מקרא
בראשית פרק ב
(א) וַיְכֻלּוּ ונשלמו בריאת[1] הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם צבא הארץ חיה רמש דגים וכל הצומח וגם האדם וצבא השמים הם שני המאורות והכוכבים וצבא המרום וכולל גם את המלאכים ונפשות האדם[2]:
(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בריאת יום השביעי כילה מעשיו, שהרי כל זמן שלא נעשה יום השביעי לא כילה סדר בראשית[3] מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ביום השישי טרם בא יום השבת[4] וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ מכל הבריאות אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי בתוספת טובה וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ שלא נעשתה בו מלאכה כמו בשאר הימים וכך חייבים גם הברואים להתנהג ביום זה[5] כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹתלהיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות כיוצא בהן כגון בעלי חיים אילנות דשא שמזריעין ועושין כיוצא בהם. ד"א לעשות כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר[6]: פ
(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת לפי שבתחלה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו הַשָּׁמַיִם מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה ושאר דברים של מעלה כגון אש ברד שלג סופה וסערה אלא שבא דוד והורידן למטה לארץ וְהָאָרֶץ בעלי חיים דשאים אילנות אבנים מים[7] בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד וזה אחר ששת ימי בראשית ואז נקרא ה' אלהים שבסדרו התמיד הוייתם של הברואים וזהו שם אלוקים שמשגיח על הכל בתמידות[8] אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור[9]:
(ו) וְאֵד אדי מים יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וממנו יתהוו העננים והטל וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה ע"י ירידת המים מן העננים והוא הגשם ומירידת הטל וכך יתנהל מנהגו של עולם[10]:
(ז) אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ששי בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים בנפיחתו של הקב"ה שהיא רוח הקודש[11] וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה נפש שחיה בדיעה ובדיבור[12]:
(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר וקיימים לעולם, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה מִקֶּדֶם בצד מזרח[13] וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי[14] וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים נותן באוכליו חיים ארוכים בְּתוֹךְ באמצע הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים ל-[15] טוֹב וָרָע:
(י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן ללא צורך בגשמים ועבודת האדם[16] לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים ראשי נהרות[17]:
(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב שתי חוילות הן, סבא וחוילה וגו' את אופיר ואת חוילה. לכך נתן לו סימן שהיא אותה שאצל אופיר, כדכתיב וזהב מאופיר יובא[18]:
(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח הם האבנים הקטנים עגולים היוצאים מהמים שהם דקים וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם אבן יקרה לבנה והיא צחה ואנחנו לא נדע[19]:
(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:
(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת למזרחה של -[20] אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כולו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד[21]:
(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת חז"ל (ויקרא רבה כז, ד) לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת[22]:
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפריה ולרביה, כי כל זמן שאינו בן מוות אינו צריך חליפים[23]:
(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו מצדדיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה במקום הצד שלקח במקום החתך[24]:
(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט[25]וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם בלבד היא שנלקחה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה[26] לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאתאבל נקבות של שאר הבריות לא נלקחו מהזכרים לפיכך לא נקראות על לשון הזכר אלא הזכר תישים הנקיבות עזים הזכר אילים הנקיבות רחלים שוורים פרים פרות עיירים אתונות וכו'[27]:
(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ כי רוב הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד[28]:
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ ולא היתה להם בושה כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו[29]:
נביא
פתיחה לנביאים וכתובים
מספר הנביאים
מתחילת ימות עולם עד שפסקה נבואה לישראל היו מאות אלפים של נביאים, (1,200,000 שהתנבאו לישראל) ואדם הראשון היה נביא ועד אברהם אבינו היו נביאים נוספים כמבואר בחז"ל[30] "באדם הוא אומר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וגו' (בראשית ב כא), בנח הוא אומר נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (שם ו ט), ביפת הוא אומר יפת אלהים ליפת (שם ט כז), בשם הוא אומר ברוך ה' אלהי שם (שםט כו), על דברתי מלכי צדק (תהלים קי ד), בעבר הוא אומר שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י כה), אלו נביאים שעמדו לעולם עד שלא בא אבינו אברהם לעולם".
אך רק ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות הוזכרו כנביאים שנתנבאו לישראל, ומתוך ארבעים ושמונה אלו רק לחלקם יוחדו ספרים לנבואתם וכך אמרו חז"ל בברייתא - תנו רבנן (מגילה יד.) ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל (ובסדר עולם נוסף "ונכתבו בכתובים") ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה.... ותו ליכא (וכי לא היו עוד נביאים שנתנבאו?) והכתיב (שמואל א' א') ויהי איש אחד מן הרמתים צופים אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל. (היינו באותו הדור של אלקנה אבל בכל הדורות היו בהן כפלים כו'[31]) מיהוה טובא הוו (באמת היו הרבה נביאים) כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים (יוצאי מצרים היו 600,000 א"כ כפלים היו 1,200,00) אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה ביאר רש"י נבואה שנצרכה לדורות כלומר - ללמוד תשובה או הוראה וכל הנך ארבעים ושמונה הוצרכו".
ארבעים ושמונה הנביאים
מביא רש"י "בהלכות גדולות מנויין מסדר עולם"
(א) אברהם
(ב) יצחק
(ג)יעקב ומנין שכל האבות והאמהות נקראו נביאים, שנאמר ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר וגו', אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו (דברי הימים א טז)
(ד) משה
(ה) אהרן
(ו) יהושע
(ז) פנחס שנאמר בו "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב) זה פנחס,
(ח) אלקנה שנאמר בו "ויבא איש האלהים אל עלי" (שמואל א' ב) זה אלקנה
(ט) עלי
(י) שמואל.
(יא) גד
(יב) ונתן התקינו מעשה הבית עם דוד.
(יג) דוד
(יד) שלמה
(טו) עידו שקרא אל המזבח בבית אל
(טז) מיכיהו בן ימלה אמר לאחאב כה אמר ה' הראית את כל ההמון הגדול וגו' (מלכים א' כ יג), ובשניה אמר לו לך התחזק ודע וראה וגו' (שם שם כ כב), ובשלישית אמר לו יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' וגו' (שם כ כח), ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו וגו' (שם כ לה), אמרו זה היה מיכיהו, ובאחרונה אמר לו מי יפתה וגו' (שם כב כ).
(יז) עובדיה
(יח) אחיה השילוני אמר לשלמה הבית הזה וגו', ושכנתי בתוך בני ישראל וגו' (מלכים א ו), ובאחרונה אמר לו יען אשר היתה זאת עמך וגו' (מלכים א' יא יא)
(יט) יהוא בן חנני בימי אסא ובימי יהושפט
(כ) עזריה בן עודד "היתה עליו רוח אלהים, ויצא לפני אסא" וגו' (דברי הימים ב טו)
(כא) חזיאל [הלוי] מבני מתניה
(כב) אליעזר בן דודו ממורישה כולן בימי יהושפט בדברי הימים (ב' יט).
ובימי ירבעם בן יואש - (כג) הושע
(כד) עמוס.
ובימי יותם - (כה) מיכה המורשתי.
ובימי אמציה - (כו) אמוץ. אמוץ אמר לאמציה אחיו מדוע דרשת אלהי אדום,
(כז) אליהו
(כח) אלישע
(כט) יונה בן אמיתי
(ל) ישעיה.
(לא) יואל (לב) ונחום (לג) וחבקוק נתנבאו בימי מנשה, ומפני שלא היה מנשה כשר, לא נקראו על שמו, וכן הוא אומר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא וגו' (דברי הימים ב' לג).
(לד) צפניה
(לה) אוריה מקרית יערים
(לו) ירמיה. ובגולה - (לז) יחזקאל
(לח) ודניאל בשנת שתים לדריוש כולם נתנבאו סמוך לחרבן. על דניאל אמרינן לעיל (מגילה ג.) אינהו נביאי ואיהו לאו נביא (כלומר שדניאל לא נחשב מהנביאים שנכתבה נבואתם לדורות) אלא אפיק דניאל ועייל שמעיה (הוצא מהחשבון את דניאל וכתוב במקומו שמעיה) שאמר לרחבעם בן שלמה (שם מלכים א' יב כד) לא תעלו ואל תלחמו עם אחיכם בני ישראל וגו', ובאחרונה כשברחו מפני שישק היה דבר ה' אל שמעיה לאמר נכנעו וגו' (דברי הימים ב יב ז)
(לט) ברוך
(מ) נריה
(מא) שריה
(מב) מחסיה
(מג) חגי
(מד) זכריה
(מה) מלאכי
(מו) מרדכי בלשן בסדר עולם, ומסיים רש"י "שנים לא ידעתי".
באחרונים[32] הקשו על רש"י שחשב מ"ו נביאים בפרטות ומסיים שנים לא ידעתי מדוע לא החשיב את אלעזר בן אהרן הכהן שנתייחד הדיבור אליו עם משה למנות את ישראל כדכתיב בפ' פנחס (במדבר כו, א) "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר", ועוד יש להחשיב את אליהו בן ברכאל הבוזי שהיה נביא והיה ישראל כדכתיב ממשפחת רם כדאמרי' בספ"ק דב"ב (דף ט"ו), ואת חנמאל שהוזכרה בו נבואה כמ"ש (ירמיה לב, ח) "ויבא אלי חנמאל וגו' בדבר ה' וגו', ועוד הקשו על מה שהחשיב לברוך, ונריה, שריה, מחסיה, מרדכי בלשן הרי לא החשיב אלא נבואה שהוצרכה לדורות ושלא הוצרכה לא נכתבה ואלו אעפ"י שהיו נביאים כיון שלא נכתבה נבואתן ע"כ אינם ממנין מ"ח נביאים
ויש שתירצו[33] שהרי אפי' לגבי אהרן אמרו חז"ל שבכל מקום שכ' "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" למשה נאמר שיאמר לאהרן לבד בפ' החודש שמשמע שגם לאהרן הי' הדיבור א"כ פשיטא הכא דכתי' "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר" הדיבור הי' למשה שיאמר לאלעזר [וכן פי' הראב"ע להדיא שם] ומה שהחשיב את ברוך בן נריה וכו' משכיון שמשמע שהם היו בכלל הנך סבי יהודאי שנתנבאו בשנת שתים לדריוש על בנין הבית ואע"ג דהפסוק פורט רק חגי וזכריה על זה נאמר בברייתא ששריה ומחסיה וכו' כולם היו בכלל נבואה זו של בנין הבית ונבואה זו הרי נכתבה.
ומה שלא החשיבו בכלל הנביאים את שבעים הזקנים שהיו בימי משה שנאמר בהם (במדבר יא, כה) "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו" וגו' י"ל לפי מש"כ רש"י שם וכן פי' באבן עזרא שם וכ"כ המלבי"ם בשם הרמב"ם בהקדמת המורה נבוכים שלא נתנבאו אלא אותו היום לבדו[34]. אך אונקלוס תירגם שם שלא פסקה נבואה מהם ואפשר לתרץ על פי מש"כ הרמב"ן (שם, יז ) "בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא... כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא. וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם), שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו... כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר. וזה טעם ונשאו אתך במשא העם - כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם". ויש מתרצים "שאותן ע' זקנים לא נבאו אלא ע"י בקשתו של משה שאמר ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי ויאמר ה' אספה לי שבעים זקנים וגו' ואצלתי מן הרוח וגו' ולכך לא חשבם בכלל מספר הנביאים"[35]
ואל תאמר שהנביאים שלא הוזכרו היה מפני שהן הדיוטות, תלמוד לומר ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך וגו' (מלכים ב' ב ג), אדונינו אין כתוב כאן, אלא אדניך, מלמד שכולן גדולים כאליהו, ושקולים כאלישע, וכן משה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה כה), ואומר ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא כט), ועבדיה אמר לאליהו הלא הגד לאדני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ה' ואחבא מנביאי ה' מאה איש וגו' (מלכים א יח יג), חוץ מה שהיו ביהודה ובנימן, ואליהו אמר לאלישע שב נא פה כי ה' שלחני עד בית אל וגו', ויצאו בני הנביאים אשר בית אל וגו' (מלכים ב ב), שוב אמר לאלישע שב נא פה כי ה' שלחני יריחו וגו', ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו וגו' (מלכים ב' ב'), שוב אמר לו שב נא פה כי ה' שלחני הירדנה וגו', וחמשים איש מבני הנביאים הלכו וגו' (שם מלכים ב' ב'), שאין לך כל עיר ועיר בארץ ישראל, שלא היו בה נביאים, אלא כל נבואה שהיתה לצורך הדורות נכתבה, לצורך שעה לא נכתבה[36]
שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם עד שלא ניתנה התורה לישראל ואלו הן (א) בלעם (ב) ואביו (ג) ואיוב (ד) אליפז התימני (ה) ובלדד השוחי (ן) וצופר הנעמתי (ז) ואליהוא בן ברכאל הבוזי ועל אף שאליהוא בן ברכאל מישראל היה אך עיקר נבואותיו היו לאומות העולם. ומשנתנה תורה לישראל פסקה רוח הקדש מן האומות, וכן במשה הוא אומר ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך וגו' (שמות לג טז), מנין שעשה הקב"ה רצונו, שנאמר הנה אנכי כרת ברית וגו' (שם /שמות/ לד י), באותה שעה פסקה רוח הקדש מן האומות[37]
ולא נחשבו אלו בכלל מ"ח נביאים מכיון שהחשיבו רק נביאי ישראל שהתנבאו בעיקר לישראל[38]
שבע הנביאות
(א) שרה
(ב) מרים
(ג) דבורה
(ד) חנה
(ה) אביגיל
(ו) חולדה
(ז) אסתר
יסכה זו שרה וגם קודם שנשאת לאברהם היתה נביאה שהרי אביה קראה כן ולכן לא החשיבו את כל האמהות על אף שגם הם ניו נביאות מכיון שכל האמהות יזכו לנבואה בכח האבות ומשום כך לא נמנו בפני עצמם מלבד שרה שהיתה נביאה מקודם[39]
כתובים
פתיחה לספר תהילים
נאמר בגמ' (ב"ב טו.) סידרן של כתובים רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים ולמ"ד איוב בימי משה היה ליקדמיה לאיוב ברישא (כלומר להקדימו עוד לפני רות ותהילים) אתחולי בפורענותא לא מתחלינן (אין מתחילים בספר שמתעסק בפורענות) רות נמי פורענות היא, פורענות דאית ליה אחרית (כלומר פורענות שהפכה בסופה לתקוה) דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות.
ונכתב תהילים לאחר רות משום שאחרית של רות היה אחרית שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות לכך כתב אחר כך מיד אותן שירות והוא אחרית שלה[40]
ועוד נאמר שם בגמ' דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים (פי' כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים) ע"י אדם הראשון (כגון גלמי ראו עיניך ולי מה יקרו רעיך (תהלים קלט) אדם הראשון אמרן) על ידי מלכי צדק (נאם ה' לאדוני שב לימיני וכל המזמור (תהלים קי) ועל ידי אברהם (משכיל לאיתן האזרחי (שם פט) זה אברהם) וע"י משה (תפלה למשה (תהלים צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן) ועל ידי הימן (משכיל להימן שם פח א) וע"י ידותון (למנצח לידותון שם לט א) ועל ידי אסף (משכיל לאסף שם עד) ועל ידי שלשה בני קרח
ובגמ' לא החשיבו את דוד שכתבו אך בפרש"י בריש ספר תהלים לקח לו דרך אחרת והחשיב דוד ושלמה ומוציא הימן וידותון ואפשר שרש"י מפרש הימן זה משה וכעין זה שם בגמ' בהמשך, וידותון כבר כתב שם רש"י י"א אדם היה כמש"כ בדברי הימים, וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל
ספר התהלים כתוב מעין שירה ומקראות קצרים וניגון אחד ובימיהם היה ניגון כדאמרינן (מגילה דף ג) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל מאי ושום שכל פסוקי טעמי[41]
משנת ההלכה
דיני חולו של מועד בקצרה
פרק א
א. ששה הימים שבין יום טוב ראשון של חג הסוכות ושמיני עצרת (ובחוץ לארץ חמשה ימים), וחמשה הימים שבין יום טוב ראשון של פסח ליום טוב אחרון שבו (ובחו"ל ארבעה ימים), הם שנקראים חולו של מועד.
ב. כתבו הפוסקים "חייב לכבד את חוה"מ (חול המועד) במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול". ולכתחלה מצוה לקבוע סעודה על הפת אחת בלילה ואחת ביום מכיון דמצוה לכבדו באכילה ושתיה ועיקר אכילה הוא לחם.
ג. לפיכך מן הראוי ללבוש בגדי שבת בחול המועד אמנם מי שעסוק לפרנסתו באופן המותר ואינו יכול לכבדו בבגדי שבת יכבדו לפחות בכסות נקיה ומהוגנת.
ד. וכן מן הראוי לאכול בשר ולשתות יין לפחות בסעודה אחת ביום ואין שמחה אלא בבשר ויין.
ה. וכן ראוי לכבד את המועד בפריסת מפה על השולחן.
ו. מקראות רבים דרשו חכמים בתורה, ואסרו עשיַּת מלאכה בחול המועד. ואיסור מלאכה זה שיש בחולו של מועד, אינו כאיסור מלאכה שיש ביום טוב שמפורש בו: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג ועוד), אלא התורה מסרה דבר זה לחכמים שיורו לנו איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואיזו מלאכה מותרת.
ז. כל מלאכה שאדם עושה לצורך אכילה, לעצמו או לאחרים, לחול המועד וליום טוב - מותרת בחול המועד.
ח. וכן כל מלאכה בדבר האבד שאין בה טרחה מרובה, היינו שאם לא יעשנה עתה היא תִפָּסֵד - מותרת. אבל ישתדל להקל בטורח ולעשותה בצנעה כמידת האפשר. ויתייעץ עם רב מה מותר ואסור לו לעשות והאיך יעשה.
ט. מניעת ריוח אינה נחשבת כדבר האבד אלא אם כן מדובר במסחר שעשוי להכניס רווחים גדולים שאינם שכיחים.
י. מלאכה שיש בה טרחה מרובה מותרת במקום הפסד גדול.
יא. היתה לו מלאכה בדבר האבד שהיה יכול לעשותה קודם החג ודחה אותה לעשותה בחולו של מועד, שאמר: דבר האבד מותר לעשות בחוה"מ - תִּפָּסֵד המלאכה ולא יעשנה בחול המועד.
יב. היתה לו מלאכה שאסורה בחול המועד, ובא עני שאין לו לצרכי החג כראוי, ובקש ממנו לעבוד אצלו כדי שישתכר לצרכי החג - מותר לו לעשותה על ידו, ובלבד שהמלאכה הזו תעשה בצנעה. ויש שאין מתירין בזה אלא מעשה הדיוט או מסחר ולא מעשה אומן שלא לצורך המועד, אלא אם כן אין לו מה לאכול כלל.
יג. כל מלאכה שבשדה חוץ מהשקאת שדה צמאה ותלישת פֵּרות מן המחובר לצורך המועד - אסורה. ובמקום שיש הפסד מרובה מותר אף במלאכה אחרת.
יד. אסור להסתפר ולהתגלח בחולו של מועד. ואם לא הסתפר קודם המועד מפני שהיה אנוס באונס ידוע ומפורסם, כגון אבל, והיוצא מבית האסורים - מותר לו להסתפר בחול המועד.
טו. נטל צפרניו בערב יום טוב וגדלו, מותר ליטלן במועד. לא נטל בערב יום טוב - לא יטול במועד. מותר ליטול צפרניו שלא בסכין, אלא בידיו או בשניו. ויש מתירין בכל ענין.
טז. כביסת בגדים אסורה במועד אלא אם צריך להם ביותר לחג, ואי אפשר היה לו בשום אופן לכבסם בערב יום טוב. וכיבוס חיתולי תינוקות מותר.
יז. אריגה ותפירה, אפילו תיקון בגדים, אסורין בחול המועד, ואם צריך לבגד במועד, יתפרנו בשינוי.
[1] ת"י
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] אבע"ז
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן רבינו בחיי
[11] חזקוני
[12] ת"א רש"י
[13] רמב"ן
[14] ספורנו
[15] רבינו בחיי
[16] ספורנו
[17] ת"י
[18] ספורנו
[19] אבע"ז
[20] ספורנו
[21] רבינו בחייי
[22] רמב"ן
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] רש"י
[25] ספורנו
[26] רבינו בחיי
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] ספורנו
[30] סדר עולם פכ"א
[31] מהרש"א ח"א שם
[32] טורי אבן מגילה שם ומהרש"א בח"א שם יד: ד"ה שמונה נביאים
[33] שפת אמת שם
[34] וז"ל שם "שיש מי שלא יבריק לו ברק הנבואה בחשכת ליל חייו רק פעם אחד כמ"ש ויתנבאו ולא יספו"
[35] ח"א שם
[36] סדר עולם פרק כא.
[37] סדר עולם שם ב"ב טו.
[38] ח"א מרש"א שם
[39] שפת אמת מגילה שם
[40] תוס' שם
[41] שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה