מקרא
(כא) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ שם עבודה זרה שמעביר בנו באש וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(כב) וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
(כג) וּבְכָל בְּהֵמָה נקיבה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה זכר[1] לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא לשון בלילה וערבוב זרע אדם וזרע בהמה[2]:
(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה אפילו בקריבה לגלות ערוה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כי תחלת פשעי הגוים בעריות לא היה בגלוי ערוה ממש אבל היה בקריבה בלבד[3]:
(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ מן הקריבה באו לידי כך שנטמאה הארץ בגלוי עריות ממש[4] וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ וכל מה שיקיא האדם נתעב בעיניו ולא יחפוץ האדם שישוב אליו עוד[5]:
(
נביא
יחזקאל פרק כג
לא. בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ - בגלל שהלכת בדרכי אחותך לכן אתן עלייך את כוס הפורענות שבא עליה.
לב. כֹּה אָמַר ה' אלקים כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה - כוס הפורענות שהיא מליאה ועמוקה (מליאה בצרות) תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל - הגויים יצחקו על ריבוי הפורענות שבאה עליך (שהכוס מכילה ריבוי פורענות)
לג. שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי - שהכוס מליאה בשכר שיגרום לך שכרות ויגון. כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן - שתהיי שוממה מריבוי הפורענות שבכוס כמו הפורענות שבאה על אחותך.
לד. וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית - תשתי את כל מה שהכוס מכילה ואפילו תמצצי את הטיפות האחרונות (שהפורענות תהיה עליך עד תום) וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי - תשברי את הכוס כדי למצוץ משברי החרס מה שנבלע בהם ותחבלי ותשחיתי בגופך מרוב צרות. כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה' אלקים.
לה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ - השלכת אותי כמו שמשליכים חפץ מאחורי הגוף כדי לא לראות. וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ - לכן את תסבלי בעבור הזימה והזנות שעשית.
לו. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה - האם תשפוט אותם על כל מעשיהם אלו. וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן - תוכיח אותם על כל תועבותיהם.
לז. כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ - עשו גילוי עריות ורצחו ועבדו ע"ז. וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה - העבירו את בניהם למולך.
לח. עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ
לט. וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם - היו שוחטים את בניהם לע"ז. וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ - ואח"כ באים לביהמ"ק כדי לחללו ולהכעיס אותי. וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי - כך עשו גם בביהמ"ק - את כל התועבות הללו.
מ. וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק - היו שולחים לגויים שיבואו אליהם ממקום רחוק כדי שילמדו אותם לעבוד ע"ז. אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ - שלחו שליח אליהם שיבואו והם באו.לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי - והתקשטת לכבודם.
מא. וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה - וישבת לפניהם על מטה מכובדת. וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ - וערכת לפני המיטה שלחן מלא מאכלים. וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ - וגם קטורת ושמן שמת על המיטה והכל עשתה כדי לכבד את הגויים.
מב. וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ - היו בהמון העם שבירושלים קולות של שלוה (שלא היה לה מלחמה.) וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר - היתה לה שלוה למרות שהגיעו אליה הרבה אנשים שבאו מהמדבר ממקום שנקרא סבא. (והם ידועים בתור אנשים רעים ואכזריים). וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן - היו מתקשטות לפני הגויים כדי למצוא חן בעיניהם (שילמדו אותה את הע"ז שלהם)
מג. וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים - אמר ה' חשבתי שעכשיו שהיא כבר בלתה והזדקנה בזנותה וניאופה. עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא - תצא ותפסיק את זנותיה אבל היא נשארת ברעתה.
מד. וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה - באו אליה הגויים כמו שבאים לאשה זונה (כך היא עבדה כל עבודה זרה שקיימת) כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה - כך באו הגויים אל שומרון וירושלים שהם נשות זימה וזנות ללמדה ע"ז.
מה. וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם - בבל נקראים לעומתם אנשים צדיקים והם ישפטו אותה על זנותה ורציחותיה. כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן - זונות ורוצחות.
כתובים
דברי הימים א פרק ז
(טז) אבל האשה הראשונה וַתֵּלֶד מַעֲכָה אֵשֶׁת מָכִיר בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּרֶשׁ וְשֵׁם אָחִיו שָׁרֶשׁ וּבָנָיו של שרש אוּלָם וָרָקֶם: (יז) וּבְנֵי אוּלָם בְּדָן אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה: (יח) וַאֲחֹתוֹ של גלעד ששמההַמֹּלֶכֶת שהיא אשתו של יאיר בן שגוב הנזכר בפרק ב יָלְדָה אֶת אִישְׁהוֹד וְאֶת אֲבִיעֶזֶר וְאֶת מַחְלָה: (יט) וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע אַחְיָן וָשֶׁכֶם וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם: פ (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם אפרים נולד 2233 והוא ומנשה היו תאומים שׁוּתָלַח ובני בניו וּבֶרֶד בְּנוֹ הוא בכר והוא הנזכר בתורה וְתַחַת בְּנוֹ והוא תחן הנזכר בתורה וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם את כל בני תושלח אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ זה היה כישראל היו במצרים ובני אפרים חישבו את הקץ וחשבו שהגיע הזמן ליציאת מצרים ויצאו ונלחמו בפלישתים ונהרגו כולם י"א 30.000 היו וי"א 200.000 היו והיו עצמותיהם שטוחים במדבר ועל זה אמר הקב"ה בתחילת פ' בשלח פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה אמר הקב"ה אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים[6] כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם ומכיוון שהם לא ידעו את הדרכים והשבילים בארץ, ארבו להם אנשי גת והרגום[7]: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים מכאן ראיה שהיה עדיין אפרים חי וַיָּבֹאוּ אֶחָיו ומקורביו לְנַחֲמוֹ ולא קיבל ניחומים: (כג) וַיָּבֹא שותלחאֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה והוא ערן הנזכר בבמדבר (כו, לו) עיי"ש במלבי"ם כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ שנולד בזמן רעה בביתו: (כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן ושניהם היו שייכם לאפרים כמו שמובא בספר יהושע וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה אולי הייתה עיר אחרת ושמה אזן ולזה נקראה אזן שארה על שמה: (כה) וְרֶפַח בְּנוֹ של בריעה וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ כל אלו בניו של בריעה: (כו) לַעְדָּן בְּנוֹ של תחן עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: (כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ הוא יהושע בן נון משרת משה: (כח) וַאֲחֻזָּתָם היה בצד הדרומי של חלקת בני יוסף וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ שהיו בצפון: (כט) וְעַל יְדֵי כלומר סמוך ל - בְנֵי מְנַשֶּׁה בֵּית שְׁאָן וּבְנֹתֶיהָ תַּעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ דּוֹר וּבְנוֹתֶיהָ בְּאֵלֶּה יָשְׁבוּ בְּנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וסמוך לבני מנשה ישבו גם בני אפרים: פ (ל) בְּנֵי אָשֵׁר בעבר הנהר היתה הנערה טובת מראה ובעלת שכל ושמה הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם ותהי למלכיאל בן עילם בן שם לאשה, ותלד הדורה למלכיאל בת ויקרא שמה סרח, וימת מלכיאל ותלך הדורה ותשב בית אביה. ואשר לקח את עדון בת אפלל בן הדד בן ישמעאל לאשה ויביאה כנען, ותמת עדון בימים ההם אין לה ולד, ואחר מותה וילך אשר אל עבר הנהר ויקח את הדורה בת אבימאל בן עבר בן שם הנ"ל לאשה, ויביאה ארץ כנען ויביא גם סרח בתה עמה והיא בת שלש שנים, ותגדל הנערה בבית יעקב והנערה טובת מראה ותלך בדרכי בני יעקב הקדושים ויתן ה' לה חכמה ושכל. (וכן כתב בתרגום יונתן פרשת פנחס (במדבר כ"ו). ותהר הדורה אשת אשר ותלד לו - יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם וסרח בת אחת אשר כי לא היתה בתו כי אם חורגתו בת אשתו, ומה שנאמר ושרח אחותם, כי היתה אחות בניו לא בתו לכך אמר ושם בת אשר שרח ולא אמר ובת אשר, לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת סרח, מכלל יופי פנחס). וסרח היתה האשה חכמה בענין שבע בן בכרי, א"כ האריכה ימים כי יעקב ברכה שלא תשלוט מות בה:
משנת ההלכה
קדושת חול המועד
א. ימי חול המועד כולם קדושים ובתוכם ה', ולא נקרא "חול המועד", אלא מפני שהם חול לגבי יום ראשון ושביעי. אבל לגבי שאר ימים - מועד נקראו
ב. חמור ענשו של מי שמזלזל בחוה"מ, כדאמרינן במסכת מכות: אמר רב ששת, כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה שנאמר (שמות לד): אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ וסמיך ליה - אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. ופי' רש"י - המבזה את המועדות – "חול המועד; שעושה מלאכה האסורה ואינו נוהג בהם קצת קדושה לכבדו באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול"
ג. "והטעם, לפי שיש קדושה לפניהם ולאחריהם. וכן יש בהם קרבן מוסף לכל יום, ונקראים מקרא קֹדש".
ד. וכתב בספר יסוד ושרש העבודה "ומה מאד יש לכל איש ישראל להזהר בקדושתן, להקדישן בשמחה ובששון בסעודות חשובות כיום טוב, לבלתי יהיו נטפלים לעובדי עבודה זרה ח"ו, שהוא ככופר בכל התורה כולה. ואמרינן בפרק חלק: "המבזה את המועדות, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא'. ובכן, ילבש חרדה לבל יהי בז למועדי ה'. והשכר - הרבה, במידה טובה שמרובה על מידת פורענות"
ה. וכשיבוא לביתו יהא זריז ונשכר לומר בתוך ביתו קול ברמה: מועדים לשמחה! כמו ביום טוב, כי גם זה בכלל כבוד מועדי ה'. והנוהגים לברך איש את רעהו בחוה"מ כבימות החול, הרי אלו בכלל 'המבזה את המועדות'. 'וכבר הודיעונו גודל שכר המאכיל עניי תורה על שלחנו בחגים ובמועדים, וימי חוה"מ גם הם בכלל הזה, לשמח לב העניים. ורבים נוהגים לעשות בימי חוה"מ, יום יום סעודה לעניים ולאביונים, אשר זאת השמחה היא היתה לראש על כל השמחות. ואשר ספק בידו לעשות ככה לא יעבור מהיות חונן דלים, כברכת השם אשר נתן לו וכו', ויהיו באוכלי שלחנו כל ימי חול המועד כמו בעצם ימים טובים, ולהיות שלחנו מלא דשן מִלַּחְמָהּ של תורה'.
ו. אדם אוכל ושותה ושמח ברגל; אבל לא ימשוך ביין את בשרו לבוא לידי שחוק וקלות ראש; שאין יצר הרע מתגרה באדם אלא מתוך רוב אכילה ושתיה. שחוק וקלות ראש אינה שמחה, אלא סכלות והוללות רעה. ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר:
ז. חיָּב אדם להקביל פני רבו ברגל, ויהא בעיניו כאילו מקבל פני שכינה, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, כפי הראוי לו.
פרקי אבות
ח. מנהג קדום עוד מימות חז"ל לומר פרקי אבות בשבתות הקיץ אחר תפילת המנחה, בכל שבת פרק אחד. ונהגו האשכנזים ברוב המקומות שמתחילים בשבת הראשונה שלאחר הפסח ופוסקים בשבת שלפני ראש השנה. ואומרים בכל שבת פרק אחד עד שמסיְּמים כל ששה הפרקים, בשבת שקודם חג השבועות, ומתחילים שוב בשבת פרשת נשׂא לומר פרק ראשון עד שמסיְּמים. ובשבת שקורין סדר פינחס מתחילים בפעם השלישית, ובשבת שקורין סדר שופטים מתחילים בפעם הרביעית. והואיל ואין בין פרשת שופטים לראש השנה אלא שלש או ארבע שבתות בלבד, לכן בשבתות האחרונות כופלים ואומרים שני פרקים ומסיְּמין בשבת שקודם ראש השנה:
ט. ואולם בקהילות ספרד המנהג הנפוץ, לומר פרקי אבות רק שש שבתות בלבד - משבת שלאחר פסח ועד חג השבועות.
י. ונתנו סימן לשבתות ההתחלה שאחר חג השבועות שלפי מנהג האשכנזים: נפ"ש, היינו, השבתות שקורין בהן פרשיות השבוע: נשׂא, פינחס, שופטים. ויפה סימן זה לפרקי אבות, לפי שכל מילי דאבות יפים לנפש לרפאותה ממידות רעות.
[5] חזקוני
[6] מכילתא דר' ישמעאל פ' בשלח ובשמות רבה בשלח פ' כ ועיין רש"י סנהדרין צב: ד"ה טעו
[7] בשנת קפ"ז לרדת ישראל מצרים (הוא ב' אלפים תי"ח) יצאו גבורי בני אפרים בן יוסף שלשים אלף רגלי ממצרים, כי אמרו תם הקץ אשר חק ה' על בני ישראל אשר דבר אל אברהם וישימו איש חרבו וכלי מלחמתו עליו ויבטחו בגבורתם ולא הוציאו צדה לדרך רק כסף וזהב, כי אמרו לקחת מחייתם מפלשתים במחיר ואם לא ולקחו בחזקה כי אחד ירדוף אלף ושנים רבבה ירדופו, ויבואו גת וימצאו רועי מקנה גת ויאמרו אל הרועים תנו לנו מהצאן במחיר לאכול כי רעבים אנחנו כי לא אכלנו לחם היום, ויאמרו הרועים הצאננו הם או מקננו כי נתן לכם במחיר, ויגשו בני אפרים ליקח בחזקה ויצעקו רועי גת ונשמע מרחוק ויבואו כל אנשי גת בכלי מלחמתם ויכו אלה מאלה רבים ביום ההוא. ויהי ביום השני וישלחו בני גת אל ערי פלשתים עלו ועזרונו ונכה בני אפרים שבאו לקחת מקננו, ויצאו כל ערי פלשתים כארבעים אלף איש ובני אפרים עיפה נפשם ברעב וצמא כי לא אכלו לחם שלשה ימים ויכו את כל בני אפרים לא השאירו שריד ופליט כי אם עשרה אנשים שברחו, כי מרו פי ה' לצאת טרם הזמן, ומפלשתים נפלו כ"ד אלף איש ויקברו בעריהם, וישארו חללי בני אפרים נטושים בבקעת גת ולא נתנו לקבורה ותהי הבקעה מלאה עצמות. ועשרה אנשים אשר נמלטו באו מצרימה ויגידו אל בני ישראל כל הקורות אותם ויתאבל אפרים אביהם עליהם ימים רבים (ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף השלישי - ב' אלפים תי"ח)
