מקרא
בראשית פרק ח
(טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:
(טז) צֵא מִן הַתֵּבָה לא רצה לצאת ללא רשות מה'[1] אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ:
(יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ הפריד ביציאתם הזכרים מהנקבות, כבביאתם אל התבה שנאמר (ו' י"ט) אתה ובניך, האנשים לבד והנשים לבד לאסרם בתשמיש המטה, היפך הצווי שחברם יחד צא אתה ואשתך להתירם בתשמיש המטה[2]:
(יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת[3] יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה:
(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ עם לבו ואחרי כן גלה סודו לנח כי נביא היה[4] לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות, רק החטאים אביא עליהן דבר או חרב, והעולם ינהג את מנהגו, כמו שהוא אומר - "זרע וקציר וגו'"[5] בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי[6] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל ה- חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי אבל עיר או מדינה יכול להכות[7]:
(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך חייהם כמו שהיה קודם המבול[8]:
בראשית פרק ט
(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל כלומר ועל כל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה[9] וּבְכָלכלומר ועל כל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ כל הברואים הללו אע"ג שבורחים ממנו מכ"מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע"י חריצות והשתדלות[10]:
(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שיש שהוא ראוי לאכול ויש שאינו ראוי לאכול כך בהמות חיות עופות ודגים יש מהן ראויין ויש מהן שאינם ראויים[11] נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:
(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ כלומר עם נפשו שהוא - דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ כמו הציווי לא תאכל הנפש עם הבשר שבא לאסור להם לאכול אבר מן החי[12]:
(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם שאתם אדם לא התרתי רק[13] אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה[14] וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אם אין עדים בדבר אני אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו:
(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם בפני אדם כלומר בעדים[15] דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
(ז) וְאַתֶּם מצווים פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ ומה שהוזכר לעיל היה ברכה ולא ציווי[16]: ס
(ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים[17] לֵאמֹר:
(ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר וגו'. אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ[18]:
(י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:
(יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
(יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן סדרתי שיהיה בטבע וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:
נביא
עשרה תקנות שתיקן יהושע
עשרה תנאים התנה יהושע עם יושבי הארץ בשעה שחלק להם את הארץ:
[מאירי ב"ק דף פא.] הראשון שיהו רשאין להרעות את בהמותיהם ביערים ולא יהא כח ביד בעל היער לעכבם ומ"מ דוקא בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההזק ניכר בו כל כך והוא שנקרא בכאן דקה בגסה ר"ל בהמה דקה ביער הגסה הא דקה בדקה או גסה בגסה אסור ואין צריך לומר גסה בדקה ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסים ויער הדקה שאילנותיה דקים:
השני שיהא מותר לאדם ללקוט עצים משדה חברו ודוקא בעצים שאינם חשובים כגון קוצים או הקרובים לקוצים כגון היזמי והיני אבל עצים חשובים לא ואף בשאין חשובים לא הותר אלא במחוברים אבל בתלושים הואיל ותלשן בעל השדה לעצמו או לתקן שדהו לא ואף במחוברים לא הותר אלא בלחים אבל ביבשים אסור מפני שהם ראויות לבעל השדה להסק ואינו מפקירן ואף מה שהותר לא הותר אלא על צד שלא ישרש:
השלישי שיהא כל אדם רשאי ללקוט עשבים העולים מאליהם אף בשדה חברו להאכיל לבהמתו שהעשבים קשים הם לזרעים שבשדה חוץ משדה תלתן והוא מין קטנית שנותנין לקדרה כעין תבלין ונקרא פניגרי"ק והעשבים הגדלים עמו מועילים בגדולו ומתוך כך אסור ומ"מ דוקא בשנזרע לבהמה הא אם נזרע לאדם אף העשבים מזיקים לו שכל שיניקתן מרובה חשובים לאדם ביותר ומותר אף בשדה תלתן יתבאר במקומו שכלאי זרעים אינם אסורין אלא בארץ ושאם זרע מין אחד וכשצמח נראה מין אחר בו אם היה שם ממנו אחד מעשרים וארבעה ילקוט עד שימעטנו מפני מראית העין שמא יאמרו שהוא זרעם ואם היו הדברים מוכיחים שמאליהם עלו כגון שהיה המין האחר מפסיד בו או מזיק אינו חייב למעט מעתה תלתן שזרעו למאכל אדם שעלו עמו עשבים הרי זה מזיק כמו שבארנו והדברים נכרים שלא מכחו נזרעו ומהיכן יודע שאותו תלתן זרוע למאכל אדם אם הוא נעשה ערוגות ערוגות ודאי זרוע לאדם הוא יש מי שאומר שאף בזרוע לאדם אם נזרע לאכלו בזירים אסור ללקוט עשבים שבו שהעשבים מעמידים את הזירים בלחותם וברכותם:
הרביעי שיהא אדם רשאי לקטום מאילן חברו בד ליטע או להרכיב ולא יהא בעל האילן מעכב על ידו חוץ מגרופיות של זית לפי שדרך העולם כשהזית מזקין ואינו עושה פירות כל כך שקוצצו סמוך לקרקע ומניח שתי גרופיות ואמר שזה שהתרנו לא התרנו בזית באותן גרופיות מפני שהן מחליפות ומוציאות בדים והקוטם נטיעה מהם מפסידן הא זית גדול ובעל ענפים מותר וכמה שיעור קטימה זו שהיא מותרת באילן הזית כביצה ר"ל שיניח ממנה סמוך לגזע כאורך ביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ר"ל שמותר לקטום כל שמן הקשר הסמוך לגזע ולמעלה ושאר האילנות מחבו של אילן ר"ל מן הענפים המתפשטים אילך ואילך ולא מחדו והוא ענף שבחדו של אילן וקטימה זו לא הותרה אלא מן החדש והוא בד שגדל ונתוסף בשנה זו שעדין אינו עושה פירות אבל לא מישן שהוא עושה פירות וכן דוקא ממקום שאינו רואה פני חמה כגון ענפים הנסתרים בתוך חבו של אילן אבל לא מן הענפים המגולים שהחמה שולטת עליהם מפני שהם הם עיקר הפירות שבאילן ויש מפרשים רואה פני חמה שעולה מן הגזע ולמעלה ושאין רואין פני חמה שעולין מן השרשים:
החמישי שמעיין היוצא עכשו מתחלה בשדהו של אחד שיהו כל בני העיר רשאים לשאוב משם ואינו נוטל מהם דמים ואין צריך לומר שכן במעין ישן שכבר היה לשם בשעה שחלקו את הארץ:
הששי שיהו כל בני ישראל מחכים בימה של טבריא ר"ל מטילים חכה לצוד שם מן הדגים ואע"פ שימה של טבריא בחלקו של שבט נפתלי בלבד היה ובלבד שלא יפרוס קלע רוצה לומר כדרך שהציידים עושים לתקוע יתדות ולעשות גדרים במקומות שבים להיות הדגים נכנסים לתוכם מפני שדברים אלו מזיקין הספינות ומעכבין אותן ממרוצתם ומ"מ בני השבט שאותה הים בחלקם מותרין אף בזו ובכלל ימה של טבריא לענין זה כמלא חבל של מצודה לצד הדרום ומ"מ צד הוא ברשתות ובמכמורות בשעה שחלקו את הארץ כל מה שנמצא תלוש בהרים היה בחזקת כל השבטים וכל הרוצה ליטול נוטל כמטלטלין ושאר השלל:
השביעי שכל אדם ההולך בדרך והוצרך לנקביו יהא רשאי להסתלק מן הדרך ולהכנס אחורי הגדר המזדמן לו להפנות לשם וליטול צרור לקנח ואינו חושש לפריצת הגדר ואפילו בשדה מלאה כרכום שצריך שמירה מעולה ואף בשבת התירו לעשות כן ופרשו גדולי המפרשים בשבת דוקא באבנים שלא נתחברו בטיחת טיט ביניהם ומ"מ מדת חסידות לחזור ולגדור מה שפרץ:
השמיני הוא שבזמן שיש טיט בדרכים יהא אדם רשאי להסתלק בצדי הדרכים אע"פ שנכנס לשפת השדות שיש להם בעלים ואפילו נתיבש הטיט הואיל ועדין עומד ביתדות לסבת פסיעות של אדם ושל בהמה שנעשו שם בחורף:
התשיעי שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד ר"ל מנתק וכורת הזמורות המעכבות ועולה או יורד עד שיגיע לדרכו ודוקא על דעת שישלם שאסור להציל עצמו בממון חברו אא"כ על דעת תשלומין אף חברו שראהו תועה מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך שזה או כיוצא בו השבת גופו הוא שאדם חייב עליה בכלל השבת אבדה אחרת שנאמר והשבותו לו זו אבדת גופו:
העשירי הוא שמת מצוה קנה לו מקומו שנזדמן לו לשם בעת מותו ורשאי המוצאו לקברו שם ואין בעל השדה רשאי לעכב ודוקא שלא היה מוטל על המצר שאם היה מוטל על המצר מתוך שאין המצר מקום קבורה והוא צריך לפנותו על כל פנים מפנהו למקום הראוי חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו בכאן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יתאהלו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי גדולי המחברים כתבו שדברים אלו בשלא מצאו בתוך תחום המדינה אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות מעתה המוצא מת באסרטייא והוא רשות הרבים רחב שש עשרה אמה מפנה לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא וכשמפנהו יפנהו למקום הראוי יותר היה יכול להביאו לבית הקברות מביאו לשם ואם אין זה מזדמן לו אם היה שדה בור מכאן ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן נירות או שתיהן בורות או שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה:
תקנות אלו כלן אף בבבל הן נוהגות ולא עוד אלא אף בחוצה לארץ
כתובים
סדר המזמורים ולשונות מקבילות במזמורי התהלים
א. פרקי התהילים אינם מסודרים מבחינה כרונולוגית. שהרי בריחת דוד מפני אבשלום (ג) מאוחרת מבריחתו מפני שאול (נז).
ב. המזמורים מסודרים לפי לשונות דומים, ופתיחות דומות.
ג. ספר ראשון גדול מספר שני. ספר שני גדול מספר שלישי. ספר שלישי גדול מספר רביעי במנין פסוקיו ושווה לו במנין מזמוריו, וספר חמישי הוא הגדול שבכולם. שני הספרים הראשונים גדולים כמעט כשלושת הספרים האחרונים, כך שניתן לחלק את ספר תהילים לשתי חטיבות. מזמורי הספר הראשון מדברים על מלכות בית דוד בתקפה. מזמורי ספר שני מזכירים מצוקות ומפלות. ספר שלישי מזכיר את השפלת מלכות בית דוד ושבירת תקפה (פותח בתלונה על הצלחת הרשעים ומסיים בתלונה על מפלת הצדיקים). ספרים רביעי וחמישי מזכירים את חורבן ירושלים וגלות בבל.
ד. ישנם מזמורים כפולים בתהילים. ישנו מזמור אחד כפול בשינוי מועט. בנוסף, ישנם תבניות של פסוקים שחוזרות על עצמם במזמורים שונים. זהו חלק מתבנית של תפילה שהיא שילוב של תבניות קבועות, וכך במזמורים ישנם לפעמים פסוקים שחוזרים על עצמם, ובאותם פסוקים למרות שיש כאן צירוף של חלקים שונים, נוצרת יצירה שלימה.
ה. ישנם גם פסוקים החוזרים על עצמם בשינויי לשון. וכן פתיחות של מזמורי אל"ף בי"ת, ישנן אותיות מסויימות שהפתיחה בהן זהה בין כל המזמורים.
ו. ספר תהילים פותח בניצחון מלך ישראל על הגויים (מזמור ב שהוא המשך של מזמור א), ומסיים באותו עניין (מזמור קמט). כמו"כ פרק א בתהילים עוסק בדברי מוסר כהוראה לחסידים, וכן מזמור קמט עוסק בתהלתו בקהל חסידים. פרק קנ הוא החתימה של כל מזמורי תהלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה