצרת. וכן שלמה המלך אמָרהּ בהקהל, שמצוָתו בחג.
טז. 'ושמעתי שלכן קורין אותו בסוכות, לא מפני שמהביל שמחת עולם הזה, רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית על ידי ההבלת כל עניני עולם הזה, רק לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מֵכָּל עֲמָלִי'. (שם ב).
יז. אין נוטלים לולב ואתרוג בשבת חול המועד ואין מקיפים את הבימה האמירת הושענות כשאר ימי החג אלא אומרים את פיוטי ההושענות כל אחד במקומו.
יח. יש שנהגו לאומרם אחר אמירת ההלל ויש שנהגו לאומרם אחר תפילת מוסף וכל אחד ינהג כפי מנהג בית הכנסת בו הוא מתפלל.
[1] רבינו בחיי
[2] רמב"ן
[3] ת"א ת"י
[4] ספורנו
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן אבע"ז
[7] רש"י
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] ת"א
[11] ספורנו
[12] אבע"ז
[13] חזקוני
[14] רמב"ן
[15] רמב"ן
[16] אבע"ז
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] תולדות יצחק
[23] רמב"ן
[24] רמב"ו
[25] רמב"ן
[26] חזקוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה