מקרא
דברים פרק לג
(כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו יהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה, והיתה ארצו משופעת בשמן, ומשפיע שמן לכל אחיו ויבואו מכל השבטים לאשר לקנות שמן, ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטים ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן, ,והן סכין ומתעדנין בו, ומברכין אותו, ואף נשותיהם ובנותיהם מתפנקות בו, ומשיר השיער ומעדן הבשר ומפשט הקמטין. ורבותינו אמרו שהיו בנותיו של אשר נאות, מתוך שמתעדנות בשמן, ונשואות למלכים ולכהנים גדולים והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם[1]:
(כה) בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ בחלקו יהיו הרי ברזל ונחושת. או בא לרמוז שתהיה ארצו מנעול ארץ ישראל, ויהיו לו דלתות נחושת ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהן. והכוונה בזה, שלא יבואו בארצו אויבים לשלול ממנו השמן שלו, אבל יוליכהו מארצו לשאר ארצות וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ וכל ימיך תהיה ארצך זבת השמן[2]:
מגילת קהלת
פרק י
לא תמיד עוזרים הכשרונות לאדם, אבל אעפ"כ החכמה יש לה מעלה גדולה, ויש ליזהר לא לאבדה
(יא) שבתי וראה תחת השמש שבתי והתבוננתי וראיתי בעולם כי לא לקלים המרוץ שלא תמיד הקלים ברגליהם מצליחים לרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא תמיד הגיבורים מצליחים במלחמה וגם לא לחכמים לחם ולא תמיד החכמים מצליחים להשיג ע"י חכמתם לחם וגם לא לנבנים עשר ולא תמיד הנבונים מצליחים להתעשר וגם לא לידעים חן ולא תמיד בעלי הדעת מוצאים חן בעיני כולם כי עת ופגע יקרה את כלם כי כולם בא זמנם, שקורה להם פגע, וכשרונותיהם לא מצילים אותם מזה: (יב) כי גם לא ידע האדם את עתו והאדם אינו יודע מתי הזמן הזה יגיע כדגים שנאחזים במצודה רעה כמו דגים שנכנסים למצודה שרעה להם, בלי לדעת שזה רע להם וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם כמו הדגים והצפרים כך נופלים בני האדם למוקש שנטמן להם בזמן שפתאום הרע נופל עליהם: (יג) גם זה ראיתי חכמה תחת השמש גם דבר חכמה זה התבוננתי בו בעולם וגדולה היא אלי וזה דבר חכמה גדול אצלי: (יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ראיתי עיר קטנה שמעט אנשים בה, ואין בהם כח להילחם ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובא אליה מלך גדול וסבב אותם עם חילו, בכדי להילחם בה ובנה עליה מצודים גדלים ובנה שם דברים שבונים במצור כדי לצוד בה את העיר: (טו) ומצא בה איש מסכן חכם ונמצא בה (שפירוש "מצא", הוא מצא המוצא) איש דל וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו והציל את העיר ע"י חכמתו, ללא אמצעים אחרים ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא ואף אחד לא זכר אח"כ את העני ההוא, שכיון שדרך האנשים לזלזל באדם עני לא תלו את ההצלה בו: (טז) ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה ועפ"י מעשה זה הגעתי למסקנא שטובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים ורק האנשים אינם יודעים זאת, ומבזים את חכמת הדל ואינם שומעים לדבריו: (יז) דברי חכמים בנחת נשמעים דברי חכמים שנשמעים בנחת מזעקת מושל בכסילים יותר טובים ממלך שמושל בכסילים, ודבריו בזעקה ובלבול: (יח) טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה והחוטא בכסילותו אפי' חטא אחד, מאבד הרבה טובה:
פרק י
(א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח כשם שמספר זבובים מתים יכולים להבאיש ולבעבע מסרחון שמן טוב שרקחו אותו עם בשמים יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כך יותר כבד מחכמה מכובדת מעט סכלות. כלומר, שמעט הסכלות מקלקל את כל החכמה: (ב) לב חכם לימינו המחשבה של החכם היא ללכת לדרך טובה (קורא הטוב ימין, בגלל שזה היד הטובה והחזקה של האדם) ולב כסיל לשמאלו והמחשבה של הכסיל ללכת לדרך רעה: (ג) וגם בדרך כשהסכל כשסכל הלך לבו חסר ולכל מקום שהסכל הולך, גם למקום שאין מכירים אותו, מיד ניכר חסרון מחשבתו ואמר לכל סכל הוא – והרי הוא כאילו הוא מכריז על עצמו שהוא סכל: (ד) אם רוח המושל תעלה עליך אם המושל כועס עליך מקומך אל תנח אל תניח את מקומך לברוח ממנו כי מרפא יניח חטאים גדולים אלא תשתמש בחכמה שהיא העדיפה משאר הכשרונות, ולך אליו ודבר בשפה רפה, כדרך החכמים שמדברים בנחת, ובזה יסלח לך על חטאים גדולים:
משנת ההלכה
בין יום הכפורים לסוכות
א. נוהגין להשכים לבית הכנסת ביום שלאחר יום הכיפורים.
ב. ארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות, נוהגים בהם קצת שמחה. אין מתענים בהם אפילו תענית של ימי הזכרון לאב ואם, ואין אומרים 'תחנון'.
ג. וטעם שאנו נוהגים שמחה בימים אלה, לפי שהיו ימים של חנוכת המקדש בבית הראשון שבנה שלמה, וגם אנחנו עוסקין במצוות, בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים לכבוד אדון האדונים מקדש ישראל והזמנים.
ארבעה מינים מהודרים:
· מיוחדת היא מצוַת ארבעת המינים שבחג בענין זה שצריכים הידור והידורם הוא מעיקר המצוה.
· הרי שכתוב (שמות טו): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ ודרשו חכמים: 'התנאה לפניו במצוות'. כלומר כל דבר שבמצוה שעושים לשמו של הקדוש ברוך הוא, צריך להיות מן הנאה ומן המובחר, אף על פי כן חזרה תורה וכתבה במצוה זו פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג). ואמרו חכמים שהדר זה שנאמר כאן, לא לענין אתרוג בלבד נאמר, אלא על כל ארבעת המינים נאמר, שצריכים כולם להיות מהודרים והידורם הוא מעיקר מצוָתם.
'הדר' שבאתרוג.
א. כל שהוא נקי ביותר ואין בו כתמים כל שהם, חשוב מהודר ביותר.
ב. שיש בו בליטות ושקיעות הרבה ואינו חלק כלימון.
ג. שהעוקץ שבתחתיתו משוקע קצת ונכנס בבשר האתרוג.
ד. שתהא צורתו כצורת מגדל. היינו, רחב למטה בצד העוקץ ומתקצר והולך לצד הפיטם. שתהא השושנתא שעל הפיטם (כלומר כמו שושנה הרוכבת על הפיטם) שלמה מכל צדדיה וכל הפיטם מכוון באמצעו של האתרוג למעלה וכנגד העוקץ שלמטה.
'הדר' שבלולב
א. שיהיה לח וירוק מראשו לסופו בלי יבשות כלל.
ב. שיהיה יפה במבנהו ובגידולו, זקוף וישר כשרביט בלי עקמומיות וכפיפות כלל, לא לצדדים ולא לפנים או לאחור.
ג. שלא יהיה נקטם בראשו אפילו כלשהו.
ד. שהתיומת (כלומר כל עלה בלולב הרי הוא כפול משני עלים המופרדים מצד אחד ודבוקים בגבם מצד שני) העליונה והתיומות הסמוכות לה, לא יהיו פתוחות כלל (כלומר שהדבק המדביק את העלים לא יהיה פתוח כלל) אלא שלמות לגמרי עד חודן.
ה. שלא יהיו העלים פרודים זה מזה כלל אלא שוכבים זה על גבי זה ונראים כגוף אחד, ורק בשעת הנענועים בלבד הם מתפרדים.
ו. שחודו של הלולב יהא רק מתיומת אחת היוצאת משדרתו.
'הדר' שבהדסים
א. שיהו כל העלים לחים וירוקים, באין יבשות כלל.
ב. שיהו העלים משולשים בכל קן וקן, ולא יהיה אחד נמוך ואחד גבוה. ושיהיו הקנים סמוכים זה לזה, עד שראשי העלים מן הקן שלמטה יגיעו לעוקצי העלים מן הקן שעל גביו, וכן באורך של שלשה טפחים עד ראשו של ההדס.
ג. שלא יהיו העלים גדולים מדי ולא קטנים מדי אלא קרוב לשיעור של צפורן אגודל של אדם בינוני.
ד. שראשי העלים זקופים ושוכבים על הקנה לכסותו.
ה. שלא יהיה הקנה קטום בראשו כלל וגם העלים יהיו שלמים ולא קטומים בראשיהם.
ו. שלא יהיו ענבי ההדס מרובים מן העלים.
ז. שלא יהיו גדלים בהדס בדים קטנים בין העלים ברוב שיעור הדס, היינו ביותר מטפח ומחצה מארכו של ההדס.
ח. שיהיה ארוך קצת יותר משיעורו.
'הדר' שבערבות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה