מקרא

דברים פרק לד

(ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה לא היה מצד עצמו כמשה רק ע"י - כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כאמרו ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה[1]:

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על דרך אמרם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין[2] אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק אשר גדלו השם להיות אליו פָּנִים אֶל פָּנִים בדיבור[3] שהיה מודיע לו מה שהיה אומר לו, ולא היה מדבר עמו לא במראה ולא בחידות כשאר נביאים שהיה מדבר עמהם על ידי חלום וחזיון, כמו שאמר הקב"ה לאהרון ולמרים[4]:

(יא) לְכָל הָאֹתוֹת אותות מה שמגיד ומתרה מקודם וְהַמּוֹפְתִים הם שנויי הטבע לא קם נביא שעשה כמוהם וכולם היו בגלל -[5] אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ והנה גם לשאר נביאים נעשו אותות ומופתים, כאליהו ואלישע, שעשו מופתים רבים והרמב"ם כתב במורה הנבוכים (ח"ב, פל"ה) כי ההפלגה למשה הוא מה שאמר לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, ו"לעיני כל ישראל" (פסוק יב), כי היו לעיני החולקים עליו ולעיני המסכימים עמו, אבל שאר הנביאים עשו אותם ליחידים מבני אדם והרמב"ן כתב ששאר הנביאים אם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ולאחריו, וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן גדול, כמו שהגיע הוא עליו השלום, כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן, גם הבאר והשליו, על דעת רבותינו (תענית ט, א), ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון (לעיל ח, א), ולא חסרו דבר:

(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה זו קריעת ים סוף, שנאמר בו וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא) וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל זו מעמד הר סיני, שנאמר (למען) [ולבעבור] תהיה יראתו על פניכם (שם כ, יז) ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל, שמתחילה (פסוק יא) הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל שראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים. ועשה את משה אז נורא בקרני הוד כאמרו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו[6] ודכל הנביאים שגרמו גלוי שכינה לא היה אלא לבני הנביאים תלמידי הנביא. אבל משה גרם גלוי שכינה לעיני כל ישראל בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד. ומחמת זה היתה אהבת ה' כ"כ אליו. שבזה הראה לכל אשר הוא ית' ברא העולם ומלואו. ומשום הכי בידו לעצור הליכות עולם. והוא ית' מנהיג עולמו ומש"ה מראה אור פניו כ"י. וזהו תכלית הבריאה לדעת כי בראשית ברא אלהים[7]:

חזק חזק ונתחזק

סליק פרשת וזאת הברכה, ונשלם ספר דברים

חסלת חמשה חומשי תורה, בעזרת נותן התורה אשר עולמו ברא, למען אשר נלמד מב' בראשית ברא, עד סיום ל' ישראל אשר ראשית קרא, שבח לאל גדול ונורא.

בריך רחמנא דסייען מרישא ועד כאן

נחתם סיום התורה בל' שהיא גבוהה מכל האותיות, לומר שאם עוסק בה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

למ"ד בגימטריא עד, לומר שהיא מעידה עליו שלמד לשמה לא להתגדל בה[8]

בראשית פרק ה

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת יחוס וקורות[9] אָדָם המין האנושי בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ ונתן לו בחירה[10]:

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: ס

(ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ אף כי כל הנולדים מן החיים יהיו בדמות המולידים ובצלמם, אבל בעבור שנתעלה האדם בדמותו וצלמו, שאמר בו (לעיל ה א) בדמות אלהים עשה אותו, פירש כאן שאף תולדותיו היו כן באותו הדמות המעולה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:

(ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(ה) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לאו בצימצום ממש אלא אפי' יום אחד בשנה חשוב שנה, וכן כולם[11] וַיָּמֹת: ס

(ו) וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ:

(ז) וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(ח) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: ס

(ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן:

(י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(יא) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: ס

(יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל:

(יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(יד) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: ס

(טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד:

(טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(יז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: ס

(יח) וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ שביעי היה ונתחנך לקדושה שכן מצינו השביעי קדש וכן כתוב בדוד הוא השביעי דבר זה הביאו לקדושה וכן מצינו בשבעה רקיעים ערבות משבע ארצות - ארץ ישראל משבע מדברות - מדבר סיני משבעה ימים - ים כנרת מז' עולמות - עולם שביעי שכולו שבת משבע נרות - נר מערבי משבעה ימים - יום שביעי וכן תשרי, שמיטה ויובל[12]:

(יט) וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: פ

(כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח:

(כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(כג) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה:

(כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים עבד את ה' ביראה ובאמת והתהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת[13] וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים: פ

(כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ:

(כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(כז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: פ

(כח) וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן וחשבון זה עולה בכיוון אלף חמישים ושש שנה שמאדם ועד נח. ואדם חי תשע מאות ושלושים שנה אם כן לא ראהו נח אבל ראהו למך אביו, ואדם נפטר כשהיה למך בן חמישים ושש שנה[14]:

(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ והתפלל לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ שאינם מצליחים[15] וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְקֹוָק שהרי נאמר לאדם ארורה האדמה בעבורך כל ימי חייך ושנות אדם כלו לתולדות נח וחשב בלבו מה שקלקל זה יתקן זה[16]:

(ל) וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(לא) וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:

(לב) וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת:

נביא

מיהו הנביא ואיך יאמת את נבואתו

כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה שאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו

יסוד גדול שכבר שגו בו כל המוני העם במה תתאמת הנבואה, שהם חושבים שלא תתאמת נבואת המתנבא אלא עד שיעשה אות כאות מאותות משה רבינו וישנה הטבע בהחלט. כמו שעשה אליהו שהחיה בן אשה אלמנה או כמפורסם מאותות אלישע, וזה יסוד בלתי נכון, לפי שכל המופתים שעשה אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים לא עשו אותם כדי לאמת נבואתם, כי כבר נתאמתה נבואתם מלפני כן, ולא עשו אותם הנפלאות אלא מפני שהוצרכו להם, ובגלל קרבתם לפני ה' יתעלה מלא רצונם כמו שהובטחו הצדיקים ותגזר אומר ויקם לך.

ותתאמת נבואת הנביא במה שאומר, כשיטען אדם שנתנבא והיה ראוי לה, נאמר לו הבטיחינו הבטחות והודיעינו הודעות ממה שהודיעך ה' והוא אומר, אם נתקיימו כל הבטחותיו ידענו אמתת נבואתו, ואם כזב במשהו מדבריו אפילו בקטנים שבהם אז נדע שהוא שקר, ובחינה זו מפורשת בתורה שנ' וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא וכו', וגם אם נתקיימו דבריו בהבטחה או שתים לא תתאמת בזה נבואתו בהחלט, אבל תהיה נבואתו אצלינו תלויה עד שתמשך אמתת כל אשר ידבר בשם ה' פעם אחרי פעם, ולפיכך נאמר בשמואל כאשר נתפרסם ונתאמת שכל מה שהוא אומר מתקיים וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.

הגדת עתידות ונבואה

ושמא יחשוב אדם ויאמר, שבהתקיים הגדת העתידות תתקיים הנבואה לטועניה, אם היה הדבר כך הרי המנחשים והחוזים בכוכבים ובעלי הכוחות הנפשיים כולם היו יכולים לטעון שהם נביאים שהרי אנו רואים אותם בתמידות מגידים עתידות.

אך כל אנשי אותו הסוג מגידים עתידות, אבל מקצתם מתקיימים ומקצתם מכזבים בהחלט, וזה דבר שאנו רואים אותו תמיד, ומודים בו גם אנשי אותו הסוג ולא יכחישוהו. ואולם יתרונם זה על זה ששקרי האחד פחותים משקרי זולתו, אבל שיצדק בכל הפרטים הרי זה מוכחש, ואף בעלי הכוחות האלה אינם טוענים את זאת, אלא אם יאמר שהשנה תהיה בצורת ולא תוגשם כלל, ויהיו גשמיה מועטין. או שיאמר שמחר ירד גשם וירד למחרתו, וכדומה לזה. אך אין כן הבטחות הנביא, אלא יצדקו עד סופם, ולא יפול מהם דבר לא קטן ולא גדול לעולמי עד בכל מה שמודיעים בשם ה'. ולכן אם נפל משהו מדבריו ידענו ששקר דבר,

נבואה לרעה יכולה להשתנות

נשאר כאן ענין גדול צריך לבארו. והוא, שהנביא אם נתנבא ברעות לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שתהפך ארצם, או שיירדו עליהם ברקים וכדומה, ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה' יתעלה ויתרומם ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה' בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר, כמו שעשה עם אחאב באמרו לו על ידי אליהו לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, או שמחל להם בגלל טובה שעשו מלפני כן, ולא על כגון זה אמר הכתוב ולא יהיה הדבר ולא יבוא. אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה כל דבר שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר.

תפקידו של הנביא ביחס לכלל ישראל

ותפקידו של הנביא, שיקרא לעבודת ה' ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה. וכשיטען הנביא את הנבואה, צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו, אם נתאמתו דבריו חייבים לשמוע לכל אשר יצוה מקטני הענינים ועד גדולם, וכל העובר על משהו מכל אשר יצוה חייב מיתה בידי שמים, כמאמר ה' בעובר על דברי הנביא אנכי אדרוש מעמו. ואם לא נתאמתה נבואתו מיתתו של הנביא בחנק.

נביא שמשנה או מוסיף על התורה

אך אם הנביא יתנבא בשם ה' ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה' הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש תורה שבעל פה המקובל מחז"ל, ההוספה והגרעון במקראות כגון שיאמר שה' אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה במקום אמרו יתעלה שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו', וכדומה לזה, או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אע"פ שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה קבלת חז"ל בתורה שבעל פה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה' אמר לי שזה שנ' וקצותה את כפה הוא כפשטו, גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה' מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, ולפיכך אמרו חז"ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' ויחס לו מה שלא אמר לו נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו' ומת הנביא ההוא[17].

הוראת שעה והחיוב לשמוע לה

וכשתתאמת נבואת הנביא כפי היסודות שביארנו, ונתפרסם כשמואל ואליהו וזולתם, יש לאותו נביא לעשות במצות מעשים שאין שום אדם זולתו רשאי לעשותם, כמו שאסביר. אם צוה לבטל איזו מצוה מכל מצות עשה, או שצוה לעבור על אזהרה מן האזהרות מכל מצות לא תעשה, חייבים לשמוע לו בכל דבריו, וכל העובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מע"ז, והוא מאמר חכמים בתלמוד, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"ז, אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות ויאמר שה' צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד. ושואלים את הנביא עצמו בעת שיצוה לעבור על מצוה מכל המצות שנצטוינו בהם על ידי משה נביאו ע"ה, והוא עונה שעבירה זו אינה תמידית, אבל נעשנה עכשיו בלבד כדרך שעושים ב"ד בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וכבר נבנה המקדש בירושלים, ומעשה זה יתחייב העושהו כרת אם עשהו שלא על פי נביא, וכבר הזהיר ה' עליו בכתוב באמרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, וענש עליו כרת שנאמר במקריב בחוץ ונכרת האיש ההוא מעמיו, ואלו שאלוהו ע"ה כשהקריב בהר הכרמל ואמרו לו, מה תאמר, הנוכל לעשות כמעשה הזה לעולם, כי אז היה אומר שאסור, ושהמקריב בחוץ מחוייב כרת. אבל נעשה זאת עכשיו כדי לברר בכך שקרי נביאי הבעל ולבטל טענותיהם. וכמו שעשה אלישע בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי פרי, והוא אמרו וכל עץ טוב תפילו וכבר הזהיר ה' על כך באמרו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, ולו שאלו את אלישע האם בטלה מצוה זו ומותר לנו להבא לכרות עצי פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאסור לעשות כן, אבל נעשה זאת עכשיו.

מעלתו של הנביא ביחס לשאר חכמים

הנני מביא לך משל על פי הכלל הזה שתדון בו בכל המצות. נביא שכבר התאמתה נבואתו אצלינו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונעשה בה כלי זין ונחגרם ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות וחריצות בלי פקפוק ובלי עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה באותו היום שהוא שבת מהבערת האש ועשיית המלאכות והמלחמה וההרג שהיא מצוה, שעליה נקוה גמול מאת ה' לפי ששמענו לדברי הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה' על ידי משה אליו תשמעון, ובא בקבלה בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"ז, שאם יאמר לנו עבדו היום בלבד לצורה זו, או קטרו לכוכב זה בשעה זו בלבד הרי זה נהרג, ואין שומעין לו. אבל אדם שרואה את עצמו לפי דמיונו צדיק וישר והוא זקן וישיש, ויאמר הנני זקן מאד, ואני כבר בן כך וכך שנים ולא עברתי על שום מצוה מן המצות כלל, ואיך אקום היום שהוא שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך למלחמה, ואני לא אוסיף ולא אגרע ויש אחרים במקומי, ובני אדם רבים שיקיימו את הצווי הזה, הרי אותו האיש עבר על דבר ה' והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא, וכל מה שתמצא במקרא מדברי הנביאים נגד מצוה מן המצות הנה היסוד הזה מפתח לכולם. ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה.

בפירוש או לימוד התורה הנביא שוה לחכם

"ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז"ל האלקים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה".

בכל עניניהם היו שואלים את הנביאים, כמו שאול שהלך לשאול את שמואל על אבידה שאבדה לו בתחלה. לפי שה' העמיד לנו את הנביאים לכל משאלותינו במקום החוזים בכוכבים והמנחשים והמעוננים, נשאל אותם בכל ענינינו הכלליים והפרטיים ויודיעונו תשובות צודקות על פי ה', וזהו מאמר הכתוב כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך מאחיך כמוני, ומפני כך היו קוראים לנביא רואה לפי שרואה העתידות לפני היותם, כמו שנאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

הראוי להיות נביא

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.

מעלות נביאים שונים

הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא כי הנבואה מתחלקת למדרגות זו למעלה מזו. ואף על פי שדניאל ראה מראות וחזיונות בחלום ובהקיץ, לא הגיע כחו וידיעתו באותן המראות ככח ישעיהו ויחזקאל ושאר הנביאים, לפיכך לא נכתב ספרו בכלל ספרי הנביאים, ונכתב בכלל ספרים הנקראים כתובים, לומר שהם כתובים ברוח הקודש[18].

הנבואה

וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.

הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה, וכן שאר הנביאים, מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד, ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו

כתובים

א. שם הספר – תהלים, ריבוי של תהלה. ולא נקרא תפילות, כדי שלא יתפרש כסידור, וכן משום שיש בו לשונות תהלה והלל.

ב. מקום הספר – הראשון בכתובים. לדעת בעלי המסורה קודם לו דברי הימים, ולדעת הברייתא בגמ' קודם לו רות. הראשון בספרי אמ"ת (איוב משלי תהלים), שסימני הטעמים בהם שונים משאר התנ"ך. בנוסף, צורת כתיבת השורות שונה בספר תהילים משאר הספרים.

ג. מספר המזמורים – בספרים שלנו מספר המזמורים הוא 150. בדברי חז"ל מוזכרים 147 מזמורים, הואיל וישנם מזמורים שנחשבים למזמור אחד, אך איננו יודעים אילו מזמורים הם (ישנם מספר אפשרויות). לדעת המאירי יוצא שיש 151 מזמורים. יש ספרים שחילקו את פרק קיט לפרקים כמנין האותיות א"ב, וכן הוסיפו פסוק והוא רחום, כך שיש כ170 פרקים. יש שטענו שבזמן שהיו מסיימים התורה אחת לשלוש שנים, היו קוראים פרק תהלים ומסיימים אותו יחד עם סיום התורה.

ד. חמשת ספרי תהלים – ישנם סימנים מיוחדים בצורה ובלשון המבדילים בין ספר לספר. חמישה ספרים כנגד חמישה חומשי תורה (למעשה נחשבים כספר אחד במנין ספרי הנ"ך).

ה. מנין הפסוקים וחצי הספר – לפי מה שבידינו חצי הספר הוא בפסוק ויפתוהו בפיהם. אך לפי הגמ' הפסוק והוא רחום הוא חצי הספר, ואיננו יכולים לברר הדבר כי איננו בקיאים בחסרות ויתרות.

ו. הסדרים – התהלים מחולקים ל19 סדרים (בציון סמ"ך בכת"י) המבוססים על שתי עקרונות: א. כשיש פסוקי ברכה בסוף מזמור מצמידים אותם לפתוח בהם את המזמור הבא (כגון אשרי יושבי ביתך, וכן ויהי נועם). ב. כשיש פסוקים חשובים מאד בתוך מזמור גדול, הריהם פותחים את הסדר

משנת ההלכה

הושענא רבא

א. בהושענא רבה קודם חשכה, נוהגין להכנס לסוכה ואוכלין שם מטעמת כל שהיא, איזה דבר קל שאין בו משום סעודה, כדי לקיֵּם בפעם האחרונה מצוַת 'בסכות תשבו', ומברכין אחריו ברכה אחרונה, וכשיוצאין מן הסוכה אומרים תפילה זו:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁקִּיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסּוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָּׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן:

ומסיְּמין - 'לשנה הבאה בירושלים':

שכך אמרו חכמים, שלעת קץ יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה אחת שיֵּשבו בה כל ישראל והיא תהא עשויה מעורו של לויתן; ואילו בשרו יהיה מאכל לצדיקים

ובספר יסוד יוסף כתב להתפלל אז תפלה זו:

רִבּוֹנָא דְעָלְמָא יְהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָמָךְ שֶׁאוֹתָן מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַשַּׁיָּכִים לְמִצְוַת סֻכָּה וּלְמִצְוַת ד' מִינִים לוּלָב וְאֶתְרוֹג הֲדַס וַעֲרָבָה הַנּוֹהֲגִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת, הֵם יִתְלַוּוּ עִמָּנוּ בְּצֵאתֵנוּ מִן הַסֻּכָּה, וְיִכָּנְסוּ עִמָּנוּ לְבָתֵּינוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְלִהְיוֹת תָּמִיד עָלֵינוּ שְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלַהֲצִילֵנוּ מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן וּמִכָּל פְּגָעִים רָעִים וּמִכָּל שָׁעוֹת רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא לָעוֹלָם, וְהַעֲרֵה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְחַדֵּשׁ כִּלְיוֹתֵינוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה, וְנַתְמִיד מְאֹד בְּתַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, וּזְכוּת אַרְבָּעָה מִינִים וּמִצְוַת סֻכָּה יַעֲמוֹד לָנוּ שֶׁתַּאֲרִיךְ אַפְּךָ עַד שׁוּבֵנוּ אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ וּנְתַקֵּן כָּל אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ, וְנִזְכֶּה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּלִי צַעַר וְיָגוֹן אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי וְיוֹצְאֵי חֲלָצַי, וְנִהְיֶה כֻלָּנוּ שְׁקֵטִים וּשְׁלֵוִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים וְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בִּכְלַל כָּל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְדֹוָד צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ענינו של היום

ב. בהושענא רבה, גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה. בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקב"ה כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים.

ג. משלו בזה החכמים הקדמונים זכרונם לברכה משל ואמרו: 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' (מלכות השמים כמו מלכות פה בארץ) וסדרי המשפט של זו דומה לשל זו. -

ד. במלכותא דארעא, מלך שהוא רחום וצדיק, כשהוא דן את הדין, אם הוא מוצא זכות - חותך את הדין מיד, ואם לאו - משהה אותו בשביל שהסנגורים יְלַמדו זכות. לאחר זמן הוא חותך את הדין. חתך לרחמים - מודיעו מיד, ואם לאו - מעכב גזר הדין בידו, שמא ימצא הנִדון זכות ומקרע גזר הדין והופכו לרחמים. לבסוף מוסר פתקיו ביד שליחיו אם למות ואם לחיים טובים, והשליחים יוצאים ובאים לעשות דין או רחמים. היו הפתקים של רחמים - שוב אינם משתנים לשל דין, היו של דין - אפשר שיהפכו לרחמים בשעה אחרונה. כיצד? הרי שיצא גזר דין קשה על פלוני שמרד במלך, ובאים שליחי המלך לבית הנִּדון ומוצאים אותו שמח במלכותו של המלך ועושה כל גזרותיו בשמחה - מה הם אומרים? לא זה שנגזר עליו כך, הוא הנראה לפנינו כך, איש אחר הוא! וחוזרין למלך, ואף הוא מסכים עמהם ואומר איש אחר הוא, קִרעו גזר דינו וחִתמו עליו לחיים טובים! -:

ה. אף במלכותא דרקיעא כך. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ונחתמין ביום הכיפורים, וגמר החיתום הוא בהושענא רבה ונמשך עד השכמת הבקר של יום שמיני עצרת. לכן מרבים בתפילה ובתחנונים בהושענא רבה שהוא שביעי לסוכות, ומתעוררים בתשובה, ומעוררים רחמים חדשים; ואפילו כבר היה גזר דין קשה, קורעים אותו וכותבים בשמים 'פתקים' טובים.

ו. אמור מעתה, עיקר ענינו של היום: תפילה ורחמים בשעת חיתום הדין ו'יציאת הפתקים', ומכאן מנהג ישראל לברך איש את רעהו ביום זה 'פתקא טבא'

ז. כל ימי החג מקיפים את הבימה בתפילת הושענא פעם אחת, והיום הזה - שבע פעמים, ואחר שבע ההקפות אומרים עוד הרבה פיוטים ותחנונים וכולם בלשון הושענא, כמי שאין לו במה לתלות כלום ומבקש רק ישועה.

ח. הערבה שנוטלים באותו יום לאחר שמניחין את האתרוג והלולב, רומזת אף היא לתפילה. שהערבה דומה לפה ושפתים, והיא כנגד אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. עכשָׁו מניחים את כל האיגוד שארבע כיתות מישראל נתאגדו יחד, ואומרים, אין בנו טעם תורה ולא ריח מצוות, לא אתרוג ולא לולב ולא הדס - כולנו דומים לערבה זו. ומה יש לנו? - פה להתפלל; כערבה זו שדומה לפה.

ט. ומובא בספרים שזהו גם ענין ההקפה במעגל - שאין בו לא ראש ולא סוף, לא ראשון ולא אחרון, אלא כולם שוים לפני הקב"ה ומצפים לישועתו:

י. וכן דרשו רז"ל: אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' (תהלים לו) - אלו בני אדם שערומים בדעת - ומשימים עצמם כבהמה. הם הראויים ביותר לישועה:

יא. ערבה תפילה זו על הקדוש ברוך הוא, יותר מכל התחנונים. אל תקרי ערָבה, אלא ערֵבה:

יב. אין אומרים 'אום נצורה' בהושענא רבה, מפני שאינו חל בשבת לעולם. אין אומרים 'אערוך שועי' בהושענא רבה, שכל עיצומו של היום דומה ליום הכיפורים. ואין אומרים 'אל למושעות' בהקפות היום, מפני שתפילה זו מיוסדת על הגלות האחרונה, ושבע ההקפות האלה זכר להקפות שהיו במקדש לפני שהלכו ישראל לגלות אדום:

מנהגי שמחת תורה:

יג. ערבית אחרי התפילה מוציאין כל ספרי תורה מארון הקֹּדש ועושים בהם שבע הקפות סביב הבימה וכל העם מרקדין לפני ספרי התורה בשמחה גדולה ובחדוה עצומה, ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור לנו זכות שבעת הרועים הנאמנים, ותפילותינו יבקיעו כל שבעה הרקיעים, ויעלו לפני כסא הכבוד ויתקבלו ברצון. וכך עושים בבוקר אחר תפילת שחרית:

יד. ונוהגין בהרבה קהילות ספרד, לעשות הקפות גם במנחה ובערבית במוצאי החג. יש נוהגין כשמוציאין את ספרי התורה מן הארון מכניסין שם נר דולק. כדי שלא יהא הארון חסר אורה לגמרי, אלא יהא אור הנר במקום אור תורה שנמצא שם תמיד:

טו. ונהגו לעטר הספרים בכתרים ובעטרות לכבוד התורה:

טז. ונוהגים בהרבה קהילות ישראל, שקוראים בתורה בליל שמחת תורה, מה שאין עושים כן בשום לילה אחר. ומנהגים שונים בקריאה זו; יש קוראים שלשה קרואים ב'וזאת הברכה' ויש קוראים פרשיות של ברכה בשלשה מקומות בתורה: ברכת 'ויתן לך', וגוללין את הספר וקוראין 'המלאך הגואל', ומשם לברכת כהנים שבסדר נשא או לברכות בלעם שבסדר בלק. ובין גברא לגברא כל הקהל שר ומזמר לכבוד התורה:

יז. בקריאת התורה של יום שמחת תורה קוראים ב'וזאת הברכה'. ומפני שהכל עולין לתורה ביום זה, לכן חוזרין על הפרשה הרבה פעמים כדי שתספיק הקריאה לכל הציבור. ומסיְּמין את הקריאה בשלשה קרואים המיוחדים לשמחת תורה בלבד. אחד עולה ל'כל הנערים' והיא הקריאה שלפני סיום התורה, אחד גדול (בר מצוה) מברך בתורה תחילה וסוף, וכל הנערים הקטנים שבבית הכנסת עומדים לידו וחופה פרוסה על ראש כולם, והם מברכים עם העולה לתורה; ואחר הברכה האחרונה אומרים הכל 'המלאך הגואל':

יח. זה שעולה אחרון, והוא הרב או הנכבד שבבית הכנסת, מסיֵּם את התורה; והוא שנקרא 'חתן תורה' על שם תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה - מאורסה, כאילו התורה ארוסה לו והוא החתן. וכשמסיְּמים הקריאה, כל הקהל קורא בקול רם 'חזק חזק ונתחזק':

יט. אחריו עולה 'חתן בראשית' בספר שני. מתחיל בְּרֵאשִׁית בָּרָא וקורא עד סוף פרשת ויכולו - אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת:

כ. ואחריו עולה מפטיר, ונוהגים לקרוא גם אותו 'חתן מפטיר', והוא קורא בספר שלישי בקרבן היום, בסדר פינחס - בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וגו':

כא. ובקהילות ספרדים עושים 'חתן מעונה', 'חתן תורה', ו'חתן בראשית'. 'חתן מעונה' - מתחיל בקריאתו מפסוק מְעֹנָה אֱלֹקֵי קֶדֶם שבסוף הפרשה עד עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. חתן תורה - חוזר לראש הפרשה וזאת הברכה וקורא כולה עד שמסיֵּם התורה, ולפיכך גם קוראים לו: 'חתן מסיֵּם'. ואין נוהגים לקרוא בסיום התורה 'חזק', אלא חתן בראשית מתחיל בראשית, ואומרים לו: 'בסימנא טבא!'. סדר מפטיר שוה בכל הקהילות:

כב. ונוהגין ש'חתן תורה' מזמין כל הקהל למשתה בשמחת תורה. וזה לשון הגהות הרא"ש:

כג. 'וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה, ומזמינים את הקהל ונותנים להם מאכלים טובים. ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש':

תפילת גשם

כד. הואיל והגשמים בחג אינם סימן ברכה, לפיכך אין מזכירין אותם בתפילה עד שמיני עצרת. כיון שישראל יצאו מסוכותיהם ונכנסו לבתיהם ולמחרת משכימים ובאים לבתי כנסיותיהם להתפלל, מיד עורכים תפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ומחברין אותה לתפילת המוסף ומבקשים מלפניו שיפתח את אוצרו הטוב, את השמים, כדי שיפריחו את האדמה אשר תניב תנובתה ותתברך תבואתה:

כה. ואף על פי שקבעו תפילה על הגשם בשמיני עצרת, עדיִן אין אנו מבקשים על ירידת הגשמים לאלתר, אלא רק מזכירים אותה בדרך שבח להקב"ה ואומרים בברכת 'אתה גבור': 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ואילו בברכת 'ברך עלינו' (או 'ברכנו' לנוסח הספרדים) שאומרים במוצאי החג, אין שואלין את הגשמים אלא ממשיכים בנוסח 'ותן ברכה', עד יום ז' בחשון - בארץ ישראל, כדי שיהא סִפֵּק לעולי הרגלים שעלו לירושלים לחג - להגיע לבתיהם קודם שיֵּרדו הגשמים:

דיני משיב הרוח ומוריד הגשם:

כו. במוסף של שמיני עצרת מתחילין לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ובמקום שנוהגים לומר 'תפילת גשם' בחזרת הש"ץ של מוסף, אם הכריזו קודם תפילת הלחש לומר משיב הרוח - אומרים כבר בתפילת הלחש, ואם לאו - אין אומרים אלא מתפילת המנחה ואילך:

כז. חולה שמתפלל בביתו ביחידות, וכן בני הכפרים שאין להם מנין במקומם, ממתינים בתפילת מוסף עד שעה שיודעים בודאי שהתפלל הציבור תפילת מוסף, ואומרים 'משיב הרוח' בתפילת המוסף שמתפללים ביחידות:

כח. טעה ולא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקומו, נזכר קודם שסיֵּם הברכה 'ברוך אתה ה' מחיה המתים' - אומר משיב הרוח... ומסיֵּם את הברכה; -:

כט. נזכר לאחר שסיֵּם הברכה ולא התחיל 'אתה קדוש' - אומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ואינו חוזר לראש; -:

ל. נזכר לאחר שהתחיל 'אתה קדוש' חוזר לראש התפילה ומתחיל בברכה ראשונה של שמונה עשרה:

לא. גמר תפילתו ואינו זוכר אם אמר 'משיב הרוח', אם לאו; עברו עליו שלשים יום - בחזקת שאמר; ואם לאו - בחזקת שלא אמר:

לב. בדורותינו, מנהג הרוב לומר בקיץ 'מוריד הטל' (שאין הזכרה זו חובה). מעתה, מי שאמר בחורף 'מוריד הטל' כהרגלו בקיץ ולא הזכיר גשם, וסיֵּם הברכה, אינו חוזר, כיון ששבח להקב"ה בטל שאף הוא חיים לעולם:

[1] ספורנו

[2] ספורנו

[3] רמב"ן

[4] פי' ר' סף בכור שור

[5] הכתב והקבלה

[6] ספורנו

[7] העמק דבר

[8] שפתי כהן

[9] ת"י

[10] ספורנו

[11] חזקוני

[12] חזקוני

[13] ת"א ת"י ספורנו

[14] רבינו בחיי

[15] ת"י

[16] חזקוני

[17] ועיין ברש"י מגילה יד. שהקשה על מה שנאמר בברייתא שם תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה "ואם תאמר נר חנוכה? כבר פסקו הנביאים. אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי". ועיי"ש במהרש"א שביאר לא בעי למימר כיון שפסקו הנביאים היה להם רשות להוסיף נר חנוכה דאין סברא שיהא לחכמים כח יותר מהנביאים אלא דבנר חנוכה נמי מצאו חכמים בשום דרשה רמז בתורה כדאיתא במדרשות אלא דה"ק דאף המ"ח נביאים לא הותירו אלא מקרא מגילה והא דלא תקשי הא דתקון שלמה ערובין ונט"י דאין זה מקרי הותיר על מה שכתוב בתורה דערובין אינו רק גדר להוצאת שבת מרה"י לר"ה ונט"י משום סרך תרומה משא"כ מקרא מגילה ונר חנוכה שהם מצות בפני עצמם ועיי"ש בשפת אמת "ולולי דבריו הי' נראה דלא הותירו מצוה שניתנה לכתוב דהא מצינו עוד מצות שתיקנו נביאים ג"כ

[18] רד"ק בהקדמתו לתהילים

יום רביעי, 15 באוקטובר 2014

הושענא רבה וסיום התורה