מקרא
בראשית פרק ז
(י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ:
(יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי מרחשון[1] בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ וירדו המים ונתבלבלה הארץ ואין מבדיל בין יום ובין לילה[2]:
(יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
(יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
(יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר המעופפת כָּל כָּנָף עופות ביתיים שאינם עפים הרבה ואינם אלא בעלי כנף[3]:
(טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם ומן הטהורה שבעה זוגות[4] מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים לא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם, ובא הוא בתיבה, כי האל הוא צוה, ורוחו הוא קבצן ברגע אחד[5]:
(טז) וְהַבָּאִים מהזוגות הנ"ל זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְקֹוָק בַּעֲדוֹ הניח התיבה פתוחה מתיירא היה שמא לא באו כולם שהרי לא היה מכיר כל מינין שבבריות וכשבאו כולם ויסגר ה' בעדו, הפתח נסגר מאליו[6]:
(יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:
(יח) וַיִּגְבְּרוּ התרבו הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ היו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבנינים[7] וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
(יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:
(כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה מעל ראש ההרים הגבוהים גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים:
(כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר כי ברחו על ההרים מפני המים, וכיון שגברו המים על ההרים לא מצאו ידים לנוס ומתו[8] הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:
(כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת נשימה של רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו כלומר היצורים שנושמים אויר[9] מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מקום חרב ממים אבל לא יבש ממש כמו בִיצה ור"ל גם המינים שאין מגורתם ביבשה רק בחרבה, שהם מקומות הלחים והמימיים שהם האמפיביא שחיים בחרבה מ"מ מתו, כי גם הם צריכים לשאוף רוח ואויר ונחנקו ע"י המים[10] מֵתוּ אבל לא דגים שבים ואע"ג שמי המבול רותחים היו, אפשר שברחו לתהומות ובנקיקי הסלעים ונחבאו שם, וי"א שברחו לאוקינוס ושם לא ירד מבול[11]:
(כג) וַיִּמַח נמחו הגופות ונעשו מים[12] אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ שנשכח זכרם, ואין להם זרע שאפילו ביצי השרצים והעופות נמוחווַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
(כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם כך עמדו בתגבורת שלהם, שלא ניכר חסרונם, אע"ג שלמעשה התחילו המים לחסר מיד אחרי ארבעים היום. אבל בסוף חמשים ומאה נחה התיבה , ואז ניכר החסרון[13]:
בראשית פרק ח
(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה[14] אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ נרגעו מרתיחתם[15] הַמָּיִם העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום, כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה, ונסגרו פתחי מעיינותיו וארובות השמים נסגרו, וייבש האויר מאד ברוח המייבש, והמים אשר בארץ לחכה[16]:
(ב) וַיִּסָּכְרוּ ויסגרו מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם נשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות, עד עתה והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם נגררים במורד, ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם[17] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם לא בגשם של המבול איירי, שאותו פסק לסוף מ' לירידתו, אלא שלא ירד הגשם עד צאתם מן התיבה וחזרו השמים ברוח, החזק כברזל, ולא הוריד טל ומטר כלל ויבש האויר וחרבו המים[18]:
(ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה[19] וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:
(ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות[20] בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוא חודש ניסן[21] בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה עד שנחה בו התיבה[22] עַל הָרֵי אֲרָרָט והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו וכל המפרשים יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (לעיל ז יט) שהיו המים עליהם ט"ו אמה, ולכן יקשה זה, כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד, וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה, וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים, לא הרי אררט, ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי, ותנח על ראשי ההרים ההם[23]:
(ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי תמוז אחר שבעים ושלש יום [24] בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:
(ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו[25] עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
(ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ אחר שכלו שבעה ימים[26] לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחק כמו העורב[27]:
(ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם, אף כי בהיות המים על פני כל הארץ, ולכן לא מצאה היונה מנוח אשר ייטב לה, ובעת הראות האילנות הלכה לנפשה[28] וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ לבדוק רגליה וכנפיה אם מצא בהם טיט או עפר, או בפיה שום עלה, שיוכל להבין בו אם קלו המים, וכיון שלא מצא -[29]וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:
(י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:
(יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף שניכר היה בה שטרפה ונתקה מן העץ ולא מצאה על פני המים, כי "טרף" לשון תלישה, אבל בבראשית רבה (לג ו) אמרו מהיכן הביאה אותו, רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו שלא היה מבול בארץ ישראל[30] וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ בגלל ששהתה לבא עד הערב ולמ"ד לא ירד מבול לארץ ישראל היאך ידע נח בהבאת העלה שקלו המים היה לו לספק שמא מא"י הביאתו או שמא צפה על פני המים לקחתו, אלא י"ל ניכר היה שלא הביאתו ממקום רחוק שהרי טרף כתיב לשון חטיפה שחטפתו מן האילן וחטיפתו מעידה עליו שאילו מצאתו על פני המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילן על ידי רוח לא היה טרוף אלא שלם[31]:
(יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד:
(יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בתשרי[32] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ אבל עדיין לא יבשו לגמרי בצורה שיוכלו לצאת פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי מרחשון[33] בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ ואף על פי כן לא יצא עד שהורשה לצאת ואמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי מפני שבא לתוכה מפני מצות ה' יתעלה לא רצה לצאת משם כי אם במצותו[34]:
נביא
פתיחה לספר יהושע
תיאור תחילת ספר יהושע בקצרה (מספר סדר הדורות)
ויהי אחרי מות משה ויאמר ה' אל יהושע בן נון (משבט אפרים, בשנת ב' אלפים תפ"ח, 2448 והיה בן פ"ב) קום עבור את הירדן וגו' ויצו יהושע (ביום שתמו ימי אבל משה, רש"י) את שוטרי בני ישראל צוו את העם לאמר הכינו לכם צדה. בתנא דבי אליהו פי"ח וכי צדה היו צריכין והלא אינם אוכלים אלא המן שהיו מלקטים אותו בבוקר, ובקידושין (ל"ח) המן פסק ז' באדר והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן כמ"ש (יהושע ה' י"ב) וישבות המן ממחרת אלא אמר להם הקב"ה עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ותאכלו מתבואת הארץ, בעוד ג' ימים (ר"ל אחר שתהיו כאן ג' ימים) אתם עוברים את הירדן (יהושע ר"ס ב') וישלח יהושע מן השטים ב' אנשים (פנחס וכלב היו, תנחומא). כתב רש"י, על כרחך בתוך אבל משה שלח המרגלים שהרי סוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן בי' לחודש וע"כ מששלח המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי כו', וכתב ראש יוסף מגילה (י"ד) גם מוכח שם דבלילה אחר שירדו מההר שישבו במחבא אחר ג' ימים באו ליהושע, גם מוכח באותו היום שבאו המרגלים ליריחו מיד בלילה אחריו שלחה אותם רחב מיריחו ונחבאו ג' ימים ומשה מת בשבת ז' אדר, א"כ היה ראש חודש אדר יום א' וראש חודש ניסן יום ב' וה' בניסן ו' ואותו היום שלחם יהושע נשלמו ה' ימים י' בניסן שעלו מירדן, וז"כ המ' שלח לך שלוחי מצוה מותרין לפרוש לים הגדול אפי' בערב שבת, כי המרגלים באו בערב שבת ליריחו ובלילה שהיה שבת הלכו משם וג' ימים היו נחבאין ע"ש, ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב, במדרש ילקוט יהושע סי' ב' ובזבחים (קט"ז ב'), רחב היתה בת י' שנים כשיצאו ממצרים וכל מ' שנה שהיו במדבר זנתה עם כל שרים ונגידים ולבסוף נ' נתגיירה, ותורידם בחבל בחלון אמרה רבש"ע בג' חטאתי לפניך בנדה בחלה ובהדלקה, בג' מחול לי בחבל בחלון ובחומה (מדרש ילקוט שם ובמכלתא ר"פ יתרו), ובזית רענן יהושע שם כתב, צ"ל בג' חטאתי לפניך בחבל בחלון ובחומה בג' מחול לי בנדה ובחלה ובהדלקה עכ"ל, משום דקשיא ליה על גירסת המכילתא דאמרה שחטאה בג' בנדה ובחלה ובהדלקה הא לא היתה מצווה על זה, על כן גרס בהיפך, אבל רש"י בזבחים הנ"ל גרס בשם מכילתא בג' דברים אלו חבל וחלון וחומה חטאתי ובג' אלו מחול לי, וכן הוא במדרש ילקוט ריש פרשת יתרו, ומסיים שם במדרש ילקוט יהושע סי' ט' מה שכר נטלה ר"א אומר זכתה שיצאו ממנה ח' נביאים וכהנים ואלו הן ירמיה חלקיה שריה מעשיה ברוך בן נריה חנמאל ושלום ר' יהודה אומר אף חולדה, והקשה הא חולדה מבני בניו של יהושע ומשני דרחב גיירה ונסבה יהושע (ולא היתה מז' אומות, תוס' מגילה י"ד ב'), ולא היו לו בנים אלא בנות, ובשלשלת הקבלה י"ד א', רחב היתה אשת יהושע והיו להם בנות ויצאו מהם ח' נביאים כנראה פ"ק דמגילה והם ירמיה חלקיה מחסיה חנמאל שלום ברוך בן נריה יחזקאל בן בוזי עכ"ל.
כתובים
מזמורי תהילים ותפילות ישראל
א. התורה מציינת רק שלוש תפילות קבועות שיש לומר בזמנים מסויימים – מקרא ביכורים, ברכת כהנים, וידוי מעשר. תפילות בעת הקרבת קרבן, מצויין רק וידוי כה"ג בשעיר המשתלח ווידוי אשם. אמנם מסתבר שהיו הלויים שרים מזמורים בעת הבאת הקרבנות גם לפני ימי דוד ושלמה אלא שלא היה נוסח קבוע. דוד המלך סידר את השירה בפה והנגינה בכלים לפי סדר משמרות הכהנים והלויים, אך מסתבר שלא קבע מזמורים מסויימים לזמנים מסויימים, אלא היו הלויים בוחרים במזמורים השגורים על לשונם לפי אותו מאורע. שיר של יום נהג בימי בית שני ואין ראיה שנהג גם בימי בית ראשון. כמו"כ מסתבר שהעם שבא להתפלל, לא היה לו נוסח קבוע אלא בחר מזמורי תהילים כפי מה שמתאים לעניינו.
ב. בימי בית שני היו הלויים קוראים מזמורי תהילים ושירות מן התורה והנביאים. למרות שבדברי חז"ל מצויינים מזמורים מועטים, מסתבר שהיו קוראים עוד מזמורים רבים. כאשר חז"ל תיקנו את נוסח התפילה, לא קבעו אותה על פי מזמורי התהילים משתי סיבות: 1. מפני שרצו להבדיל בין שירת הלויים במקדש לבין תפילות ישראל. 2. מפני שרצו להדגיש שמזמורי התהילים הינם נבואות וחזיונות לעתיד, ולכן אין לעשותם כתפילה קבועה ליומיום. 3. ייתכן לומר עוד שלשון מזמורי התהילים היתה פחות מובנת לעם בימי בית שני, ולכן יסדו חז"ל את התפילה על פי פסוקים, אך בלשון עממית. שילוב מזמורי תהילים בתפילה כגון פסוקי דזימרה הינו מנהג אמוראים, ושיר של יום הינו מנהג מאוחר יותר. רק מזמורי הלל המצרי (ההלל שאומרים בפסח להוציא הלל הגדול) הינם חובה גמורה לאמרם.
ג. מימי התנאים ועד ימינו הוסיפו מזמורי התהילים לתפילה, והדבר תלוי במנהגים שונים. הספרדים לרוב מוסיפים יותר פרקי תהילים מהאשכנזים.
ד. היום רבים נוהגים לקרוא ספרי תהילים, ומסיימים אחת לשבוע או אחת לחודש. כמו"כ קוראים תהילים בראש השנה ובעיתות צרה. יש להעיר שהעיקר הוא לקרוא את התהילים בהבנה ולא בגירסה בלבד.
משנת ההלכה
פרק א
הלכות קימת האדם בבוקר
א. מיד כשמתעורר משנתו, יזכור חסדי ה' יתברך שמו, אשר עשה עמו, ובמיוחד שהחזיר לו את נשמתו, אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכלתו ולשרתו כל היום, כי זה כל האדם. כמו שאמר הכתוב (איכה פרק ג פסוק כג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ שפירושו, בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך על זאת.
ב. טוב לומר מיד כשיעור משנתו "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ויפסיק מעט בין תיבת "בחמלה" לתיבת "רבה".
ג. אין צריך ליטול ידיו לאמירת "מודה אני", מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שם השם מהשמות שאינם נמחקים.
ד. אסור להוציא דברי תורה מפיו אם לא נטל ידיו עדיין, מפני שבתיבות עצמם יש בהם קדושה. כמו כן אסור להזכיר שם השם מז' שמות שאינם נמחקים עד שינקה את ידיו משום דמסתמא נגע במקומות המכוסים שבאדם כגון שוק וירך וכיוצא בהם אבל מותר להרהר בדברי תורה בידים שאינן נקיות.
ה. יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו יתברך, שלכך נברא ולכך מחזיר לו הקב"ה את נשמתו. ואף אם יסיתנו יצרו לאמר "עדיין לא שבעת משנתך", יתגבר עליו לקום בזריזות לקיים מה שנאמר (אבות פרק ה משנה כ) "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ו. ויחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו .שנאמר (ירמיהו פרק כג פסוק כד) "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" ולכן יקום מיד בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה ובזה יקיים גם (תהלים פרק טז פסוק ח) "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד "שהוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים.
ז. אם יכול יטול ידיו כשעדיין שוכב במיטתו, ופרטי הלכות נטילת ידים יתבארו לקמן.
ח. לא יקום מיד אלא ישהה שהיה מועטת בשכיבה קודם, כיון שהניעור משנתו ועומד מיד על רגליו הוא קרוב למיתה יותר מן החיים.
ט. אל יאמר הנני שוכב במטתי ואלמוד. אלא יעמוד וילבוש מלבושיו משום שנאמר (עמוס פרק ד פסוק יב) "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל."
י. מכיון שרוח רעה שורה על ידי האדם כמו שיתבאר לקמן, לפיכך יזהר קודם נטילת ידים שלא יגע בידיו בפיו באזניו בעיניו או באף. ודין זה יתבאר לקמן.
[1] ת"י
[2] אבן עזרא
[3] העמק דבר
[4] העמק דבר
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רמב"ן
[8] פי' ר' יוסף בכור שןר
[9] רש"י ופרשניו
[10] רש"י מלבי"ם
[11] רמב"ן פי' הטור
[12] רמב"ן
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רמב"ן
[15] חזקוני
[16] רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] ת"י רמב"ן
[22] רמב"ן
[23] רמב"ן
[24] ת"י
[25] רש"י
[26] רש"י
[27] פי' ר' יוסף בכור שור
[28] רמב"ן
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] פי' ר' יוסף בכור שור
[31] חזקוני
[32] ת"י
[33] ת"י
[34] רבינו בחיי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה