מקרא
בראשית פרק ו
(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה והתאפשר רבוי זה כיון ש- וּבָנוֹת הרבה[1] יֻלְּדוּ לָהֶם:
(ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים בני השרים והשופטים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם ממשפחות הפחותות[2] כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים באונס מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ גם מן הנשואות[3]:
(ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא יָדוֹן מלשון נדן - תיק החרב רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם שהגוף תיק וכלי לנפש, ועל כן יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כלומר מפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול[4]:
(ד) הַנְּפִלִים הענקים הגבורים[5] הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן שכעס עליהם הקב"ה כדכתיב לא ידון רוחי באדם וגו' לא נכנעו עד אֲשֶׁר המשיכו ו -[6] יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: פ
(ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
(ו) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ דבר תורה כלשון בני אדם והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי[7]:
(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
סליק פרשת בראשית
נביא
פתיחה לנביאים
משה קיבל תורה מסיני. כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה. כאותה שפירשו חכמים א"ר לוי בר חמא ריש לקיש מאי דכת' עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. לחות. כמשמען. תורה זו משנה. מצוה. אילו מצות וחוקים. אשר כתבתי. אילו נביאים וכתובים. להורותם. זו תלמוד. מלמד שכולן ניתנו למשה מסיני. ועוד מצינו בפסיקתא ושאר אגדות. שכשפתח לו הקב"ה למשה במסכת פרה. אמר לו אלעזר בני כך הוא אומר. יהושע בני כך הוא אומר. וזהו שכת' דברי חכמים כדרבונות. וגו'. ניתנו מרועה אחד.
אין לך דבר הכתובה בנביאים שצריכה תלמוד שלא נאמרו למשה בתלמודה בסיני אבל לא ניתנו ליכתב על ידו. עד שבאו סופרים שבכל דור ודור וכתבום על פי רוח הקודש כמו שנגזר עליהם מששת ימי בראשית. והוא שאנו אומרי' בתלמוד גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. לכך אני אומר שנקראו נביאים וכתובים דברי קבלה שהיו מקובלין ובאים מימות יהושע. ומ"מ אינם שוים לחמשה ספרים שכולן מצות וחוקים.
ואמרי' נמי בהקורא את המגילה למפרע. ואמ' רב אבא בריה דרב חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים. מלמד שהראה לו הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ומסרה ליהושע. דכתיב ויען יהושע בן נון משרת משה. ואומ' ומשרתו יהושע בן נון נער וגומ'. ויהושע לזקינים. ועל ידי יהושע נמסרה לזקינים. הם שופטים שעמדו לישראל עד שמלך שאול וקורא אותם זקינים. שכן דרך למנות זקינים על הציבור. דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ומצינו שיהושע מסרה לזקינים שהיו רודים ושוטרים את ישראל. כדכת' ויעבדו העם את י"י כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו וגו'. ואותם זקינים מסרוה לשופטים שאחריהם שהיו זקינים. וכל אחד מהזקנים והשופטים מסר לחבירו: והא לך סדר השופטים. עתניאל. אהוד. שמגר. ברק. גדעון. אבימלך. תולע. יאיר הגלעדי. פנחס. יפתח. אבצן. זה בעז. אלון. עבדון. מנוח. שמשון: וזקינים לנביאים. ונביאים התקבלו זה מזה: נביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ואילו הן. עזריה. הוא עזרא שעלה מבבל. וגלותו עמו. זרובבל. ישוע. נחמיה. מרדכי בלשן. בכל לשון היה יודע. כדא' במסכת מגילה. שמיושבי לשכת הגזית היה. לכך נקרא שמם כנסת הגדולה. לפי שהיו כנסייא גדולה. וחשובה. וקדושה. לפני המקום. (מחזור ויטרי סימן תכד)
אמר עולא כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא שמו ושם עירו מפורש בידוע שהוא מאותה העיר שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים במתניתא תנא כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח כגון (צפניה א') דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בידוע שהוא צדיק בן צדיק וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי כגון (ירמיהו מ"א) ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שהוא רשע בן רשע (מגילה טו.)
כתובים
הכתובות בראש מזמורי תהלים וכינויי הנעימה והניגון
א. סוגי הכתובות – יש כתובות המציינות את האיש, יש את כינוי המזמור, הנעימה או המועד בה אומרים את המזמור. רוב המזמורים פותחים בכתובת. ישנם כ60 סוגי כתובות שונות.
ב. כינויי המזמורים – ישנם שמונה סוגי כינויים – מזמור, שיר, משכיל, מכתם, תפלה, שגיון, שירה, תהלה. הכינוי שיר בד"כ לא בא לבדו למעט פעם אחת, וכן הכינוי מזמור רק פעם אחת מופיע לבדו וכינה אותו ריש לקיש מזמורא יתמא.
ג. כינויי הנעימות – המילה למנצח פותחת כ55 מזמורי תהלים. ישנם סוגים שונים של למנצח – למנצח בנגינות, למנצח אל הנחילות, למנצח על השמינית, למנצח על הגיתית ועוד. ידותון הוא כנראה שם של לוי, וייתכן שרוצז לדרך ניגון מסויימת ששורר אותו לוי בשם ידותון.
ד. סימני נעימה באמצע המזמורים – כגון המילים סלה, הגיון, משכיל ועוד.
ה. שכחת דרכי הניגון של מזמורי תהלים – צורת הניגון ואף צורת כלי הניגון שהיו הלויים משתמשים בהם בבית המקדש אבדה מאיתנו. יש אומרים שהוא מפני קללת הגלות, ויש מוסיפים שאף מפני גזירת חז"ל שלא לשיר בימי החורבן, ויש אומרים שהוא מפני שהלויים היו מלמדים את הניגון רק ללויים הראויים לעמוד על הדוכן, ולכן נשתכח הדבר אחר החורבן (ואף בימי בית שני יש רמזים שלא היו יודעים את כל משמעויות סימני הניגון). לפיכך איננו יודעים כיום מה ההבדל בין מזמור לבין משכיל וכיוצ"ב.
ו. ציוני אירועים בהם אומרים את המזמורים – מזמור שיר ליום השבת, מזמור לתודה – כשמקריבים קרבן תודה, מזמור שיר חנוכת הבית – אומרים בחנוכת הבית.
ז. שמות אנשים – ב100 מזמורים מצויינים שמות האומרם - מזמור לדוד, מזמור לאסף, איתן האזרחי, בני קרח, לשלמה ועוד. יש מזמורים שמציינים אירועים בימי דוד – מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו.
ח. הקשר בין פסוקי הכתובת לפסוקי גוף המזמור – אנו מונים את הפסוק הפותח כחלק מפסוקי המזמור. אמנם פעמים אנו משמיטים אותו (כגון – מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ועוד).
שמות האנשים הנזכרים בכתובות וחיבור ספר תהלים
א. פירוש האות למ"ד – לדוד וכו' יש מפרשים שדוד אמר, יש מפרשים שזו נבואה על דוד, ויש מפרשים שדוד היה רגיל לשיר את אותו מזמור.
ב. מסתבר שדוד שהיה יודע נגן, היה מנגן לפני צאנו והיה זה ניגון קודש ולכן הצליח להסיר את רוחו הרעה של שאול. מסתבר שיחד עם הניגון היה שר גם מילים שהיו ראשיתם של ספר תהלים. כנראה שדוד גם תיקן כלי שיר, וכן מבואר בדברי הימים שהוא זה שסידר את שירת הלויים בבית המקדש. היוצא מזה שהכותרות – לבני קורח וכו' מעידות שאותם בתי אב היו שרים את אותם מזמורים כפי המסורת שקיבלו מאבותם עד דוד המלך. כל המזמורים נקראים על שם דוד מפני שהוא אמרם או שהדריך את הלויים לאומרם.
ג. דבר מוסכם הוא גם על אומות העולם שדוד הוא זה שחיבר את ספר תהלים.
ד. חז"ל דרשו שעשרה זקנים אמרו ספר תהלים, ביניהם אדם הראשון, מלכי צדק, ואברהם, שלושתם אינם מוזכרים בפירוש אלא דרך דרש. וכן שלושת בני קורח מסתבר שהם אסיר אלקנה ואביאסף שניצלו מבליעת הארץ ושוררו את אותם פרקי תהילים. על פי המדרש כל אותם זקנים שאמרו את המזמורים, הם שליחיו של דוד שעצם הכנתם את המזמורים שדוד יכניסם לספרו. ולכן כל המזמורים נקראים על שם דוד ולא על שם האמרם.
טובם ותפקידם של מזמורי תהלים
א. מזמורי התהלים הינם גם פניה של האדם אל ה' (בחינת תפילה), אך גם דברי ה' אל האדם (בחינת חזון). חז"ל מונים את דוד כאחד מ48 נביאים. דעת רס"ג הינה קיצונית בעניין שכל מזמורי תהלים נאמרו מאת ה' לדוד בנבואה, ולפי"ז תפילה למשה הכוונה מזמור שאמרו דוד שאמרו הלויים בני משה. אך הראשונים חולקים וסוברים שמשה עצמו אמר את המזמור, ואין התהילים מכלל הנביאים אלא מכלל הכתובים שנאמרו ברוח הקודש. המלבי"ם מעיר שדבר קשה לומר שהלויים שרו שירי חורבן על נהרות בבל, אלא על פי הפשט הלויים אמרו את המזמורים השייכים לדורם, ודוד לימד אותם בצינעה גם המזמור השייך לגלות, עד שלאחר הגלות אמרו הלויים מזמור זה.
ב. לשון הספר נכתבה באופן שאינו מפרט את מצוקי העיתים פרטיים, אלא באופן כללי, כדי שכל ישראל יוכלו להתפלל מתוכו בכל עת. וייתכן שהכוונה בזה שמספיק שהאדם מתחזק באמונתו, וה' עוזרו. ועוד ייתכן שאין טוב לאדם לבקש בקשה פרטית, כי ייתכן שמבקש דבר שאינו טוב לו.
ג. ספר תהלים נכתב בלשון עמומה כדי שאותה לשון תוכל להתפרש הן כהודאה על העבר והן כבקשה.
ד. פעמים נאמר לשון יחיד ופעמים לשון רבים. נחלקו חז"ל י"א שדוד אמרן כנגד עצמו, י"א כנגד ציבור וי"א מה שנא' בלשון יחיד כנגד עצמו ומה שבלשון רבים כנגד ציבור. ייתכן שכיוון שעל האדם לשתף עצמו עם הציבור, גם כשמתפלל בלשון יחיד היינו גם על כל אדם מישראל במצבו, או שהכוונה על כנסת ישראל. וגם בלשון רבים הרי כוונתו על עצמו ומשתף אחרים עימו.
ה. במזמורים רבים מתוארת מצוקה. או מפני חולי או אימה גדולה הנופלת (שסיבתה מפני אויבים רבים הן במלחמה הן בשודדים או בעדי שקר). בכל אופן הלשון סתומה ואין פירוט של המחלה וכדו', ייתכן שכל הנתון בצרה מתואר בצורת אימה גדולה, וכל ישועה ממנה מתוארת בתור רפואה. האויבים מתוארים כרשעים, ובזה ישנו דגש לכך שכל דברי העוול הינם מכשול גדול לירא ה'.
ו. יש מזמורים שמתוארים בהם כיסופים לבית מקדש, וניתן לפרשם כרמז לדבקות בה'. ויש מזמורים שיש בהם תפילות על המלך, ומתיאור שלמותו של המלך אפשר לפרשם על מלך המשיח או על מלכו של עולם.
ז. נמצא שספר תהילים מיועד להיות ספר תפילות בקשות והודאות. ואף במקומות שכתוב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, המתפלל יכול לכוון ענני כשם שענית לדוד בברחו וכו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה