מקרא
בראשית פרק ג
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם חכם להרע[1] מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר שמא אמר לכם[2] אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ לאכלו כמו ובנבלתם לא תגעו[4] פֶּן תְּמֻתוּן:
(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים מלאכים[5] יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל היתה סבורה כי הוא מר וסם המות, ולכן יזהירנו ממנו ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק[6] וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם נתנו לב אל כל ערב ותענוג אע"פ שיזיק כי שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין כאמרו אף על זה פקחת עיניך וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק[7] וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא כמו והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב) לְרוּחַ הַיּוֹם כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק, כענין שנאמר (מ"א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'[8] וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ט) וַיִּקְרָא יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה שאינך נראה בגן כמאז שנחבאת עתה ולא עשית כן מקודם[9]:
(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כמו שקרה לישראל אחר חטאם כאמרו וייראו מגשת אליו[10] כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו, אין דרך לומר על הבהמה ערומה היא, כיון שאינה ראויה לבגדים, כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, וגם אתה קורא עצמך "ערום", כלומר - שאתה ראוי לבגדים, מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים[11] הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי להיות עזר כנגדי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל[12]:
(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית לעבור על מצותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו[13] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי פיתה אותי וָאֹכֵל:
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה, כי הוא ישופך ראש ואתה לא תשופנו רק בעקבו, וירצץ מוחך שם[14]: ס
(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ צער הגוף שבא לה מידי חודש בקבלת המחזור וְהֵרֹנֵךְ צער ההריון בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו[15]: ס
(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר אתה תַּצְמִיחַ לָךְ להקיף גן ופרדס שלך שלא יכנסו חיות השדה עד עתה נתקיימה גזירת וירדו וגו' ולא נצטרכת לשמור גן ופרדס אלא מעתה תצטרך[16] וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם נמצא בספר ר' יהודה החסיד שזו הקללה אינה מתקיימת אלא בעובדי אדמה ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה חטאה והחטיאה לפיכך קללתה מרובה[17] עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:
(כא) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת ללבוש על ה- עוֹר שלהם[18] וַיַּלְבִּשֵׁם: פ
(כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים כנגד המלאכים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ כמלאך[19] לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם במזרחו של לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים מלאכי חבלה ובידם - וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת שיש לה חוד בשני צדיה לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: ס
נביא
סידרן של נביאים
שנינו בברייתא (ב"ב יד:) "ת"ר סדרן של נביאים יהושע ושופטים שמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר" והקשו בגמ' שם ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל ליקדמיה לישעיה ברישא (שהרי ישעיה בימי עוזיה וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים ויחזקאל בגולה בימי צדקיה) כיון דמלכים סופיה חורבנא (כלומר ספר מלכים מסתיים בתיאור סוף ימי בית ראשון חורבנו) וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא (כלומר סומכים את ירמיה שכולו עסוק בנבואת חורבן לנבואות החורבן של מלכים ואת יחזקאל שתחילתו חורבן לירמיה וישעיה שעוסק בנבואות נחמה נסמך לסוף יחזקאל שעוסק בנבואות נחמה) ועוד הקשו בגמ' על סדר תרי עשר מכדי הושע קדים דכתיב (הושע א') תחלת דבר ה' בהושע "... וא"ר יוחנן שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה וליקדמיה להושע ברישא כיון דכתיב נבואתיה גבי חגי זכריה ומלאכי וחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו חשיב ליה בהדייהו, וליכתביה לחודיה וליקדמיה איידי דזוטר מירכס (כלומר ונכתוב את ספרו כספר נביאים לחוד ומתרצת הגמ' שמכיון שמספר נבואותיו קטן חששנו שמא יאבד אם לא יכלל בנבואות אחרות של תרי עשר)
וביאר הלבוש (יו"ד רפג) טעם סדר הנביאים "וטעמא דמילתא, נביאים ראשונים כן היו זה אחר זה, יהושע היה בראשונה ואחר כך השופטים, ובסוף השופטים היה שמואל שופט והוא משח שאול למלך על ישראל ואחר כך משח דוד, ומשם ואילך נמשכין כל המלכים עד נביאים האחרונים, ובנביאים האחרונים אף על פי שלא היו מציאותם כן, שהרי ישעיה היה קודם ירמיה ויחזקאל, והושע שבראש תרי עשר היה קודם ישעיה, מכל מקום סדרום כן, משום דמלכים שבו סיים נביאים ראשונים סופיה מדבר בחורבן ירושלים...
האברבנל בהקדמתו לספר ישעיה כתב "בסדרן של נביאים מצאנו ראינו מנהגם של ישראל, בחילוף מה שארז"ל בבבא בתרא פ"ק, כי שם אמרו סדרן של נביאים... אמנם קדמונינו בני הגולה לא נהגו כן כי אם להקדים ישעיהו ואחריו ירמיהו ואחריו יחזקאל ואחריו תרי עשר. ועם ההתבונות הטוב רואה אני דבריהם ישרים ותמימים במעגלותם, בהקדימם ספר נבואות ישעיהו לספרי נבואות שאר הנביאים
הבחינה הראשונה היא מפאת הזמן, לפי שהקודם והראשון בזמן ראוי שיקדם זכרונו למאוחר ממנו בזמן, וידוע שישעיהו נבא ראשונה זמן רב קודם ירמיהו ויחזקאל, ולכן היה ראוי שיקדם ספר ישעיהו לספריהם, כי כמו שספר יהושע קודם בסדר לספר שופטים ושופטים לשמואל ושמואל לספר מלכים כפי קדימת זמני הספורים ההם, כן היה ראוי שיקדם ספר ישעיהו לספרי ירמיהו ויחזקאל כפי זמני נבואותיהם כי היה יחס ספרי הנבואות זה לזה כיחס ספרי הספורים זה לזה, אף כי שלשת הספרים האלה ר"ל ישעי' וירמי' ויחזקאל הם כענפים לספר מלכים, לפי שענינם הנבואות שנבאו הנביאים האלה למלכים שנזכרו בספר מלכים וכיון שישעי' נבא לעזיהו יותם ואחז וחזקי' מלכי יהודה, וירמי' נבא אח"כ ליאשי' ויהויקים וצדקי' בניו, ויחזקאל נבא לגלות יהויכין בזמן ירמי' היה מן הראוי שכמו שבספר מלכים קדמו ספורי עוזי' ויותם ואחז וחזקיהו לספורי יאשי' ובניו, כן יקדם ישעי' לירמי' ויחזקאל כפי ערך וקדימת המלכים אשר נבאו אליהם.
אמנם למה שמו הושע אחר ירמיהו ויחזקאל בהיות שקדם אליהם בנבואתו, כבר נתנו בגמרא הטעם בזה שלהיות נבואות תרי עשר נבואות קטנות קבצו כלם בספר אחד. וכן עמוס עם היות שניבא שנתים לפני הרעש הנה לא קדם לישעיהו כי ישעיהו אולי התחיל להנבא בתחלת מלכות עזיהו והרעש היה בשנת כ"ז שנה לעזיהו כי חמשים ושתים שנה מלך.
והבחינה השנית היא מפאת הפועל, ר"ל מעלת ישעיהו בן אמוץ בעצמו ויחוס משפחתו על כל שאר הנביאים, לפי שכמו שאחז"ל בפ"ק דמסכת מגילה, אמר רבי לוי דבר זה מסורת בידנו מאבותינו אמוץ ואמציה אחי הוו והיה א"כ ישעי' מזרע המלוכה ומן הפרתמים בן אחי המלך, וכבר יורה עליו גודל לבבו בתוכחותיו שהיה לבו כלב האריה, אשר לא יקוה לאיש ולא יירא מבני אדם... עד שמפני זה אמרו חז"ל שישעיהו במראה אשר ראה בשנת מות המלך עזיהו היה דומה לבן כרך, ויחזקאל במראה אשר ראה על נהר כבר היה דומה לבן כפר, ואיך א"כ ספר נבואות ישעיהו יהיה מאוחר לספרי נבואות שאר הנביאים שלא היו באותה מעלה ומדרגת זרע ומשפחה.
וכן במנחת שי כתב "ובעלי המסורת סדרום כפי זמנם כמו שכתב רד"ק בהקדמת ירמיה. והחכם אברבנאל הוסיף טעמים אחרים בהקדמתו לנביאים אחרונים וכתב עוד רד"ק שבנביאים של תרי עשר אף על פי שיש מהם נביאים קדמו לירמיהו ויחזקאל לפי שנבואתם קטנה לא כתבו כל ספר וספר לבד כדי שלא יאבד במיעוטו כמו שאמרו ז"ל איידי דזוטר מרכס.
סידרן של כתובים
עוד שנינו שם בברייתא "סידרן של כתובים רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים" והקשו בגמ' ולמ"ד איוב בימי משה היה ליקדמיה לאיוב ברישא אתחולי בפורענותא לא מתחלינן (מכיון שאיוב עיקרו פורענותו של איוב אין מתחילים בפורענות) רות נמי פורענות היא (רעב וגלות ומיתת אלימלך ובניו) פורענות דאית ליה אחרית (כלומר פורענות שיש בה אחרית תקוה לעם ישראל וגם התקוה באה מתוך הפורענו שע"י נולד דוד משא"כ איוב אינו אלא תקוה לאיוב) דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות. ומבואר בגמ' בהמשך שיש הסוברים שאיוב בימי שפוט השופטים היה או בימי מלכת שבא שהוא זמנו של שלמה המלך או בימי אחשורוש והקשו תוס' "ולמ"ד מעולי גולה היה לכתביה לאיוב לבסוף ואומר ר"י דמשום הכי כתבו בהדי תהלים ומשלי לפי שהוא מענין אחד כתובין מעין שירה ומקראות קצרים וניגון אחד דבימיהם היה ניגון".
וכתב הלבוש (שם) סדר כתובים סדרום על זה הסדר שכן היה מציאותם, רות בתחלה ואחר כך תהלים שאמרו דוד שיצא ממנה, ואיוב איכא למאן דאמר שהיה באותו הזמן, ואחר כך שלשה ספרי שלמה שנים של חכמה, משלי וקהלת אמרם בבחרותו, ושיר השירים בזקנותו, וקינות ירמיה אחריו, ודניאל היה אחריו בגולה, ואסתר אחריו בימי אחשורוש, ועזרא אחריה בימי דריוש בנה. ואפילו למאן דאמר איוב בימי משה היה, לא רצו לאקדומי לאיוב משום דאיוב פורעניות הוא ....
מחברי הספרים
עוד שם בבריתא "ומי כתבן משה כתב ספרו (חומש דברים) ופרשת בלעם (אין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם[20]) ואיוב, יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות, דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים ע"י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע"י משה ועל ידי הימן וע"י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות (ספר איכה) חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת, אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסת,ר עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו, מסייעא ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה, ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה
כתובים
אמרו חז"ל (במדרש שוחר טוב א): מה משה רבינו חילק ספר תורה לחמשה ספרים, כן דוד חילק ספר תהלים לחמשה ספרים. ואמרו (שם): בעשרה לשונות של שבח נאמר הספר הזה: בניצוח, בניגון, בשיר, בזמרה, בהלל, בהשכל, בתהלה, בתפלה, בברכה, בהודאה.
תהילים בכתובים ולא בנביאים
ואמרו (פסחים קיז, א) כי ברוח הקודש נאמר זה הספר, לפיכך כתבוהו בכלל הכתובים ולא בכלל הנביאים, כי לא נאמרו דבריו בנבואה כי אם ברוח הקודש. ונבאר אנחנו מעט מן ההפרש אשר בין הנבואה ורוח הקודש. כי הנבואה הוא דבר בא על האדם שהוא חכם שלם במדותיו, תבוא לו הנבואה בחלום. ובעת תבואהו הנבואה בהקיץ יתבטלו כחותיו ההרגשיים ויהיה מסולק מכל דרכי העולם הזה ויראה במחזה הנבואה כאילו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך. או יראה דמיונות במראה ההיא, או לא יראה שום תמונה אלא ישמע קול מדבר עמו. ורוח הקודש הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו לא תתבטל אחת מהן, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליונית ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאלהיו, או דברי שכל ומוסרים. גם ידבר על העתידות, בסיוע האלהי על כח המדבר, בכל כחות המדברים.
ובזה הכח נאמר ספר תהלים זה. ואף על פי שנקראו נביאים האומרים אותו, כמו שנאמר על דוד (נחמיה יב, כד): להלל להודות במצות דויד איש האלהים, ולא נאמר זה השם אלא על נביא, ונאמר בידותון (דהי"א כה, ג): הַנִּבָּא על הוֹדוֹת והלל לה', ונאמר (שם, פסוק ה): להימן חֹזֶה המלך בדברי האלהים, ונאמר (שם, פסוק א): לבני אסף והימן וידותון הַנִּבְּאִים בכנורות בנבלים ובמצלתים, ונאמר (שם, פסוק ב): על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך, מכל מקום נבואתם היתה על זה הדרך שפירשנו.
מחבר ספר התהילים
וזה הספר חיברו דוד וכתב עם דבריו דברי אלה המשוררים הנזכרים. גם המזמורים אשר חיברם הוא נתנם למשוררים לשורר, כמזמור הודו לה' (מזמור קה), שנאמר (דהי"א טז, ז): אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו, ונאמר (מזמור סב): למנצח על ידותון מזמור לדוד, שחיברו דוד וּנְתָנוֹ לידותון. ויש מזמורים נאמרים על דבר שהיה לו או לישראל עם האויבים. גם יש שהם תפלה והודאה לבד שאין שם זֵכֶר מעשה. והמזמורים שכתוב בהם בראשם לדוד חיברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר דוד חיברם. וגם יש לדוד שפירושו: בעבור דוד, כמו: למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה (מזמור כ), לדוד מזמור נאם ה' לאדני (מזמור קי). וכן כתב בספרו תפלה שׁמְּצָאָהּ כתובה והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו ע"ה, כמו שנאמר (מזמור צ): תפלה למשה.
חיזוי עתידות בספר תהלים
ודיבר עתידות שהיו אחר זמנו, ודיבר בו על גלות בבל ועל שאר גליות, ונחמות הרבה שתשוב מלכות בית דוד למקומה.
והנגינות והמזמורים והשירים, מהם נאמרים בכלי שיר ומהם בלא כלי שיר. ולא נודע אצלנו היום החילוק אשר בין השמות האלה אשר בראשי המזמורים. ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, א): ניצוח וניגון - לעתיד לבוא, משכיל - על ידי תורגמן, לדוד מזמור - ששרתה רוח הקודש עליו ואחר כך אמר שירה, ומזמור לדוד - שאמר שירה ואחר כך שרתה רוח הקודש עליו. ועוד נבאר זה הענין במזמור הרביעי.
משנת ההלכה
משנת ההלכה
דיני חול המועד בקצרה
פרק ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה